- ספריה
- כשרות ב המזון והמטבח
4518
כיוון שהיין הוא המשקה החשוב והמשמח ביותר, וגדולה השפעתו לשחרר את האדם ממעצורים ולקרב לבבות ולעורר שמחה, צוותה התורה לנסכו יחד עם הקרבנות, כדי שנתקרב גם בכוח מיוחד זה אל ה'. וכן תקנו חכמים לברך על כוס יין בכל שמחה של מצווה: בקידוש ובהבדלה של שבת וחג, באירוסין ובנישואין, בברית מילה ובפדיון הבן, כדי ששמחת קדושת כל המצוות הללו תתגלה גם בגוף ובתחושותיו. מנגד, כיוון שהשפעתו של היין גדולה, הסכנה בשימוש לא נכון בו גדולה מאוד, ובעלי תאוות התמכרו לשתייתו ועשו את כל התועבות בעת שיכרותם. ועובדי עבודה זרה ניסכו אותו לאליליהם מתוך תקווה שיסייעו להם להגשים את כל תאוותיהם. לפיכך, החמירו חכמים ביין חומרה יתירה, וכאשר גזרו איסור על יין גויים ופיתם ותבשיליהם, החמירו להחשיב יין שהכינו גויים, שנקרא 'סתם יינם', כיין שניסכו לאליליהם שאסור גם בהנאה. לא זו בלבד, אלא גזרו שגם יין של ישראל שגוי עובד עבודה זרה נגע בו כדרך שהיו נוגעים ביין בעת ניסוך לאליליהם, יהיה אסור בהנאה.
נמצא אם כן ששתי חומרות ישנן באיסור היין לעומת איסור פת ובישולי גויים. הראשונה, כיוון שהיין עלול ליצור קרבה יתירה, כדי להרחיק את ישראל מהתבוללות, אסרו גם יין של ישראל שגוי נגע בו, למרות שלא התכוון בנגיעתו לנסכו לעבודה זרה. השנייה, היין שנגע בו גוי עובד עבודה זרה נאסר גם בהנאה ולא רק בשתייה, כדין יין שנוסך לעבודה זרה שאסור בהנאה מהתורה, שכך דרכם של חכמים להשוות את האיסורים, כדי שיוכלו ישראל לזכור את ההלכה ולקיימה בלא שיתבלבלו בין הדינים.
יין שאסור בהנאה אסור למוכרו לגוי או אפילו לתנו לו במתנה, כי גם מנתינת מתנה יש הנאה. 1
ב - גוי שאינו עובד עבודה זרה
כשהגוי אינו עובד עבודה זרה, אין חשש שניסך את היין לעבודה זרה, אבל החשש מהתבוללות קיים, ולכן אסרו חכמים את יינו בשתייה ולא בהנאה. כלומר, מצד אחד, מפני החומרה היתירה שיש ביין, שבכוחו לטשטש את המחיצות הנצרכות לשמירת הייחוד הישראלי, החמירו לאסור את היין במגעו. ומאידך, כיוון שאינו עובד עבודה זרה, אסרו את יינו ואת היין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה. הרי שהחומרה הראשונה שבאיסור היין חלה עליו, ולכן גם מגעו אוסר את היין, ואילו החומרה השנייה, לפיה היין נאסר גם בהנאה, אינה חלה עליו (שו"ע קכד, א; ו).
זה הכלל: דין גוי שאינו עובד עבודה זרה קל בדרגה אחת מגוי שעובד עבודה זרה. לפיכך, כל מה שאסור בעובד עבודה זרה בהנאה אסור בגוי שאינו עובד עבודה זרה בשתייה, וכל שאסור בעובד עבודה זרה בשתייה בלבד, מותר בגוי שאינו עובד עבודה זרה (שו"ע קכד, ז). 2
כפי שנלמד בהלכה הבאה, כיום דינו של גוי שאינו עובד עבודה זרה שכיח יותר, אולם בדרך לימודינו נעסוק בעיקר בדין עובדי עבודה זרה, שבהם עסקו חכמים במשנה ובתלמוד, ומתוך כך יתבאר דין גוי שאינו עובד עבודה זרה שדינו קל בדרגה אחת.
ג - מוסלמים, נוצרים והינדואיסטים
מוסלמי, אף שהוא כופר בתורה, כיוון שהוא מאמין בה' אחד בלא שיתוף אלילי אינו נחשב כעובד עבודה זרה, ולכן היין שהכין או היין שנגע בו - אסור בשתייה ומותר בהנאה (כמבואר בהערה 2). וכן דין גוי חילוני, וכן דין בני הדת הדרוזית.
לגבי הנוצרים נחלקו הפוסקים. לדעת המחמירים, הואיל והם מאמינים שגם 'אותו האיש' הוא אלוהים, הרי שהם משתפים באמונתם עבודה זרה, ולכן יין שנגעו בו נאסר בהנאה (רמב"ם מאכ"א יא, ז). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובפועל הם אינם רגילים לנסך יין לעבודה זרה, היין שהם נוגעים בו אסור בשתייה בלבד ולא בהנאה (רש"י, רשב"ם). ויש מהראשונים שמקילים בזה מפני שלדעתם, הנוצרים שבזמנם כבר לא נחשבו עובדי עבודה זרה גמורים, הואיל ודתם מופשטת יותר מעובדי עבודה זרה רגילים (מאירי). למעשה, לכתחילה נוהגים כמחמירים, ובשעת הדחק, סומכים על המקילים. ונראה שגם לדעת המחמירים, הנוצרים שמאמינים ש'אותו האיש' היה שליח ולא אלוהים, אינם נחשבים כעובדי עבודה זרה, ולכל הדעות היין שנוגעים בו מותר בהנאה.
הינדואיסטים ובני דתות נוספות שעובדיהם משתחווים לפסלים ומקריבים להם תקרובות - נחשבים כעובדי עבודה זרה. אמנם לשיטת המקילים, כיוון שאינם רגילים לנסך יין לאליליהם, מגעם ביין אוסרו בשתייה ולא בהנאה. ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על דעתם. 3
ד - מהו יין
כל זמן שהנוזל היוצא מהענבים עדיין מעורב עם החרצנים והזגים, אין לו דין יין, ואם נגע בו גוי - לא נאסר. משהתחיל הנוזל להיפרד מהם, היינו שנמשך לצד שבו הוא נותר בלא חרצנים וזגים, יש לו דין יין. ואזי גם לכל שאר הנוזלים שבגת יש דין יין, ואם נגע גוי בנוזלים או בחרצנים או בזגים רטובים שבגת, אסר את כל אשר בגת. לא זו בלבד אלא אפילו נטלו מהגת כוס יין אחת מסוננת מחרצנים וזגים, מאותה שעה חל דין יין על כל מה שנותר בגת (שו"ע קכג, יז-יח).
יין שנעשה חומץ אינו נאסר במגע גוי. כאשר ישנו ספק אם היין כבר נעשה חומץ גמור, בודקים אותו על ידי שפיכתו על הארץ, שאם יבעבע ויתסוס מחמת מגעו בחומר הגירי - סימן שנעשה חומץ (שו"ע קכג, ו).
היין שנאסר בניסוך או במגע גוי הוא יין בצורתו הטבעית, אבל אם השתנה מטבעו, אינו נאסר, כי הגויים לא נהגו לנסכו. לפיכך, יין שמזוג במים, כל שהיין יותר משישית מהמים, דינו כיין ומגע גוי אוסרו, הואיל וטבעו של היין שרגילים למוזגו. אבל אם שיעורו נמוך מזה, בטל ממנו דין יין (שו"ע קלד, ה).
כיוצא בזה, יין שעירבו בו סוכר או דבש כדי להמתיקו או פלפל כדי לעשותו חריף, אם השתנה טעמו מן הטעם הטבעי שלו, אינו נאסר במגע גוי, הואיל והגויים לא ניסכו אותו לאליליהם. אבל יין שעירבו בו מעט סוכר או דבש או טעם אחר, וטעמו נשתנה רק במעט, אם יגע בו גוי - ייאסר (שו"ע קכג, ד).
ככלל, היינות שטעמם הטבעי נשמר הם יינות יבשים, חצי יבשים ומתוקים במתיקות קלה. ואף שמערבים בהם מעט סוכר או מוסיפים להם מעט אלכוהול, טעמם הטבעי נשמר. אבל ביינות המתוקים הרבה, כדוגמת היינות המתוקים הפשוטים, מערבים הרבה סוכר וטעמם השתנה, ולכן מגע גוי אינו אוסרם. 4
ה - יין מבושל
יין שהתבשל אינו נאסר במגע גוי, הואיל ועובדי אלילים לא היו מנסכים יין מבושל לאליליהם, ויין שאינו ראוי לניסוך אינו נאסר במגע גוי. אמנם אם הגוי נגע ביין לפני שהתבשל, כיוון שכבר נאסר, הבישול לא יציל אותו מאיסורו (ע"ז כט, ב).
נחלקו הפוסקים מאימתי היין נחשב מבושל והגדרות רבות נאמרו בזה. למעשה ישנן שתי דעות. לדעת המחמירים, משעה שישתנה טעמו באופן ניכר, כפי שקורה לאחר שהיין רותח ושוהה על האש עד שהנוזלים שבו מתמעטים באופן ניכר מחמת האידוי. ולדעת המקילים, משעה שיגיע לחום שמתחיל לשנות את טעמו, וזה קורה לאחר שהיין מגיע לחום של כשבעים מעלות, שאז האלכוהול שביין מתחיל להתנדף. וכיוון שאיסור יין גויים מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים.
אמנם נחלקו פוסקי זמנינו לגבי יין ומיץ ענבים מפוסטרים, היינו שחיממו את מיץ הענבים או היין לחום של כשבעים עד שמונים מעלות על מנת לחטאו מחיידקים וּמִשְּׁמָרִים, כדי שלא יוכל יותר לתסוס ויישאר בטעמו בלא שינוי. יש מחמירים מפני שהטעם אינו משתנה בכך. ואף שהאלכוהול מתחיל להתנדף, כיוון שמבצעים את הפסטור בכלים סגורים, האלכוהול חוזר ליין, וממילא טעמו אינו משתנה. ועוד שיש להתחשב בדעת המחמירים, שסוברים שרק אם נוזלים רבים מהיין התאדו וטעמו השתנה באופן ניכר, אין בו איסור (רשז"א, אול"צ, ריש"א). מנגד, יש סוברים שהואיל ובפועל היין הגיע לדרגת חום שמבשלת אותו, והאלכוהול שבו התחיל להתנדף, נשתנה מטבעו ואין בו איסור. ואף שאחר כך האלכוהול שהתנדף חזר ליין, כיוון שהיה שלב שבו יצא מהיין, דינו כיין מבושל. בנוסף לכך, אניני טעם מרגישים שטעמו נפגם מעט (אג"מ, הרב גורן, יבי"א, מנח"י). וכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. והרוצים להדר מחמירים. אמנם במקום שיכול להיגרם עלבון למי שאין ראוי להעליב, גם הרוצה להדר ינהג כמקילים. 5
ו - נגיעה ביין
כפי שלמדנו (הלכה א) גזרו חכמים שכל נגיעה של גוי עובד עבודה זרה ביין של ישראל, כדוגמת האופן שבו היו הגויים רגילים לנסך לאלילים, תאסור את היין בהנאה. דרך ניסוכם היתה לשכשך את היין, היינו לנענע אותו על ידי יד או מקל. וכן היו רגילים לנסך בנגיעה בפה דרך שתייה, שבעת שתייתם התכוונו להניע מעט את היין ובכך לנסכו לאלילים. ואף כשברור שהגוי לא התכוון בנגיעתו או שתייתו לנסך את היין לאלילים, כיוון שהוא עובד עבודה זרה ונגע ביין כפי שהיו עובדי עבודה זרה מנסכים לאלילים, היין נאסר בהנאה. ואם הנגיעה נעשתה על ידי גוי שאינו עובד עבודה זרה, היין נאסר בשתייה ולא בהנאה (שו"ע קכד, יא). 6
נגע ביין בלא כוונה, כגון שבלא משים ידו נטבלה ביין, או שחשב שהוא שיכר והתכוון לנגוע בשיכר - היין נאסר בשתייה ולא בהנאה (שו"ע קכד, י). אם הנגיעה שלא בכוונה היתה על ידי גוי שאינו עובד עבודה זרה - היין מותר בשתייה (שו"ע קכד, ז).
כאשר יש ספק אם הגוי נגע ביין בכוונה, מקילים, הואיל והוא ספק דרבנן (ש"ך קכד, לג). וכן בכל ספק בדין יין נסך, מקילים. 7
ז - שכשוך יין על ידי נענוע הכלי
יש אומרים שהיתה לעובדי עבודה זרה דרך ניסוך נוספת, על ידי שכשוך יין בכלי פתוח. היינו ניעור הכלי בחזקה כדי לנענע את היין שבתוכו. וגזרו חכמים שאם גוי עובד עבודה זרה שכשך באופן זה גם שלא לשם ניסוך, היין אסור בהנאה. ואם הוא אינו עובד עבודה זרה, היין אסור בשתייה. אבל אם הכלי שהיין בתוכו היה סגור, אפילו בפקק ארעי או שקית ניילון, היין אינו נאסר כלל, שאין דרך ניסוך בכלי סגור (רמב"ם, ריב"ם, רמב"ן, רא"ש, שו"ע ורמ"א קכד, יז). ואם גוי עובד עבודה זרה הרים את הכלי הפתוח והלך עמו ואף עלה במדרגות, והיין שבכלי התנועע בחזקה, כיוון שהתנועע מחמת הליכה - היין מותר. וכן אם בעקבות חליצת פקק הבקבוק היין התנועע - היין מותר. הרי שלדעתם רק ניעור הכלי ושכשוך היין שבתוכו בלא סיבה - אוסר את היין.
מנגד, יש מקילים וסוברים, שלא נהגו לנסך בכלי, ולכן נענוע של יין בתוך כלי אינו אוסרו (ראב"ד, רשב"א, רי"ו, מאירי, ריב"ש, מהרשד"ם, ב"ח, ט"ז וכנה"ג).
למעשה, לגבי גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, ובמקום הפסד מקילים בהנאה. ובגוי שאינו עובד עבודה זרה, אין מחמירים בשכשוך בכלי כלל. 8
ח - כוחו - מזיגת יין
מזג גוי עובד עבודה זרה יין מבקבוק לכוס, כל היין שבכוס ושבבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. אין בו איסור הנאה, הואיל ולא נגע בו בידו ואף לא שכשך אותו בכלי. ואסור בשתייה, מפני שאסרו חכמים את היין שהגוי שפך בכוחו. וכיוון שהקילוח יצא מהבקבוק ברציפות לכוס, נוצר חיבור 'ניצוק' בין היין שבכוס ליין שנותר בבקבוק, ואף היין שבבקבוק נאסר בשתייה. אמנם במצב של הפסד מרובה, כגון ששפך את היין מכלי גדול, היין שנותר בכלי הגדול כשר לשתייה (שו"ע ורמ"א קכה, א; קכו, א-ב). 9
ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ובבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזו"א). ויש מחמירים ואוסרים את היין שבכוס בשתייה ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יבי"א יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. ויש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.
למעשה, העיקר כדעת המקילים, אבל אין להעסיק גויים במזיגה, כיוון שקשה לפקח שלא יגעו ביין. ולכן המנהג שכאשר המלצר גוי, למרות שאינו עובד עבודה זרה, הסועדים פותחים את הבקבוק ומוזגים לעצמם. אמנם בדיעבד, אם המלצר פתח את הבקבוק ומזג להם, היין כשר, וקל וחומר שהיין שנותר בבקבוק כשר. מפני שכל זמן שלא ראו אותו משכשך את היין שבבקבוק או נוגע ביין שבו, מותר לשתות את היין (כמבואר לעיל בהלכה ו' והערה 7. ופירוט ההלכה כאן למטה בסוף ההערה). 10
ט - שמירת היין
כאשר ישראל רוצה להפקיד יין שלו בידי גוי עובד עבודה זרה, צריך להניח את היין סגור בכלי עם שני חותמות. וכל זמן שהכלי נותר סגור בשני החותמות - היין שבו כשר, ואם החותמות נפתחו - היין אסור. כאשר הגוי אינו עובד עבודה זרה, אפשר להסתפק בחותם אחד. חותם פירושו סגירה מיוחדת שקשה לזייפה. לדוגמא, אפשר להדביק על פתח הבקבוק נייר דבק ולחתום על מקום החיבור, כך שאם הנייר ייפתח, יהיה קשה להחזיר את החתימה לצורתה הראשונה. ואם ידביק על הפתח עוד נייר וגם עליו יחתום, ייחשב כשני חותמות. חותם יכול להיות גם קשירה מיוחדת של שקית ניילון, שקשה למי שפותח את הבקבוק להחזירה לצורתה המדויקת. כדי לחתום את הבקבוק בשני חותמות, נוהגים בבתי החרושת לחתום את בקבוקי היין בפקק שעם או מתכת ועל זה מדביקים עוד עטיפה מפלסטיק.
אם גוי עובד עבודה זרה שהה לבדו עם בקבוק יין שאיננו חתום בשני חותמות, היין נאסר בהנאה, ואפילו שהה עמו למשך זמן קצר, שהואיל והגויים היו רגילים לנסך את היין, גזרו חכמים על כל יין שגוי היה יכול לנסך שיהיה אסור כאילו ניסכו. אבל אם הגוי אינו עובד עבודה זרה, אין חשש שירצה לנסכו. אלא שאם שהה עם היין לבד, ויש חשש שישתה מהיין ישירות מפיית הבקבוק או יגע ביין שבתוכו - היין נאסר בשתייה, ורק אם היה חתום בחותם אחד לא נאסר. ואם אין חשש שישתה מהיין או יגע בו - היין כשר גם בלא חותם (שו"ע קכח, א; רמ"א ד; ש"ך א). לדעת רבים דין גוי עובד עבודה זרה שאינו רגיל לנסך יין כדין גוי שאינו עובד עבודה זרה. 11
אם הזהירו את הגוי שלא יגע בבקבוקי היין כלל, ואם יפר את אזהרתם ייחשב כגנב שעלול להיענש על כך, כגון שאולי יפגעו בתנאי העסקתו. גם אם השאירו אותו לבד בבית ובקבוק היין אינו חתום, כל זמן שיש אפשרות שיכנסו פתאום ויראו אותו נוגע ביין או יראו אותו דרך חלון או על ידי מצלמה במעגל סגור, היין מותר. אבל אם היה זמן שהגוי ידע שאין סיכוי שיראו אותו, כיוון שהיה יכול אז לשתות מהיין בלא שייתפס כגנב - היין נאסר (שו"ע קכח, ד; קכט, א). לפיכך, המעסיק גוי בביתו, ויש זמנים שבהם הגוי נמצא לבד בבית ואולי ישתה מהיין, צריך להקפיד שבקבוקי היין יהיו חתומים כדין, או ינעל אותם בארון שאין אפשרות שהגוי יצליח לפותחו. ואם לא עשה כן, היין נאסר. ואם היין מבושל או ממותק, אין בו דין יין נסך, ואין צריך לשומרו. 12
י - דינים נוספים
כדי להרחיק את ישראל מהאיסור הורו חכמים שלכתחילה כאשר גויים בוצרים ענבים עבור ישראל, יקפידו להניח את הענבים בכלים שיש בהם נקבים, כדי שלא ייקוו בתחתית הכלי נוזלים שיצאו מהענבים. אבל בדיעבד, אם בצרו לתוך כלים ונקוו נוזלים בתחתית הכלי ונגע בהם הגוי, אין בהם איסור, הואיל ועדיין לא הופרדו מהענבים. כיוצא בזה לכתחילה אין לתת לגוי להוליך ענבים לגת, ואין לתת לו לשפוך את הענבים לגת, שמא ייגע ביין שבגת, ובדיעבד אם זרקם לגת, לא אסר את הגת (ע"ז נט, ב; שו"ע קכה, ו). ויש שכתבו שגם בבוצרת מיכנית, לכתחילה צריך שישראל יפעיל אותה, הואיל ובמשך הבצירה מתקבצים במיכל של הבוצרת נוזלים שנסחטו מהענבים. אולם בדיעבד גם לדעתם אין בזה איסור, הואיל ונוזלים אלו לא נפרדו מהחרצנים והזגים (הרב אליהו, בי"ל כא, ג).
כל מה שגזרו חכמים על יין שנגע בו גוי, הוא כאשר הגוי לא התכוון להכעיס את הישראל ולהפסיד את יינו, אבל אם נגע ביין כדי לפגוע בישראל ולאסור את יינו, לא גזרו חכמים, והיין מותר בשתייה. ואדרבה, ישתדל הישראל לשתות את היין בפני הגוי, כדי שידע שלא הועיל במעשיו לפסול את היין (תוס' ע"ז נח, ב 'כתב'; ב"י קלב, א; רמ"א קכד, כז).
יא - משקאות אלכוהוליים
לאחר שאסרו חכמים יין, פת ובישולי גויים, הוסיפו האמוראים סייג נוסף בפני התבוללות, שלא ישתה ישראל משקה אלכוהולי בביתו של גוי או בחנותו או בבית הקפה שלו או בכל מקום שברשותו (ע"ז לא, ב). בכלל האיסור כל המשקאות האלכוהוליים כדוגמת ויסקי, ערק, וודקה, ליקר, בירה וכל כיוצא בזה. האיסור הוא גם כאשר ישראל שותה את המשקה לבדו בלא חברותא עם הגוי, הואיל והמשקה משחרר את האדם ועלול להפיל את המחיצה המכובדת שצריכה לגדור את ישראל. ולא היה צריך לגזור על כך בימי התנאים בארץ ישראל, מפני שעיקר שתייתם היתה יין, ולגביו קבעו גזירות חמורות, אבל בבבל שהיו רגילים לשתות משקאות אלכוהוליים ממינים אחרים, הוצרכו לאסור גם משקאות אלו (ערוה"ש קיד, ו).
ישנו הבדל בין גזירת פת ותבשילי גויים לאיסור שתיית משקאות אלכוהוליים אצל גוי, שהאיסור לאכול פת ותבשילי גויים חל על הפת והתבשיל שהוכנו על ידי גויים, ואף בבית ישראל אסור לאוכלם. אולם לגבי משקה, האיסור אינו על המשקה אלא על שתייתו אצל הגוי. ולכן גם אם ישראל הכין משקה והביאו בעצמו לבית הגוי, אסור לו לשתותו בביתו של הגוי, אפילו הוא שותה אותו לבדו. מנגד, שלא בבית הגוי, מותר לישראל לשתות משקה שגוי הכין מחומרים כשרים (שו"ע קיד, א). ואין עליו איסור בישולי גויים, הואיל ועיקרו מים (לעיל כח, ז). כלומר, מגמת האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל הגוי - למנוע את קירוב הדעת שעלול להיווצר בעת השתייה. 13
אמנם כדרך ארעי לצורך גדול מותר. לדוגמא, כאשר ישראל נצרך לשתות מעט משקה אלכוהולי כדי לחזק את עצמו או למנוע כאבי ראש, מותר לו להיכנס לבר של גוי, לקנות כוסית אחת, לשתות אותה וללכת. וכן אם הזדמן לבית הגוי לצורך אחר והציעו לו משקה, והוא נצרך לכך במיוחד, מותר לו לשתות כוסית אחת, ובתנאי שלא ישבו יחד לשתות (שו"ע קיד, א). ואם כבר נאלץ לשתות פעמיים בבר או בבית גוי, אפילו אם יהיה נצרך, לא ישתה אצלם פעם שלישית, שכבר יצא משתיית ארעי לשתיית קבע, ויש לחשוש שיגיע מכך לקרבה יתירה (כנה"ג, פר"ח ד, כה"ח ו).
מי שנאלץ לנסוע מביתו למקום אחר והוא מתאכסן בביתו של גוי, בין בתשלום בין בחינם, רשאי להביא איתו משקה ולשתות אותו בבית הגוי, שכן באותו זמן בית הגוי נחשב כביתו. אבל לא יקנה מהמארח משקה וישתה שם. ואם המארח מציע לו מעט משקה, כדי שלא תיווצר ביניהם איבה, מותר לו להיענות ולשתות מעט (תוס' ע"ז לא, ב 'ותרווייהו', שו"ע קיד, א; ש"ך ב). ורק משקה הקילו לשתות בדרך ארעי כדי למנוע איבה, אבל אין היתר לאכול פת ותבשילי גויים כדי למנוע איבה (ט"ז קנב, א).
לגבי שתיית קפה ותה נחלקו הפוסקים. יש אומרים, שהואיל וגם אותם רגילים לשתות בצוותא ושתייתם מקרבת לבבות, אסור לשתות אותם בבית גוי (רדב"ז, האר"י, חכ"א סו, יד). ויש אומרים שאין איסור לשתות אותם בבית גוי, הואיל והאיסור חל רק על משקה אלכוהולי. וזאת בתנאי שאין בישיבתם שם קלות ראש (פר"ח קיד, ו; חת"ס ע"ז לא, ב; בא"ח ש"ש חוקת טז). למעשה, כדרך חברות - נכון להחמיר, וכדרך כבוד למארח - אפשר להקל.
יב - מסיבה של גויים
בהתאספות של גויים להרמת כוסית, אסור לישראל לשתות אפילו מעט משקה אלכוהולי, ואפילו אם השתייה נעשית באולם ציבורי שאינו שייך לגוי, ואפילו אם ישראל הביא את המשקה מביתו. אבל אין איסור לאכול מהכיבוד הקל שמוגש שם, בתנאי שהוא כשר. ואם זו התאספות של ישראל, אפילו היו בה גויים, כיוון שרוב המשתתפים ישראל - מותר גם לשתות משקה אלכוהולי (עפ"י רמב"ם מאכ"א יז, י).
במסיבה של גויים, כיוון שהסעודה חשובה יותר, לא רק משקה אסור אלא גם אוכל כשר אסור לאכול שם. ואפילו אם הגוי המארח ייחד שולחן ליהודים ועליו מגישים אוכל כשר למהדרין, אסור לאכול שם. בכלל מסיבה: חתונה, מסיבה לכבוד לידה, וקל וחומר סעודה לכבוד חג, כדוגמת חג המולד, סילבסטר וחג הקרבן. אבל לארוחה רגילה שאין בה חגיגיות יתירה, מותר להתארח בבית גוי או לסעוד עמו במסעדה, ובתנאי שהאוכל כשר, והישראל מקפיד שלא לשתות אלכוהול (לבוש, חכ"א פז, יב).
גם האיסור לסעוד במסיבה של גויים נועד לשמש גדר בפני התבוללות. וכן למדנו שהזהירה התורה שלא להשתתף בסעודות של גויים מפני חשש התבוללות, שנאמר (שמות לד, טו-טז): "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ... וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (סעודתו). וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן". וכאשר מדובר במסיבה של גוי עובד עבודה זרה, הרי שיש בהשתתפות בסעודתו גם משום תמיכה בדתו. ועל כך אמרו חכמים (ע"ז ח, א): "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם (כלומר מושפעים מתרבות דתם). כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלים משלהם ושותים משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים" (זבחי עבודה זרה). וכן אמרו חכמים שהגזירה בימי המן נגזרה על ישראל מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש (עי' מגילה יב, א; ילקו"ש אסתר תתרנו).
אמנם על המאכלים שהוגשו במסיבה אין איסור, ולכן אם שלח מהם הגוי לביתו של ישראל, וברור שהם כשרים בלא פקפוק, מותר לישראל לאוכלם (שו"ע יו"ד קנב, א-ב).
כאשר ישנו חשש שההימנעות מהשתתפות בחתונה או במסיבה תגרום לאיבה, נחלקו הפוסקים אם מותר להשתתף במסיבה ולטעום מהמאכלים הכשרים. יש אומרים שאסור, הואיל ועיקר החשש שמא יגיעו לחתנות ולהתבוללות, וממילא חשש איבה אינו מבטל זאת אלא להפך, טוב שייווצר ריחוק ביניהם (ט"ז קנב, א). ויש אומרים שמותר, ואין לחשוש להשפעה תרבותית, הואיל וההשתתפות מפני איבה בלבד (עי' נקודות הכסף שם). למעשה, הנוהג המקובל להשתדל להתחמק ככל האפשר, ולהעניק מתנה נאה ואיחולים לבביים במקום להשתתף במסיבה. וכשאין אפשרות להתחמק, סומכים על דעות המקילים ומשתתפים כפי המעט הנדרש למניעת איבה וקיום היחסים הטובים. ובכל אופן, כל שתייה אלכוהולית אסורה. 14
יג - יהודי מחלל שבת
היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קרבן מישראל שמחלל שבת בפרהסיא, ושחיטתו פסולה, והוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם (שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה - כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות - הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא - הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם". כיוצא בזה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפהרסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד).
ואף שראשונים רבים לא הזכירו דין זה, הסכימו האחרונים להלכה שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה. ואף שאיסור יין שנגע בו גוי הוא משום חשש התבוללות, שאינו שייך לגבי יהודים מחללי שבת, כיוון שלכמה דינים השוו מחלל שבת לגוי, גם את חומרת דין זה החילו עליהם. ועוד, שאסרו את מגעם משום קנס ומחאה כלפי העוברים על עבירה חמורה שכזו. כי השבת היתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא, התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.
אמנם רק אם נגע ביין עצמו או שתה ממנו - היין נאסר, אבל אם מזג מהבקבוק לכוס, היין לא נאסר, שכך הדין לדעת רוב הפוסקים אף בגוי שאינו עובד עבודה זרה. ואמנם יש מחמירים לגבי גוי, אבל לגבי ישראל אין מקום להחמיר (לעיל ח). קל וחומר שאם העביר את הכוס ממקום למקום, שהיין לא נאסר, שכן אפילו גוי עובד עבודה זרה אינו אוסר באופן זה את היין (לעיל ז).
בדורות האחרונים התעוררה מחדש שאלת היחס למחללי שבת בפרהסיא. שכן למרבה הצער רבים מישראל החלו לחלל שבת, עד שנוצר מצב שהשבת כבר איננה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לא זו בלבד, אלא שאם בעבר המחאה כנגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים, בדרך כלל, המחאה הרחיקה יותר משגדרה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקילו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות כדי להכעיס ולהתריס כנגד המסורת נחשב כגוי, אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות, אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, הרי הוא כאנוס, הואיל ואינו מבין את חומרת חילול השבת. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן, ואין להחשיבו כגוי (בנין ציון חדשות כג; מלמד להועיל או"ח כט; אגרות ראיה ח"א אגרת קלח). ועוד, שההחמרה בהרחקות אלו, עלולה לגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות (הרב יוסף משאש).
ואף שיש מחמירים גם בזמן הזה, מתוך מגמה למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות. מוסכם למעשה על רוב הפוסקים, שבשעת הצורך, כדי למנוע עלבון או פגיעה באחווה שצריכה להיות בין ישראל, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. וכן אם ירצה - מצרפים אותו למניין (פנה"ל תפילה ב, ח). 15
יד - איסור שתייה בקלות ראש
אין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, ועל כן הורו חכמים להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו צדיק תמים כנֹח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט הגיע מתוך השתייה לניאוף עם בנותיו (ברא"ר לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויק"ר יב, א). וכן אמרו חכמים (סנהדרין ע, א): "אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין". עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם 'יין' התכוונו לאלכוהול, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול היתה ביין.
כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, גובר מאוד החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו. ורעות רבות ובכללן הגלות באו לישראל בעקבות זה. וכפי שנאמר (ישעיהו ה, יא-טו): "הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם. וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ. לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב (נכבדיו ימותו ברעב) וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא (במקום היין ששתו). לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק (בלא גבול) וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה" (סוטה מח, א).
אמנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית (לעיל א). וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה', שבכלל הטובות שנתן ה' לאדם נתן גם את היין, שנאמר (תהלים קד, א-טו): "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'... וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". ואמרו חכמים (ברכות לה, א): "אין אומרים שירה אלא על היין". לכן תקנו לקדש על כוס יין בשבתות וחגים, חתונות ובריתות. וכפי שאמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב): "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".
הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר (קהלת ח, טו): "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלוֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר (שם ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש"י שם). וכאשר שתיית החולין נעשית בחבורה היא מגונה יותר ונחשבת כ'מושב ליצים', שנאמר (משלי כ, א): "לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם". ביאר רבנו יונה (שערי תשובה ג, קעז): "משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: א) להיות האיש מתלוצץ, ב) להיות הֹמֶה ובעל דברים, ואמרו ז"ל (אבות א, יז): "וכל המרבה דברים מביא חטא..." ג) "וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם".
וכן הורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית יין, ורק לשם שירות ותשבחות לה' או בעת שעוסקים בסעודת מצווה כנישואין, מותר לשיר ולנגן (שו"ע או"ח תקס, ג). 16
לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות חברים באווירה חילונית, שהנגרר אחרי שתייה כזו עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ז). ואמנם יתכן שאותם ששותים בפאבים ובמועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם במקום שהם רגילים לשתות בקלות ראש, באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר (תהלים א, א): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". פירשו חכמים (ע"ז יח, ב), שלא יאמר אדם אלך רק פעם אחת למשתה ליצים, שאם הולך - סופו לעמוד שם, ואם יעמוד - סופו לשבת שם ולהיעשות לץ.
לעיתים אדם מוזמן על ידי מקום עבודתו לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש, וכאשר אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע מכך, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות שם משקאות אלכוהוליים.
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך ללמוד גמרא?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
סודה של ברכה
מה המשמעות הנחת תפילין?
מהו הסוד של פורים בשנה מעוברת?
איך מגדירים כללי מלחמה?
איך נראית נקמה יהודית?
