"כי בצורת הבית ובפרטי עניניו יש רמזים רוחנים הרומזים על הנהגת ה' ההשגחיית הפלאיית הבלתי תלוי בסדר העולם הטבעי רק בהנהגת בית הנפש לבנותו ולשכללו כדוגמת הבית הגדול. ולעבוד בו את העבודה הערוכה בבית הנפש על שמירת התורה והמצוה כדוגמת העבודה הערוכה בבית הגדול, והעלאת נפש החיים אל האלהים אל שיחול בם בקדש. ולפ"ז בנין הבית תלוי בבנין בית נפשם, כפי צורת הבית, וכפי מדות התורה וצורתה..."

"דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת... וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ... וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה... וִישַֹמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב... וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): 'אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי'. 'בְּעוֹדִי' דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָ'עוֹד' שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת 'עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע' כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל יְדֵי זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה' כַּנַּ"ל... וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא, וְזֶה הָרוֹעֶה הוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּן. .. דַּע, מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לֵידַע כָּל זֶה".

"האות קו"ף – מסמלת קדוש (הכוונה לקב"ה)... ומדוע תלויה הרגל של האות קו"ף – כדי שאם החוטא ירצה לחזור בתשובה, יוכל לחזור דרך הפתח שיש בין הרגל הזו לבין הגג של האות ק. ומדוע לא יחזור החוטא דרך הפתח התחתון של האות ק שמשם יצא. אלא שהפתח התחתון מסמל את הבחירה החופשית ואת האפשרות להידרדר ולצאת דרכו ולחטוא, והפתח העליון מסמל פתח מיוחד שהקב"ה חותר תחת כסא הכבוד כדי לפתוח ולסייע לחוטא לשוב דרך הפתח ההוא בחזרה פנימה. והבנה זו מסייעת למה שאמר ריש לקיש מהו שכתוב: 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן' (משלי ג,לד)? אם בא אדם ליטמא ולחטוא פותחים לו (והפתח התחתון של האות ק מסמל את הבחירה החופשית ומתן האפשרות להידרדר ולחטוא). ואם בא לטהר ולחזור בתשובה מסייעים אותו (והפתח שלמעלה באות ק מסמל את הפתח המיוחד שנפתח שם כדי לסייע אותו לחזור בתשובה)".

"מציאות עבודה כזאת היא עבודת הצדיקים האמיתיים... כי הם היו מציאות זורחת של אמונה פשוטה ע"י שחיו עם היסוד שלהם, ולא רימו את עצמם אלא תמיד ראו לפניהם את מידותיהם ואת טבעיהם, שאם הקב"ה לא ישלח להם את הסיבה לא היו מחזיקים מעמד. כמו שהקב"ה שלח את הסיבה ליוסף הצדיק בדמות דיוקנו של אביו, וכל צדקותו היתה בכך שלא דחה את הסיבה, אלא שעה אליה ועשאה חומה בינו לבין נטיית טבעו. כך כל אחד בכל נסיונותיו והרפתקאותיו העוברים עליו, צריך למצוא את הסיבה מה שהשי"ת רוצה מעמו, כדי שדרכה יוכל לגשת אל הקודש."

"ועל דבר זה עצמו ניתן לאנוש הבחינה של הבחירה, שבשעה שעושה ופועל פעולותיו, ואף אם יהיו מעשים טובים בעצם מהותם, הסכנה הצפונה בהם שמא ייחס זאת לעצמו לכשרונו וגדלותו, ואם אפילו יתברך בלבבו לאמור כי ה' עזר לו בפעולותיו, אין אלו אלא מס שפתיים מתוקות... והנה הוא מגשם את פעולותיו מתוך שחי תמיד כמעט בלא יודעין עם גדלותו ולא מתוך שפלות האמיתי".

"דיבר פעם בסעודה שלישית, שאין לו ליהודי שום דבר ומה שהוא עושה זה מהשמים ולית ליה לאיניש מדגרמי' ולא כלום, וכל עשיה בידו והליכה ברגלו הכל מכוון מהשי"ת. שאל אותו מחותנו: והלא כתוב בספרי מהר"ן מברסלב כי אדם כשהוא נופל בעצבות וייאוש על מצבו הרוחני, צריך לחפש איזו נקודה חיובית ובזה להתחזק ולא לנפול בזרועות הייאוש, אם כן משמע שבכל זאת יש לו לאדם משהו. ענה הרא"ש ואמר: אתם טועים בכוונת הדברים, הכוונה אינה למעשי בני אדם והנקודה החיובית שלו בעשיה זו, אלא שזהו הנקודה החיובית שלו – הקב"ה! אם יש לו אלקים המחיה אותנו כל רגע, ובזה יכול לחזק את עצמו לבל יתייאש..."