הלכות והליכות "שבת שירה" "ופרשת יתרו" | הרב יהודה לב | בית המדרש

קטגוריה משנית

591

10 דק' קריאה

שבת שירה
מקור השם "שבת שירה"
השבת בה קוראים את פרשת "בשלח", נקראת "שבת שירה" (הפרדס, לבוש תרפה ד), והטעם: לפי שבשבת זו קוראים בתורה את "שירת הים" (שמות טו, א) "אז ישיר משה"... (שם).
הפטרה: מפטירים בשופטים (פרק ד פ' ה) בשירת דבורה שהיא שירה המדברת על נפילת סיסרא שהוא מעין שירת משה על נפילת פרעה ובאבוד רשעים רינה (לבוש שם).
צורת כתיבת שירה הים
פרשת שירה נכתבת בצורה ובסדר שונה מכל התורה
ר' ירמיה בשם רב אמר שירת הים ושירת דבורה נכתבים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח (מסכת סופרים פרק יב י, מגילה טז, ב).
ביאור אריח על גבי לבינה: אריח זה הכתב ולבינה זה החלק, החלק הוא כפלים מן הכתב והאריח חצי לבינה (רש"י מגילה שם) דהיינו שכך נכתבת השורה בס"ת שורה רחבה על שורה צרה.
צורת הכתיבה: שירת הים שלושים שיטין [שלושים שורות] (מסכת סופרים פרק יב יא) שורה ראשונה כשאר שורות של הס"ת, שאר שורות אחריה מניחים רווח בשני מקומות באמצע עד שתמצא השורה חלוקה לג', ואחר מניחים רווח אחד ונמצאת השורה חלוקה לשנים, וכותבים בצורה שיהיה רווח כנגד הכתב וכתב כנגד רווח והכתב האמצעי בשורה של החלוקה לג' עושים אותו ארוך קצת מהרווח שתחתיו.
ברמב"ן (עה"ת פרשת האזינו דברים לא יא) כתב השירה יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה, ובספר ליקוטי שושנים כתב לפי שהציפורים עפות באויר ושירתן וזימרתן באות על ידי האויר, משום כך שירת הים נכתבה אריח ע"ג לבינה דהאויר בין שורה לשורה ובין קטע לקטע רומז לשיר .
ויש שכתבו שזה רומז לבנין ותקומה לבנ"י היפך מה שכתוב בגמרא (מגילה טז, ב) על עשרת בני המן שכותבים אריח על גבי אריח ולבינה ע"ג לבינה שלא תהא תקומה למפלתן שלא יהא רווח מתחת השורות.
טעם אחר: ע"פ הגמרא בברכות (לג, ב) שמבואר שאין אנו יכולים לומר כל שבחו של הקב"ה, וע"כ וכשאנו מביעים את שבחינו והתרגשותנו על ידי שירה אנו מניחים רווח כפלים מהכתב, ובזה אנו מבליטים שיש לנו לומר יותר ממה שאמרנו "כי מי ימלל גבורות ה'" (מובא בספר להודות ולהלל בשם רבי אבא רקובסקי).
הרב עולה לתורה בקריאת "שירת הים"
נוהגים לכבד את הרב, מרא דאתרא, לעלות לתורה בקריאת "שירת הים" (מגן אברהם סימן תכח ס"ק ח בשם כנה"ג).
והטעם: לפי שבירושלמי (מגילה פרק ג' ה"ז) מובא: "אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה". ומכאן שקטעים אלו הם חשובים במיוחד, ולכן נוהגים לכבד בהם את הרב (כנסת יחזקאל).
ובאמת ליעקב כתב שאין ראוי שיאמר לקב"ה שירת הים כי אם הגדול שבציבור (משפט סדר קריאת הפרשיות בשנים פשוטות ומעוברות אות ה).
עמידת הציבור
יש שנהגו כל הציבור לעמוד בקריאת פרשת שירה אע"פ שאין נוהגים כן בכל קריאת התורה והטעם: לפי שבאמירת שירות ותשבחות עומדים (סידור צילתוא דאברהם עמוד קח), טעם אחר: ע"פ המשנה בסוטה (כז, ב) שכתבו שבשעה שאמר משה את שירת הים היו ישראל עונים שירה כקוראים את ההלל והלל מצותו במעומד, (קצות השולחן פד ס"ק כב בבדה"ש ס"ק כב), [וכן יש נוהגים לעמוד באז ישיר שבתפילה].
יש לעמוד משמתחיל בעל קורא לומר (שמות יד ל) "ויושע ה'" עד סוף השירה (קצות השולחן שם).
הטעם שאין חוששים לדברי הרמב"ם (תשובה סימן מו) שכתב שאסור לעשות כן מטעם שבזה יפסיד ח"ו לאמונתו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לפרשת שירה על שאר התורה.
לפי שבזמנינו הכל יודעים שאין זה אלא לזכר המעמד הנבחר.
טעם אחר: לפי שעומדים בעוד קריאות כגון: עשרת הדיברות, וקריאת פרשת זכור אין בזה חשש (ע"פ הגרשז"א הליכות שלמה פרק י ח דבר הלכה שם).
טעם אחר: דרק בעשרת הדברות שעומדים משום חשיבותם שנאמרו בסיני יש לחוש שיאמרו שרק זה התורה משא"כ כאן שעומדים מטעמים אחרים (על פי השמועה).
עצה לצאת ידי שיטת הרמב"ם: שיעמדו כמה פסוקים קודם, שלא יהא מוכח שעומד בשביל שירת הים (שערי אפרים שער ז ס' לז, תשובות והנהגות ח"א ס' קמד).
ויש שנהגו לשבת בשעת הקריאה [וכך המנהג ברוב קהילות הספרדים], והטעם: כי יותר הוי ישוב הדעת כשיושב מאשר עומד כדי להבין הקריאה (כה"ח תצד ס"ק ל). ובאורחות רבינו (ח"א עמוד קכ אות פח) מובא שהגרי"י קניבסקי היה יושב בקריאת פרשת שירה.
יש לקרוא את כל "שירת הים" בבת אחת
נהגו שלא להפסיק באמצע קריאת "שירת הים", אלא קוראים את כל השירה בבת אחת (שער אפרים שער ז סימן כה; א"ר סימן קמג ס"ק ו).
הטעם: לפי שבירושלמי (מגילה פרק ג ה"ז) מובא אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה", ומכאן שיש לקרוא עניינים אלה בבת אחת (א"ר שם ובסימן תכח ס"ק יב).
ניגון הקריאה
יש הנוהגים: לקרוא פסוקים מהשירה בניגון מיוחד, והטעם: כדי לפרסם הנס של קריעת ים סוף שאמרו ישראל שירה (שולחן הקריאה).
וכ"כ בסידור יעב"ץ (בהוספות כת"י) שנהג אביו לקרוא השירות בקול משובח וזימרה. עיין משנ"ב (נא ס"ק יז) שצריך לומר שירת הים בתפילה, בשמחה והאומר בשמחה מוחלין לו על עוונותיו.
באיזה פסוקים מנגנים
יש הנוהגים: לנגן בפסוקים הכפולים כגון (שמות טו, א) "אשירה לה'" (שם) "כי גאה גאה" וכו' (שם א, ו) "ימינך ה'" וכהנה (ספר מטעמים).
יש הנוהגים: לנגן בכל השירה מלבד הפסוקים המדברים במפלת מצרים, והטעם: על פי מה שאמר הקב"ה למלאכים (מגילה י,ב) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.
יש הנוהגים: לנגן בכל השבחים שמזכירים את הקב"ה וכן בסוף "ויושע" כפתיחה לשירה ובסוף השירה וכן שירת מרים.
ויש הנוהגים: לנגן בכל השירה (וזרח השמש).
ניגון בפסוק "והמים להם חומה" (שמות יד, כב כט)
ונהגו לנגן גם "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שם יד כט) [השני סמוך לשירה], והטעם: כדי לפרסם היפך המשוגעים האומרים שקריאת ים סוף היתה מחמת תנאי גאות ושפל (הגר"א גורדון).
טעם אחר: שמנגנים בו כיון שהוא סמוך לשירה (שערי ימי הפסח).
יש שנהגו: לנגן ב"והמים להם חומה" הראשון (שם יד כב), והטעם: לפי שבשני כתוב "חמה" (שם יד ח) בלי ו' ודורשים אל תיקרי חומה אלא חימה שהיה קטרוג על בני ישראל שעבדו ע"ז .
ויש שכתבו דאדרבה כיון שלמרות הקטרוג הצילם הקב"ה וא"כ צריך לפרסם הנס.
נתינת פירורים לפני הציפורים בשבת שירה
הטעם למנהג לפזר פירורים לפני הציפורים בשבת שירה (מג"א שכד)
כתב בערוך השולחן (שכד ג) דמנהג ישראל תורה הוא, ומרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקים להם טובה, והכוונה כדי לזכור שמחת שירת הים.
טעם אחר; שזהו שכר לעופות, על שאכלו את המן שפיזרו דתן ואבירם בשבת בבוקר, כדי להטעות את האנשים שירד מן מהשמים, כדי להכחיש את נבואת משה רבנו, ולטעם זה אין הסיבה שייכת כלל לענין שבת שירה וקריעת ים סוף, אלא משום שקריאת התורה בשבת זו היא פרשת בשלח שנאמר בה פרשת המן (ספר מטעמים ערך שבת אות ב).
מקור הדבר: מהפסוק (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו", ולכאורה לשון מציאה שייך בדבר שהיה ונאבד וא"כ היה צריך לכתוב ולא היה, ומבואר ע"פ מה שכתב בילקוט (לא נמצא הילקוט הזה) שדתן ואבירם רצו לעשות דבריו של משה פלסתר שאמר "ביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות טז כו), לכן הם פיזרו את המן שלקטו בערב שבת ואמרו לשכניהם, צאו וראו שאף בשבת יורד המן ואין ממשות בדבריו של משה, וירדו עופות מן השמים ואכלו את המן, וזה מה שכתוב ולא "מצאו" שהכוונה לאותו מן שהניחו דתן ואבירם (ספר מטעמים שם).
טעם אחר; להורות שהקב"ה המציא לישראל במדבר מזונותיהם בלא עמל ויגיעה, כציפורים ועופות שמוצאים מזונותיהם בכל מקום (אור פני משה לבעל החת"ס).
טעם המג"א שאוסר
המג"א (שכד ס"ק ז) כתב על מנהג זה שאינו נכון, והביאו במשנ"ב (שם ס"ק לא), והטעם: לפי שאין נותנים בשבת מזונות לבעלי חיים אם אין מזונותיהם עליו, ודבר זה אסור משום טירחא שלא לצורך (משנ"ב שם ס"ק כט). וכדבריו כתב ר' יעקב עמדין בסידורו שער השמים (חודש שבט פרשת בשלח) ומה שנוהגים להטיל חיטים לפני העופות מנהג שטות הוא ואסור.
יש שכתבו לישב המנהג
דכיון שנהגו כן לשם מצווה אין להקפיד בזה, (לבוש והא"ר שלו בשם מעדני יו"ט בשם השל"ה), והוסיף בא"ר (שם) דכמו שנוהגים בשמחת תורה לפזר פירות והנערים מלקטים ונותנים לפני הסלים, אף דהוי עובדא דחול (כמבואר שם) מ"מ מותר דכיון שעושים כן לשמחה לא הקפידו בכך וה"ה לענין זה כיון שעושים כן משום מצווה שרי.
הערוך השולחן (שכד ג) כתב לישב המנהג לפי מה שפירש בטעם המנהג, שאין זה טירחא עבור העופות אלא בשבילנו, שנזכור שמחת שירת הים, עוד הביא שם מהתוספת שבת דכונתנו לשם מצווה וע"כ מותר, וכעין זה כתב בספר נשמת שבת (סימן ש) דמשום דהוי איסור קלוש לא גזרו עליו לצורך מצווה.
טעם אחר: כיון שאין בכלל האיסור אם נותן לפניו שיירי אוכל שממילא עומד להשליך לאשפה, ולכן מותר להשליכו לבהמות ולעופות [ולכאורה היתר זה אינו שייך רק לפרשת שירה אלא לכל ימות השנה] (אשל אברהם בוטשאטש שכד יא).
טעם אחר: לפי שאיסור נתינת מזון לבהמה הוא רק כשנותן לפניהם דווקא, כיון שניכר שטורח בשבילם, משא"כ אם מניח בחלונו אין בכך איסור, ולכאורה לפי דבריו במקום שיש הרבה עופות שניכר שטורח בעבורם אין להניח אף בחלון (החוות יאיר בספרו מקור חיים סימן שכד כתב להתיר).
טעם אחר: על פי סברת העולת תמיד (הובא במחצית השקל שכד א) וכן דעת הלבוש, שבימות החורף מותר לתת לכל העופות מזונות גם לאלו שאין מזונותיו עליו, לפי שאין מצוי להם בשדות וכתב שגם הר"ן (שבת סז, א בדפי הרי"ף) סובר כן, ושבת שירה לעולם היא בחורף ע"כ י"ל "מנהג אבותינו בידינו".
עצה לצאת ידי חובת כל השיטות
להניח באופן שאין בו חשש איסור, כיצד שיניח הפירורים מערב שבת ויכסם בכלי, ובשבת בבוקר יגלה הכלי כדי שיוכלו העופות להגיע אליהם ולאוכלם, ואינו נחשב נותן מזונות לבעלי חיים מאחר שאין עושה מעשה במזונות עצמם אלא רק מסיר המונע (ספר נשמת שבת סימן ש).
עצה אחרת: שיתן להם על ידי קטן, דאין איסור זה בגדר שבות גמור, ומכיון שכך אין בזה קפידא אם נותן ע"י קטן (א"א בוטאשט קסז ס"ק ו ד"ה שם).
בספר נטעי גבריאל (מנהגי שבת שירה פרק י א) מביא מנהג ארץ ישראל שחששו לדברי המג"א ולכן היו אוכלים בשבת שירה אצל החלון או מעקה המרפסת, והפירורים נופלים כדרכם ואינם מלקטים אותם, וכשהולכים להם באות הציפורים ואוכלות אותם.
עצה אחרת: כדי לצאת מחשש איסור, שינער המפה עם הפירורים שעליה [במקום שיש עירוב] לחצר והציפורים תאכלנה מהם, לפי שעיקר טעם האיסור משום טירחא וטעם זה לא שייך הכא שאינו טורח אלא לעצמו לנקות המפה (שש"כ החדש פרק כז כא).
נתינה ביום ראשון: בספר אורחות רבנו (שבת רא) כתב משמיה דהחזו"א דאסור ליתן פירורים בשבת כדברי המשנ"ב (שכד ס"ק לא), וכתב שם שרבו בעל הקהילות יעקב היה נותן לציפורים את שיירי המאכלים שנשארו משבת ביום ראשון כדי לקיים את המנהג, וכן בספר דרך שיחה (ח"ב עמוד רעז) הביא מקור למנהג זה מספר פרדס יוסף.
המהר"ל היה אומר לתת לילדים את החיטים - כוסמת שהם יתנו ויזרקו לעופות ולציפורים, לזכר מה שהילדים הקטנים האכילו את הציפורים בים, ולאחר מכן היה מברך אותם ואת אביהם שיזכו להכניס את בניהם לתורה לחופה ולמעשים טובים.
בשם בעל שו"ע הגר"ז מובא, שהמהר"ל מפראג קבע מנהג בשבת שירה, וצווה על כל מלמדי התינוקת ועל כל האבות והילדים לאסוף בשבת שירה את כל הילדים לחצר בית המדרש, ולומר היום הוא שבת שירה, והיה אומר למלמדים לספר לילדי התשב"ר סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שהציפורים היו מזמרים ורקדו בשעה שמשה רבינו וכל ישראל אנשים נשים וטף אמרו שירה, והילדים הקטנים קטפו פירות מהאילנות שבים (כמבואר בשמו"ר ספ כט) והאכילו את הציפורים המזמרים.

פרשת יתרו - עשרת הדברות
עמידה בשעת קריאת "עשרת הדברות"
נהגו לעמוד בשעה שהבעל קורא, קורא את עשרת הדברות (שער אפרים שער ז סימן לז), והטעם: דהוי זכר למתן תורה שעליו נאמר (שמות כ, יד) "וינעו ויעמדו מרחוק" (הגרשז"א, הליכות שלמה פרק יב ח). טעם אחר: שיהא בעיניו כמקבל פני שכינה וע"כ צריך לשמוע מעומד מפני כבוד השכינה (שולחן הקריאה).
הטעם שאין חוששים לדברי הרמב"ם (תשובה סימן מו) שכתב שאסור לעשות כן מטעם שבזה יפסיד ח"ו לאמונתו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה.
לפי שבזמנינו הכל יודעים שאין זה אלא לזכר המעמד הנבחר, טעם אחר: לפי שעומדים בעוד קריאות כגון: שירת הים, וקריאת פרשת זכור אין בזה חשש (הגרשז"א, ה"ש פרק י ח דבר הלכה שם).
עצה לצאת ידי שיטת הרמב"ם: שיעמדו כמה פסוקים קודם, שלא יהא מוכח שעומד בשביל עשרת הדברות (תשובות והנהגות ח"א ס' קמד).
ויש שנהגו לשבת בשעת הקריאה [וכך המנהג ברוב קהילות הספרדים], והטעם: כי יותר הוי ישוב הדעת כששומע מיושב כדי להבין הקריאה מאשר מעומד (כה"ח תצד ס"ק ל).
נוהגים להגביה את הקול בקריאת "עשרת הדברות"
יש נוהגים להגביה את קולם בעת שקוראים את "עשרת הדברות".
והטעם: לפי שהדברות ניתנו בקול גדול, כדי לעורר את לב השומעים שהדברות יהיו בעיניהם כאילו עתה ניתנו בהר סיני, נוהגים להגביה את הקול בשעת קריאתם (יעב"ץ בסידורו עמודי שמים הגהות מכת"י).
רמז לדבר: מדכתיב "והאלוקים יעננו בקול" (יעב"ץ שם), ובסדר טרויש כתב לקרוא בקול רם באורך ובניגון.
יש לקרוא את כל "עשרת הדברות" בבת אחת
נוהגים שלא להפסיק באמצע קריאת "עשרת הדברות", אלא קוראים אותם בבת אחת (שע"א שער ז סימן כה; א"ר סימן קמג ס"ק ו).
והטעם: לפי שבירושלמי (מגילה פ"ז ה"ז) מובא "אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה", ומכאן שיש לקרוא עניינים אלה בבת אחת (א"ר שם ובסימן תכח ס"ק יב).
יש שקוראים את הפרשה בטעם תחתון (לוח א"י, לוח ההלכות ומנהגים פרשת יתרו), ויש שנהגו לקרוא בטעם עליון (חזו"א, דינים והנהגות פרק יד אות ד).
ביאור טעם עליון ותחתון: ישנם ב' סדרים של טעמים שבהם אפשר לקרוא את עשרת הדברות, הא' מסודר באופן שכל דיבור מעשרת הדברות יקרא בתור פסוק אחד בין אם הוא דיבור ארוך [כגון זכור את יום השבת] ובין אם דיבור קצר [לא תרצח] ונקרא טעם עליון, והסדר השני: הטעמים מסודרים לפי סדר הפסוקים באורך רגיל כדרך קריאת התורה רגילה בין אם יש כמה פסוקים בדיבור אחד ובין אם יש כמה דברות בפסוק אחד ונקרא טעם תחתון.
טעם עליון: בקריאה לפי סדר הדברות הפסוקים "אנכי ה'" "לא יהיה לך" "לא תעשה" "לא תשתחווה" ו"עושה חסד" בטעמי הקריאה הגדולים בשביל לעשותם פסוק אחד, ואע"פ שהם שתי דברות כיון שנאמרו בדיבור אחד אומרים אותם בפסוק אחד, וכן הפסוקים "זכור" ו"ששת ימים" "ויום השביעי" "וכי ששת ימים" קוראים אותם בפסוק אחד, ופסוק "לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה" קוראים בנגינות קטנות לעשות ד' פסוקים אלו ארבעה דברות, ובקריאה של טעם תחתון "אנכי" "ולא יהיה" מחולק לחמשה פסוקים, "זכור את יום השבת" מחולק לארבעה פסוקים, "לא תרצח ולא תנאף" נקראים ביחד לפי שאין פסוק בתורה פחות מג' תיבות (על פי ביאור הלכה ס"ק ג).
הפטרת שבת יתרו: מפטירים בישעיה (פרק ו פסוק א) "בשנת מות המלך עוזיהו" שיש בה ענין מראה המרכבה שראה ישעיה דוגמה מה שראו ישראל במתן תורה שבפרשה (לבוש תרפה ד) ומוסיפים (פרק ט פסוקים ה- ו) "כי ילד יולד לנו" עד "תעשה זאת" (לוח א"י).
יש נוהגים לכבד את הרב בעליית עשרת הדברות (מג"א תכח ס"ק ח), והטעם: לפי שבירושלמי (מגילה פרק ג' ה"ז) מובא: "אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה". ומכאן שקטעים אלו הם חשובים במיוחד, ולכן נוהגים לכבד בהם את הרב (כנסת יחזקאל).
טעם אחר: לפי שאף בזמן חז"ל שלא היו מברכים כל העולים לפניה ולאחריה, היו מברכים על קריאת עשרת הדברות לפניה ולאחריה (ספר מלאכת שלמה פ"ד מגילה משנה א).
יש נוהגים שבפרשת "יתרו" הרב עולה למפטיר (אוצר דו"מ עמוד 246). והטעם: לפי שההפטרה של פרשת "יתרו" עוסקת במעשה מרכבה, ובמשנה חגיגה (פרק ב משנה א) מובא: "אין דורשין... ולא במרכבה ביחיד, אלא אם היה חכם ומבין מדעתו" (מנהגי בית יעקב סימן קפג).