פרידת משה מישראל בתוכחה או בדברי שבח ותנחומים | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

1461

5 דק' קריאה

פרק לא (א) וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיקֹוָק֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה:
לאן הלך? לכאורה נראה שהלך לבית עולמו להסתלק מן העולם. אולם המפרשים אומרים שהלך להיפרד מישראל:
אבן עזרא: וילך - הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו, וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם (ז). ולפי דעתי, כי אז ברך השבטים, ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב:
רמב"ן: וילך משה - כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך, ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו:
איזו ענוה יש כאן ואיזו אהבה אין קץ מגלה משה רעיא מהימנא לבניו ישראל.
והנה "מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים" (ברכות לא ע"א), אולם לכאורה אנו שומעים בדבריו דברי תוכחה קשים, ובתנחומא אין "וילך אלא לשון תוכחה", ואפשר לפרש ו"וילך משה" לתוך לבם של ישראל דברים היוצאים מהלב. ואיפה הם דברי השבח והתנחומים?
(כז) כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יְקֹוָ֔ק וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי: (כח) הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ: (כט) כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְקֹוָ֔ק לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם: (ל) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם: פ
לכאורה משה אומר להם דברי נבואה שהם יחטאו, שכן גם ה' אומר לו את אותו הדבר:
(טז) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה׀ אַחֲרֵ֣י׀ אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ: (יז) וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה: (יח) וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים: (יט) וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כ) כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי: (כא) וְ֠הָיָה כִּֽי־תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי: (כב) וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כג) וַיְצַ֞ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וַיֹּאמֶר֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָנֹכִ֖י אֶֽהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ: (כד) וַיְהִ֣י׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את עַל־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם:
אם זו נבואה שיחטאו הרי ניטלת מהם הבחירה, והרי משה מזהיר אותם בכל הפרשיות הללו ובחרת בחיים? ועוד מה טעם לכתוב את השירה ולהקריא אותה בפניהם להיות לעד, אם בודאי יחטאו?
אלא נראה מתוך הדברים שאין זו נבואה אלא סברא וק"ו, וכך אומר להם משה: שאם בעודו חי המרו את פיו ק"ו אחרי מותו. אולם לק"ו זה יש פירכא, כי אדרבא כל עוד משה היה חי עמהם, הם סמכו עליו, שאם יחטאו משה יתפלל עליהם ויסיר מהם חרון אף וכעס, והם היו תלויים בו בכל דבר, אולם לאחר מות משה, יהיה עליהם לקחת אחריות על עצמם, ומשה משאיר להם את התורה שתהיה להם לאור להדריכם בדרך טובה וישרה. ומבטיח להם "כי לא תשכח מפי זרעו", וקורא לפניהם את התורה בהקהל "עד תומם" מפרש היהודי הקדוש "עד תומם" עד שעה אותם תמימים.
וכן דברי ה' שעתידים הם לחטוא נאמרים בסברא ובק"ו ממה שחטאו במדבר ואעכו"כ כשיגיעו לארץ זבת חלב ודבש שיחטאו. אולם ק"ו זה יש לו פירכא, כי בהיותם במדבר נודדים ותלוים לגמרי בה', לא נתנה להם מספיק עצמאות לעבוד את ה', אולם בארץ ישראל תהיה הנהגת ה' נסתרת, ותאפשר יותר עבודת ה' מתוך בחירה ובנחת על אדמתם, וחז"ל אומרים שהמילה "וקם" אין לה הכרע, כלומר אין חובה לקרוא "וקם העם הזה וזנה", אלא "הנך שוכב עם אבותיך וקם", מכאן לתחית המתים מן התורה. והכל תלוי בישראל אם לאחר הסתלקותו של משה ישכחו ממשה בודאי שהם יחטאו, אולם אם הם יחיוהו בתוך לבם ממילא לא יחטאו.
ולכן אפשר לראות בדברי הפרידה של משה כדברי חיזוק גדולים, שחרף כל החששות הוא סומך עליהם, ומבטיח להם שהתורה לא תשכח מזרעם, והשירה הזאת עשתה אותם תמימים עם ה'.
זאת ועוד, המילים האחרונות של משה אחרי שמברך אותם (פרק לג פסוק כט): אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיקֹוָ֔ק מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ:
יש כאן שבח לישראל שיהיה בכוחם לנצח במלחמות בחרב גאותם, בעוצמות נפשיות שיש בתוכם, ולא יהיה בכך כוחי ועוצם ידי, כיון שהם יהיו מודעים לכך שהכל בזכות היותם עם נושע בה'.
שפת אמת לפורים שנה תרסג מפרש פסוק זה על ניצחון רוחני, וז"ל: "פי' תדרוך מלשון דרך כפשוטו. שנעשה עתה דרך חדש לקבלת התורה בכח מפלת הרשע. לפי שעמלק עמד על הדרך לבטל בנ"י מקבלת התורה. כמ"ש אשר קרך בדרך. כדאיתא בגמ' תורה נקראת דרך. הדרך אשר ילכו בה. לכן עתה אחר מפלת המן נעשה דרך חדש אל התורה. והוא בחי' תורה שבע"פ".
היינו שמשה נותן התורה בוטח בבניו ישראל שיהיה בכוחם לפתוח דרכים חדשות לעבודת ה' חידושי חורה שבעל פה, ואין לך גילוי אמון בישראל גדול מזה, ואם כן סיים את דבריו כדרך הנביאים בדברי שבח ותנחומים.