כוחה של ברכה | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

328

6 דק' קריאה

להאמין בכוחה של ברכה
בפרשת וירא פרק יח נאמר: (י) וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו: (יא) וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים: (יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן: (יג) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי: (יד) הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְקֹוָ֖ק דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן:
רמב"ן מקשה: "ותכחש שרה לאמר - אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים?"
ומתרץ: והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם, והוא בחכמתו הכיר בהם, ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת, ולא ידעה כי מלאכי עליון הם, כענין באשת מנוח (שופטים יג ו). ואולי לא ראתה אותם כלל".
אולם לכאורה קשה, אם שרה לא הכירה שהם מלאכים וחשבה אותם לאנשים ערביים המשתחווים לאבק רגליהם, מדוע הקפיד עליה ה' על שצחקה בקרבה ולא האמינה להם?
הרמב"ן מיישב: "והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה, וראוי לה שתאמין, או שתאמר "אמן כן יעשה ה'".
מכאן ש"אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך", גם אם הברכה היא דבר פלאי ובלתי טבעי, יש לקבל אותה ולענות אמן עליה.

הכנסת אורחים גרמה לאורחים לברך ברכה המתקיימת
והנה הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (הובא כאן ברמב"ן) מפרש את הפרשה שהמלאכים המוזכרים נראו במראה הנבואה, כי לא יתכן לראות מלאכים שהם גופים רוחניים, ואין הם אוכלים ושותים. והרמב"ן מקשה עליו, אם כן אברהם לא הכניס כאן אורחים, ומה התועלת לספר על כל זה בהרחבה כזאת?
ונלע"ד לתרץ את הרמב"ם ולפרשו, שהתרחשו כאן שני אירועים במקביל: הכנסת אורחים כפשוטו, וגילוי מלאכים בנבואה. הייתה כאן הכנסת אורחים כפשוטו, ובה הוכיח אברהם את צדקתו, כמה טרח עבור אורחיו, והכל בזריזות ובמהירות, אל הבקר רץ אברהם, ושחט שלושה פרים כדי להאכילם לשונות בחרדל, וכל זאת למרות שהיה חולה בשלישי למילה, כפי שמסופר בפרשה, והאורחים התפעלו מגודל חסדו עמהם, הם שאלו על שרה "איה שרה אשתך", וכששמעו שאין לה בן, ברכוה בכל לבם "כעת חיה ולשרה בן", ובמקביל זכו לגילוי שכינה ומלאכים במראה הנבואה שהבטיחו להם בשם ה' שהברכה הזאת תתקיים.
וזה משתלב אם דברי הרמב"ן לעיל ששרה היתה צריכה להאמין בכוחה של ברכה ולומר עליה אמן.
הנצי"ב על המכילתא שמות, אומר שכאשר הקב"ה רוצה לקיים את הבטחתו לגאול את ישראל, הוא ממציא להם מצוה שיהיו ראויים להיגאל בעבורה, ולכן כאשר הגיע זמן גאולתם וראה שהם "ערום ועריה" בלא מצוות, נתן להם מצות מילה ופסח כדי שיוכל לקיים את הבטחתו ויהיו ראויים לה. וכן כאשר זעקת סדום ועמורה רבה, הקב"ה שלח להם מלאכים כדי לבחון אותם אם יקבלו אורחים, או שיוכיחו שהם ראויים לעונש ולאבדון. וכך נראה להסביר גם את מה שהקב"ה זימן לאברהם הכנסת אורחים כאן, כדי שבזכות זה יזכה לקיום ההבטחה שיהיה לו זרע.
וכך אפשר להסביר גם את ההפטרה שעוסקת באשה השונמית שאירחה את הנביא אלישע, והוא התפעל ממנה ובקש להכיר לה טובה, ולכן הוא מברך אותה: (מלכים ב פרק ד פסוק טז): "וַיֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אתי אַ֖תְּ חֹבֶ֣קֶת בֵּ֑ן וַתֹּ֗אמֶר אַל־אֲדֹנִי֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אַל־ תְּכַזֵּ֖ב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ". מזה שהאשה אומרה "אל תכזב בשפחתיך", נראה שהנביא אינו אומר לה זאת בשם ה' כנבואה אלא מברך אותה, וכך מפרש רד"ק "ויאמר למועד הזה - אפשר שנאמר לו באותה העת בנבואה, או אמר מלבו ובטח באל יתברך שיקיים דברו כמו שכתוב באדם הצדיק ותגזר אומר ויקם לך וכן כתיב בשמואל הנביא ולא הפיל מכל דבריו ארצה וכן אמר בדרש רצון יראיו יעשה , עשה הקדוש ברוך הוא רצונו של נביא והרתה וילדה".
הרי לנו כוחה של ברכה, במיוחד כשהיא נאמרת מכל הלב מתוך הכרת טובה.

הברכות המסורות לאברהם ולזרעו
הקב"ה מבטיח לאברהם בהליכתו אל הארץ (בראשית (פרשת לך לך) פרק יב: (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה:
מפרש רש"י : "והיה ברכה - הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ". היינו נותן לו את הכוח לברך.
אחר כך מצאנו שאברהם לפני מותו מוריש ליצחק את כל אשר לו, בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כה פסוק ה וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק: ומהו כל אשר לו? האם כסף וזהב לרוב שהיו ברשותו של אברהם? מפרש רש"י "ויתן אברהם וגו' - אמר ר' נחמיה ברכה דיאתיקי, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם (לעיל יב ב) והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק".
הדבר החשוב ביותר בעיני אברהם היה הכוח לברך, ואת הכוח הזה הוא מעניק ליצחק, כי הוא רואה בכך יעוד שבשבילו הוא נבחר להיות מברך, ומציאותו אומרת "והיה ברכה".

מי שמברך הוא מבורך
"ואברכה מברכיך" היינו שמי שיברך את אברהם הוא עצמו יהיה מבורך, למדנו מכאן כמה גדולה הזכות לברך, שבזכות זה שהוא מברך הוא עצמו יהיה מבורך. וזה נאמר גם על גויים שיברכו.
רבי עקיבא לומד מפסוק זה ברכה לכהנים, (חולין דף מט עמוד א) "רבי עקיבא אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו, כשהוא אומר "ואני אברכם", הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם. אלא רבי עקיבא ברכה לכהנים מנא ליה? אמר רב נחמן בר יצחק: מ"ואברכה מברכיך" . כי מי שמברך הוא עצמו מתברך.

ברכה יש לברך בעין טובה
וכך אמרו חכמים (סוטה דף לח עמוד ב): "ואמר ריב"ל: אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר: טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, אל תיקרי יבורך אלא יברך". הברכה צריכה להאמר מתוך טוב עין, אלא שממילא הוא גם יבורך, כמו שלמדנו ואברכה מברכיך.
כזה היה משה רבינו (מדרש תנחומא פרשת וזאת הברכה סימן א): "יבא משה שעינו יפה, ויברך את ישראל, ועליו אמר שלמה טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט), אל תקרי יבורך, אלא יברך, זה משה רבינו שעיניו יפה בברכתו את ישראל, וברכן ארבע ברכות".
ברכה משמעה המשכת השפע הלאה לאחרים (מלשון הברכת גפנים להצמיח עוד כמותם), ומשה בטוב עינו המשיך את ברכת התורה לישראל, וכך דרשו חז"ל (נדרים דף לח עמוד א): "אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך", והגמרא שואלת הרי התורה נתנה לכל ישראל ולא רק למשה? ומתרצת: "אלא פילפולא בעלמא", דהיינו תורה אומנם נתנה לכל ישראל, אבל היכולת לפלפל ולחדש בתורה ניתן רק למשה רבינו, אבל "משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: טוב עין הוא יבורך וגו'".

תקנו לברך את חברו בשם
כמה חשובה היא הברכה, שתקנו לברך את חברו בשם, וכך מובא במשנה מסכת ברכות דף נד עמוד א: "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם, ויאמרו לו: יברכך ה'; ואומר: ה' עמך גבור החיל; ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך; ואומר: עת לעשות לה' הפרו תורתך. רבי נתן אומר: הפרו תורתך משום עת לעשות לה'"
המשנה אומרת שתקנה זו לכאורה נראית כזלזול בשם שמים, וכעין הפרת התורה, אולם בא רש"י ומלמדנו שזה רק נראה כן אבל באמת זה רצון ה' לכתחילה, וז"ל: "שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם - בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו ... אף זה, המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום, שנאמר בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור".
וכך מובא במסכת מכות דף כג עמוד ב: ושם פירש ריב"ן (במקום רש"י): "ושאילת שלום בשם - דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ה' עליך שלום ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה, מרבי, ל"א שאילת שלום בשם דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם ואנו נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם דשלום שמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום לשם ה'".
לפי פירוש ראשון ברש"י מותר להזכיר שם שמים בפירוש כשמברך את חברו, ולפי פירוש שני שם שמים הוא "שלום", ומוסיף ש"חייב" לומר שלום לחברו כשפוגשו! ולא רק מותר וראוי להקפיד בכך.
לסיכום, למדנו כוחה של ברכה מכל אדם, שראוי להאמין בכוחה להשפיע ולענות עליה אמן. בחירת אברהם וזרעו להיות המברכים, ואת זה הנחיל אברהם ליצחק ולזרעו אחריו. וכל מי שמברך הוא מבורך. ויברך באהבה ומכל הלב בטוב עין. ועד כדי כך חשוב לברך עד שתקנו לברך את חברו בשם, ולפי ריב"ן חובה לברך את חברו בשלום.