נקודות הכסף | הרב יוסף נווה | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

218

4 דק' קריאה

בפרשתנו נאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי".

אומר רבי נחמן מברסלב זי"ע בספרו ליקוטי מוהר"ן (חלק ראשון סימן לא): "כִּי כָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ אוֹתִיּוֹת, אַךְ שֶׁהָאוֹתִיּוֹת בְּעַצְמָן הֵם כְּגֹלֶם, וְאֵין לָהֶם שׁוּם צִיּוּר בְּלִי נְקֻדּוֹת. וּלְפִי הַכִּסּוּפִין וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הָאָדָם, כָּךְ נִצְטַיְּרִין הָאוֹתִיּוֹת עַל יְדֵי הַנְּקֻדּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ שֶׁמְּקַבְּלִין עַל יְדֵי הַכִּסּוּפִין. הַיְנוּ אִם הוּא נִכְסָף לְדָבָר טוֹב, נַעֲשֶׂה מֵהַכִּסּוּפִין נֶפֶשׁ קְדוֹשָׁה. וְנַעֲשִׂים נְקֻדּוֹת, בְּחִינַת "נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף". וַאֲזַי נִצְטַיְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהָיוּ כְּגֹלֶם, וְנַעֲשִׂים כְּלִי לְקַבֵּל טוֹב. וְכֵן לְהֶפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם".

משמעות 'נקודות הכסף' היא שאין הבנה חד-משמעית למילה בלי ניקוד, כי כל אחד יכול לקרוא את המילה כפי שנראה לו. הניקוד קובע את קריאת המילה לפי רצון המנקד.
כך גם לגבי התורה. חז"ל לומדים מהמילה "ושמתם" (בבלי קידושין ל ע"ב), שבתורה יש כוח לתת לאדם סם חיים או סם המוות.
התורה היא 'אור פשוט', כלומר היא 'ניטרלית' - אין בה טוב או רע חלילה, כמובא באיכה (ג, לח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". הקב"ה הנחיל לנו את התורה כפי שהיא, והאדם מחליט איך 'לנקד' את התורה, לטוב או למוטב, באמצעות הגישה שלו ללימוד התורה, וליתר דיוק, הרצון שלו לתורה.
אם תיגש ללימוד התורה מתוך רצון להתייהר, להתגאות ולחפש כבוד, התורה תיעשה לך סם מוות ותוריד אותך לשאול תחתית. אך אם לימוד התורה ינבע מתוך רצון להתחבר לרצונו יתברך שגנוז בתורה, ושהמאור שבה יחזירך למוטב, זה סם חיים!
בלימוד זה, אתה מתחבר לאילן החיים - "עץ חיים היא למחזיקים בה". באופן זה, התורה מרוממת אותך, מגדלת אותך ומאירה בך יותר ויותר את אור התשובה והרצון. אתה בוחר איך ללמוד את התורה וכיצד היא תפעל עליך!
אכן, מה שמבדיל את האדם מן המלאך זו הבחירה. המלאך נברא באופן שיקיים את שליחותו בלי רצון או יכולת לבחור בכן או לא. לעומתו, האדם שתפארתו ויחודו על שאר הברואים בעולם מתבטאים בכך שיש לו בחירה, יש בו את תכונת הרצון, הוא בוחר מה לרצות ומתוך כך באיזה אורח חיים לחיות.
לאור דברים אלו, ניתן לבאר לשון רבנו הקדוש (שיחות הר"ן סימן נ"א):
"ולעבוד ה', איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבוד את ה' לפי גדולת הבורא יתברך. מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך. ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך. ואף על פי שהכול חפצים ורוצים לעובדו, אף על פי כן אין כל הרצונות שווין. ויש חילוקים רבים ברצון. אפילו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חילוקים גדולים בין הרצונות. והכלל, שעיקר הוא הרצון והכסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות".
אם תלמד, תתפלל ותקיים מצוות בלי לב לה', בלי השתוקקות וכיסופים, הרי אתה בדיוק כמו המלאך- מכוֹנה. ואז מה הועלת? במה קידמת את מפעל יוצר כל? הלא ה' ברא אותך עם לב, רצון וכוח בחירה, כדי שתבחר מרצונך לעשות את רצונו בבחינת "ומלכותו ברצון קבלו עליהם".
במילים אחרות, הקב"ה שואל את האדם 'איכה', איפה אתה? איפה הרצון שלך? הקב"ה מזכיר ומזהיר לאדם שלא יהיה בבחינת (ישעיהו כט, יג) "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי".

הקב"ה לא רק שואל את האדם היכן רצונו, אלא גם מצפה ממנו לבקש ולדרוש את קרבתו יתברך. וכך כותב המדרש על הנאמר בפרשתנו "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי":
"'ולא נתן ה' לכם לב לדעת', מהו 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת'? אמר רבי יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', אמר הקב"ה (דברים ה) 'מי יתן והיה לבבם זה להם', שמעו ישראל ושתקו.
אמר רבי יהודה בן לוי למה הדבר דומה? לחַבָּר אחד קשה (מאלף נחשים שיודע לאלף אפילו נחש קשה), שראה עכנא (נחש, נקבה) אחת קשה, אמר מי יוכל לחַבֵּר (לאלף) את זו? אמרו לו (השומעים) ולא את החַבָּר? הכול ממך!
כך, כיון שאמר הקב"ה 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להן לומר ריבונו של עולם! אתה תן! לפיכך אמר משה 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת'".
מבואר במדרש שבזמן שהקב"ה אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם", עם ישראל שתקו, במקום לעורר את הרצון מצדם ולבקש מהקב"ה שיקרב אותם לעבודתו יתברך. נמצאנו למדים, שהקב"ה רמז לנו וציפה שנתעורר ונגלה לו יתברך את רצוננו הפנימי לעשות את רצונו יתברך, ושנבקש ממנו לזכות ליראת שמים.
נמצא, שהרצון הוא היסוד והבסיס לכל הקשר שלנו עם ה' יתברך, ולכן שייך לכל אחד ואחד מעם ישראל, כי הוא עיקר חיינו.
לא לחינם התבטא רבנו ואמר "אצלי העיקר הוא הרצון". כי הרצון הוא לא רק אמצעי לעבודת ה', אלא הוא המטרה עצמה. לשם כך באנו לזה העולם, לרצות את ה' יתברך - "רצוננו לראות את מלכנו", וכמאמר נעים זמירות ישראל "לעשות רצונך אלקי חפצתי".
נסיים בדברי ה'שפת אמת' זי"ע (בראשית תרל"ו) המביא את דברי חז"ל במדרש על הפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". חז"ל מדייקים שהמילה 'ויכולו' היא מלשון כיליון עיניים וציפייה, כנזכר בפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה'".
שואל ה'שפת אמת', על פי דברי חז"ל, מדוע אומרים 'ויכולו' בכניסת שבת לאחר גמר ששת ימי המעשה? מן הראוי היה לומר זאת ביום ראשון בתחילת הבריאה, עת נבט הרצון לברוא את העולם, ולא לאחר שכבר נשלמה הבריאה ביום השישי!
מיישב ה'שפת אמת' בחידוש נפלא; השלמת הבריאה כולה תלויה ברצון! בלי הרצון אין ערך לכל הבריאה, אין חשיבות לכל ששת ימי המעשה. הרצון הוא תוכן ההוויה ושלמות כוונת הבריאה!
במילים אחרות, הבריאה כולה היא הכלי, והאור הממלא את הכלי הוא הרצון, ה"משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים".
כשאני מייחל וכוסף לה', אני משלים את תכנית הבריאה.
יהודי הוא נזר הבריאה שלשמו ברא ה' יתברך את כל העולמות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, ובמה מתגלה ייחודו? ברצון! שלא הולך אחר היצרים הנמוכים שפוגש במשך השבוע, אלא מקשר את עצמו לנקודה הפנימית, לחיוּת אלוקות שבעולם המעשה שהיא הארת הרצון שמתגלה בכניסת השבת.
שנזכה!