לא לאכל חמץ בפסח | הרב אלחנן פופקו | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

שלא לאכל חמץ בפסח, שנאמר (שמות י''ג, ג') ולא יאכל חמץ.
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו בשאר מצות הפסח.
דיני המצוה. כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (ל''ה, א' וב') (או''ח מסי' תמ''ו עד תס''ח).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חיב כרת. בשוגג חיב חטאת קבועה.

מצווה י''ט–שלא לאכול חמץ בפסח
המצווה הי''ט היא שלא לאכול חמץ בפסח וילפינן לה מקרא ד''ולא ייאכל חמץ'' (שמות י''ג ג').
והנה ידוע מה שכתב המשנה ברורה (סימן ר"ח ס"ק מ"ח) שמנהג העולם לברך על המחיה על כזית מהמאכל ולא צריך לאכול כזית מהקמח , ומנהג זה הוא דלא כמו שכתב שם השולחן ערוך שצריך לאכול כזית קמח .
ומעתה יש לחקור באיסור אכילת חמץ מהו השיעור שיתחייב בו, האם צריך שיהיה בו שיעור כזית קמח או שסגי בכזית פת חמץ ואף אם אין בה כזית קמח. ולכאורה דבר פשוט הוא דבכדי להתחייב אין צריך שיהיה בו כזית קמח אלא די שיש בפת שהוא אוכל כזית, וכמו שלא מצינו מי שיאמר שבכדי לקיים מצוות אכילת מצה צריך לאכול כזית מהקמח.
והנה החינוך (מצווה י''ב) הלך בעקבות הרמב''ם שמנה לאו דאכילת חמץ ולאו דאכילת תערובת חמץ לשני לאוין נפרדים, אמנם דבר זה אינו מוסכם ושיטת הרמב''ם בזה היא מיוחדת ביותר, דהנה הרמב''ם (ספר המצוות ל"ת קצ''ח הביאה החינוך שם) מנה לאו דאכילת חמץ ותערובת חמץ לשני לאוין נפרדים, ודעתו שהאוכל חמץ בעין חייב כרת, והאוכל כזית חמץ בתערובת ויש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס עובר על לאו נפרד ולוקה עליו מן התורה, והאוכל תערובת חמץ שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס אינו עובר אלא על איסור דרבנן ולוקה מכת מרדות. וכן פסק גם בהלכותיו. (חמץ ומצה פ"א ה"ו), וז"ל: "אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו. במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלוש ביצים הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אעל פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות". עכ"ל הרמב"ם.
והרמב''ן בהשגותיו לספר המצוות (שם) השיג עליו ומנה את איסור אכילת חמץ ללאו אחד, וכתב דאם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס אין צריך לזה לאו מיוחד אלא הוא בכלל אכילת חמץ בעין, והא דמרבי' בגמ' (פסחים מ''ג.) כותח הבבלי ושכר המדי ללאו, היינו לדעת ר' אליעזר דס"ל בברייתא (פסחים שם) ד"על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו'', אבל אנן קיי"ל כחכמים שסוברים ש''על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום", ותימה על הרמב''ם שפסק כר' אליעזר ולא חכמים, והראב"ד השיג אף הוא על הרמב"ם : "הרב ז"ל (הרי"ף לפסחים מג, א) פסק באלו כרבנן משום דאין כזית בכדי אכילת פרס". עכ"ל.
ובאמת דברי הרמב''ם מרפסן איגרי וכבר עמדו בשאלה זו כמה וכמה גדולי עולם אמאי בעינן לאו מיוחד לתערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, ומ''ש מכל הלאוין ואיסורי אכילה שבתורה שחייב עליהם גם כשהם מעורבים כל שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס, ולמה יגרע איסור חמץ דנימא שאינו חייב כל שהוא בתערובת אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, וגם לאחר שנאסר אמאי אינו חייב כרת באכל כזית בכדי אכילת פרס של חמץ?
והכסף משנה, הלחם משנה והמשנה למלך כתבו שהרמב"ם פסק כרבי אליעזר - דרק לשיטתו שייך חיוב מלקות בתערובות חמץ - מכיון שסתם משנה כשיטתו, דהן באזהרה ולא בכרת.
אמנם המגיד משנה כתב שהרמב"ם פסק כחכמים, וכפי שמבארת הגמ' בשיטת חכמים דעל עירובו בלא כלום. דבגמ' (שם מד, א) הק' "סוף סוף אמאי פליגי עלי' דרבי אליעזר בכותח הבבלי (הלא הוי כזית בכדי אכילת פרס, וכזית בכדי אכילת פרס בשאר איסורים הוי דאורייתא), אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס (דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא לטבול והוא חריף ביותר וע"כ אינו אוכל ממנו כזית בכדי שהיית אכילת פרס). ואי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם (ואם הוא כן אוכל התבלין דכותח הבבלי במהירות ואוכל כזית בכדי אכילת פרס אין מחייבין אותו דבטלה דעתו אצל כל אדם). ואי משטר קשטר ואכיל (היינו שאוכל הכותח כדרכו על ידי טבילה דמטבל ואוכל) לית ביה כזית בכדי אכילת פרס", יעו"ש.
וביאר המ"מ דדברי הרמב"ם אינם אמורים בכותח רגיל שנותנים בו מעט קמח – שבאופן זה חכמים יסברו שאפילו כשאוכל כזית בכדי אכילת פרס פטור, כיון שאינו אוכל כשאר בני אדם רגילים - אלא בכותח שנתנו בו הרבה קמח, דגם כשאוכל כשאר בני אדם הוא אוכל כזית בכדי אכילת פרס, ולפיכך גם לרבנן חייב .
ובהקדמת השו"ע אדמו"ר הזקן להל' פסח מצאנו תרוץ על קושיות אלו, וז"ל: "שלא לאכול כל שבעה תערובות חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס מהתערובות, אף על פי שבאכילת התערובות אין טועמים כלל החמץ שבתוכו ואין נותנים בתוכו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא , כגון כותח הבבלי שמפררין בתוכו פירורי לחם חמץ להחמיצו, שאין בכותח טעם הלחם אלא חמיצות הלחם החמיץ את הכותח, שכיוצא בזה בשאר איסורים אין כאן איסור מן התורה, אבל בחמץ בפסח החמירה תורה ואמרה כל מחמצת לא תאכלו ואפילו תערובתו. אבל כרת אינו חייב אלא אם כן יש בתערובתו טעם חמץ כמו בשאר איסורים", עכ"ל.
אמנם בצפנת פענח על הרמב"ם (שם) כתב ליישב שיטת הרמב"ם בדרך חדשה, דחמץ גמור שנתערב עם דבר אחר חייב כרת "רק כאן מיירי שנתערב קמח ונתחמץ בתערובות והוי זה כמין בריה אחרת ולא אתרבי רק ללאו", ולפיכך כותב הרמב"ם (שם פ"ד ה"ח) בנוגע לכותח הבבלי - "שעושין אותו מן הקמח", עיי"ש דהשאלה היא אי חל עליו (על הכותח שנעשה מהקמח) איסור חמץ. ודבר זה הוא מבואר על פי פירושו של הרמב''ם שכותח הבבלי היינו שמערבים קמח בתוך השיכר , עיי"ש אריכות נפלאה, דהשאלה היא אי חל עליו (על הכותח שנעשה מהקמח) איסור חמץ. ומביא דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא, דלרמב"ם דהאיסור חמץ הוא רק איסור גברא ממילא לא איכפת לן איך נעשה הכותח - וחייב, משאם כן להראב"ד דהוה איסור חפצא אם כן אין שום איסור על הכותח - דלא חל על הכותח שם חמץ
הרי שלגאון הרוגאצ'ובער יש שני סוגי חפצא של חמץ, האחד הוא חמץ שיש שם פת עליו כגון לחם והדומה לו שחייב עליו כרת, והשני הוא קמח שבא לידי חימוץ על ידי שעירב אותו במשקה אבל מעולם לא היה עליו צורת פת, וזהו תערובת חמץ שאמרו שאינה אלא בלאו. ולפי זה מה שכתב הרמב''ם דעל תערובת חמץ אין בו כרת אבל לוקה אם יש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, היינו דוקא אם עירב קמח וכדו' במשקה, אבל אם עירב פירורי לחם או כל דבר ששם פת עליו אף שהוא בתערובת מכל מקום כל שיש בו כבכא''פ ה''ז חייב כרת. ולפי זה בתערובת חמץ כגון שכר המדי וכדו' שיעורם לחמץ יהיה תלוי אם יש בהם כזית קמח או לא דאל''כ איך נשער בהם?! ונמצא עפי''ד הצ''פ דשונה שיעור חמץ לחיוב כרת דאכילת חמץ בעין משיעור כזית לחיוב מלקות של אכילת תערובת חמץ, ששיעור החמץ לגבי איסור אכילת חמץ בעין הוא בכזית מן המאכל אפילו שאינו אוכל כזית מן הקמח, ושיעור כזית לגבי איסור אכילת תערובת חמץ הוא כשאוכל כזית מן הקמח.
ושמעתי מהר''ר צבי סוקול שליט''א דדברי הצפנת פענח מבוארים היטב עפי''ד ד' הגר''ח (פ''ו ה''ה מהל' חמץ ומצה) שכתב שבכדי שהפת תהיה כשרה למצות אכילת מצה צריך שיהיה עליה צורת הפת, עיי''ש, ואם כן כמו שלגבי מצות אכילת מצה בעינן שיהיה עליה שם פת דגן, כמו כן בחמץ בעינן שיהיה עליו שם פת דגן.