"אמר רבא: חיים (אריכות ימים), בנים, ומזונות (פרנסה), לא בזכויותיו של האדם הן תלויות, אלא במזלו שנקבע עליו בעת היוולדו תלוי הדבר. שהרי רבה ורב חסדא שניהם רבנים צדיקים היו, ואם היה צורך בגשם, רבה היה מתפלל והיה בא גשם, ורב חסדא היה מתפלל והיה בא גשם. רב חסדא חי תשעים ושתים שנים, ואילו רבה חי רק ארבעים שנה, בבית רב חסדא – היו ששים חתונות לצאצאיו, ואילו בבית רבה – היו שישים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היה שפע רב, והיתה סולת מרובה שהיה אפשר להאכיל בה אפילו את הכלבים ולא היה צורך וביקוש לסולת זו. ואילו בבית רבה היו אוכלים האנשים לחם שעורים, וגם הוא בקושי היה נמצא."

"אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת."

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:"

שאלת הא דאמרינן בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. ומפסוקי התורה נראה בהפך גמור כי בזכות ובעונש הדבר תלוי.
תשובה הדבר הזה נחלקו בו חכמי ישראל בכמה מקומות בתלמוד אם יש מזל לישראל או אם אין מזל לישראל. ותמצא להן מחלוקתן שנויה בפרק אחרון של מסכת שבת (דף קנ"ו ב) וכן במקומות הרבה בגמרא. ונראה לי כי לא נחלקו אלא במקרה היחידים ולא במה שישיג את הצבור. כי לדעת כולם כח הציבור גדול לידון על פי מעשיהם לטוב או למוטב. והתורה דברה על הכלל לא על הפרט. וזהו שסדרו לנו בראש השנה ועל המדינות בו יאמר אי זו לשובע ואי זו לחיים. ואף על פי שתמצא בחזקיה (ישעיה ל"ח) שמעתי את תחנתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין. וזו כדעת האומר יש מזל לישראל. אבל לדעת האומר אין מזל, התורה דברה בין על הכלל בין על הפרט. וכן אנו עושין מעשים על פי הסברא הזו. וכדאמרינן כמאן מצלינן האידנא אמריעי ואקצירי כמאן כרבי יוסי."

"כי הנה הענין ההוא היה לרבה, על כי יחידים היו אז הצדיקים. אך "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" ישראל דרך כלל, כל המזלות בידכם ניתנו".