אכן אתחלתא דגאולה | הרב יחזקאל קופלד | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאת יום פטירתו ה-84 ציינו השבוע, נחשב כמורה דרך גדול בציבור הדתי-לאומי. רבים עוסקים בכתביו ובהגותו הרחבה, שמקיפה תחומים רבים ובונה השקפת עולם לגבי עניינים בעולמנו המורכב מקודש וחול, שמערכת היחסים ביניהם מזמנת לנו שאלות רבות.
יחד עם זאת, נדמה כי דווקא בדבר שהרב קוק ראה בו את העניין המרכזי של השקפתו, יש בציבור הדתי-לאומי הסתפקות גדולה. הרב קוק בכתביו מדבר בהרחבה על כך שאנו חיים במציאות גאולית, ושההופעה של הגאולה המצופה והמובטחת בתורה ובנביאים, שעליה חלם ואליה התפלל עם ישראל בכל הדורות, היא ההתעוררות הלאומית הקיימת בימינו. בדבריו גם קושר הרב קוק תופעות רבות המתרחשות באנושות ובעם ישראל לתהליך הגדול של הגאולה.
בדיוק על אבן יסוד זו יש ויכוח שבע ימים בציבור הדתי-לאומי. יש שאינם מקבלים את הקביעה שאנו בגאולה האחרונה ולא תהיה יותר גלות, ויש ששוללים לגמרי את עצם הקביעה שהקמת המדינה היא ביטוי של גאולה. האחרונים טוענים שבכלל אין לאדם יכולת לפרש ולקבוע את תוכניותיו של הקב"ה, ואף קובעים כי המצב הדתי הרוחני ואף המוסרי במדינה אינו מאפשר לומר שאנחנו בזמן גאולה. תהליכים רבים שקרו בשלושים השנים האחרונות במדינה, הן בתרבות הישראלית והן בעניינים מדיניים, הגבירו ברבים את הפקפוק על ראייה זו.
בציבור החרדי יש שסוברים שלציבור הדתי-לאומי יש בעניין היחס למדינה מין דת מיסטית שאיננו מסוגל להשתחרר ממנה, "דת הציונות" הם קוראים לה. אבל גם בציבור הדתי-לאומי יש חלקים שחושבים שהגישה של "הקוקניקים" למדינה והקדושה שהם מייחסים לה נובעות מהתעלמות או אף ניתוק מהמציאות האמיתית.

גם לדורנו
מבחינה רוחנית ודתית המצב בתנועה הציונית אכן היה בעייתי מתחילתו, ובניגוד לעמדות שונות הרב קוק לא התעלם כלל מהמציאות המורכבת. פעמים רבות כשהוא מתייחס בכתביו למצב המסובך הוא אף משתמש בביטויים קשים שמראים עד כמה הדבר בהחלט כאב לו והדאיג אותו. מתוך כך הוא גם אומר שיש צורך להבין ממה נובעת הגישה של החולקים עליו.
עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב במי מדובר. הרב קוק היה תלמיד חכם עצום, בקיא בכל חדרי התורה בנגלה ובנסתר, שגדולי תורה רבים בדורו שפגשו בו הכירו בגדלותו המיוחדת. מתוך כל הגדלות הזאת והשליטה בכל חדרי התורה, ניגש הרב קוק בהשקעה עצומה לברר ולהבין את האופן המסובך שבו מתחוללת התחייה הלאומית של עם ישראל.
באחת מאיגרותיו הוא מעיד על גודל המאמץ שהשקיע כדי להגיע לדרך שסלל: "הרבה הרבה מאוד יגעתי באנחתי עד שהעיר הקב"ה את רוחי ויכונן את לבבי ללכת בתומי בדרך הקודש הזאת, לקדש שם שמיים ולחבב את התורה ולומדיה על הבריות, ולקרב רבים לתורה, ולהרבות עוז ואומץ להתיישבות עם ה' על אדמת קודשו... הדרך שאני הולך עליה בעבודת ה' יתברך שמו ידע אדוני שהרבה עמלתי עליה, בדמי בבשרי במוח עצמותיי, ובכל כוחותיי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עיניי לעמוד עליה" (אגרות הראיה, כרך ב, תקנה). ובכל הבירור הזה הוא מעמיק ומסביר על פי מקורות תורניים מדוע מתרחשים התהליכים הקשים הללו בתהליך הגאולה, ומתוך כך למה למרות כל זה זוהי אכן "גאולתן של ישראל".
יש הסבורים שעמדותיו של הרב קוק התאימו בדורו, כשמעמד הלאומיות היה חזק ודומיננטי ברוב רובו של הציבור, אף שהיה חילוני. במצב כזה היה מקום לדבר על השאיפה לעצמיות הלאומית ולהצביע על השורש האלוקי של השאיפה. אבל היום הרי יש נסיגה גדולה מכל העניין הלאומי והמעטה בחשיבותו, ולעומתה התחזקות גדולה של ערכים אוניברסליים ועיסוק גדל והולך דווקא באדם הפרטי ולא בעם. ואם כך, יש מקום לפקפק בניתוח הפנטסטי של הרב קוק באשר למניעים האלוקיים הפנימיים של התהליך, ולהבין שהתהליך הציוני היה רק חיקוי חיצוני של הלאומיות שהופיעה אז אצל הגויים, ובוודאי אין לראות בתהליך זה את הופעת הגאולה המקווה.
אלא שצריך לדעת שהרב קוק לא רק היה מודע לסיבוכים שהיו בתהליך נכון לזמנו, אלא היה מודע גם לתוצאות הקשות הצפויות, שמופיעות גם היום. הן בדינמיקה ובהתרחבות של תופעות החילון בכלל, והן בהיבט של הנסיגה ממרכזיות העניין הלאומי בפרט. אפשר אפילו לומר שהרב כמו ניבא את היחס שיש כיום בתרבות הישראלית לנושאים אלו.
מה שיותר חשוב לומר בעניין זה הוא שבכל הבירור הגדול שלו, הרב קוק גם קובע שיכולתו של העם להתקדם בתהליך בכיוון הנכון תלויה במודעות של העם למשמעות האלוקית של הגאולה, ומאידך ככל שתמשיך חוסר המודעות הזאת כך יהיו אכן תוצאות קשות לאופן המסובך שבו אכן מתרחשת הגאולה. מתוך כך הרב קוק גם קורא בדבריו לאנשי תורה ללמוד את תורת הגאולה הזאת ולהאיר לכל העם את משמעות המאורעות ובכך לגרום לתיקון הקלקולים.

תלוי בהכרה
להבנת העניין צריך לראות מה שהוא כתב באיגרת לתנועת המזרחי, שהיא כידוע היסוד של המפד"ל (שלימים הפכה לבית היהודי), כלומר יסוד כל הפן הפוליטי-חברתי של הציונות הדתית במדינה: "המזרחי צריך הוא להכיר בגאון את גדולת תעודתו... ליתן להתנועה הגדולה, רבת הצבעים ואדירת הפעלים והשאיפות, את דחיפת חייה היותר עצומה... המזרחי מוכרח להיות בציוניות מה שישראל בעמים: כוח של תסיסה תמידית, כוח שלא יחדל את עבודתו ואת סגולת-הפרייתו, לעולם יתבע את תביעתו ויביע ברמה את תקוותו לניצחון מוחלט ושלם של דעתו, הכוללת, העליונה והקבועה" (אגרות הראיה, כרך ב, תקעא).
וכך מברר הרב קוק בעוד מקומות בכתביו, גם בלי אזכור המזרחי, שאומנם כאמור יסוד כל התחייה הלאומית הוא תהליך הגאולה הגדול, אבל עתיד הציונות ויכולתה להצליח במשימת התחייה הלאומית של עם ישראל, תלויים בכך שהעם יכיר את המשמעות האלוקית העמוקה של המהלך. מתוך כך הוא ראה את תפקיד המזרחי בכך שהוא נותן לציונות את משמעותה ההיסטורית האלוקית האמיתית, שהיא כמובן המשמעות הגאולית. נראה שתפקיד זה עדיין לא נגמר, והוא בתוקף עד היום.
למרות העיסוק הרב בתורתו של הרב קוק, נראה שאפשר לקבוע בצער שרבים לא מבינים באופן מסודר ומובנה על מה מתבססת השקפתו על התחייה הלאומית. זה נובע מכך שרוב העיסוק בתורתו הוא בעניינים של נפש האדם, תרבות, יצירה, מודרנה וכדומה, ופחות בדבריו על התחייה הלאומית, וגם מכך שדבריו קשים להבנה להרבה אנשים. מאידך, כאמור, התופעות הבעייתיות שקרו במדינה ובחברה הישראלית מקשות עוד יותר על קבלת עמדה זו.
הדברים אינם מנותקים או הזויים חלילה, מדובר בתורה גדולה ועמוקה. מי שרוצה לדעת מה היא השקפת הרב קוק על התחייה הלאומית, וכל שכן מי שרוצה להבין על מה מתבססת השקפה זו, מוזמן ללמוד את התורה הזאת. ואני סמוך ובטוח שמי שיעשה כך, בעזרת ה' יבין את הדברים וימצא מענה לתמיהותיו.
מתוך העיתון בשבע