פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש בשלח | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש

קטגוריה משנית

792

20 דק' קריאה

שבט התשפ"ה
וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה (שופטים ד) א
וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק (שופטים ה) ס
פרשת בשלח – שבת שירה
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 116 פסוקים = ינון – מָכוֹן
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְ-הוָה מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. (שמות טו יז)
יש בה מצות לא תעשה אחת: שלא נצא בשבת חוץ לתחום. (ספר החינוך)

ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות , ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ כדי שיהיה לו מזונות בריוח, והאישה על הגפן כדכתיב (תהלים קכח ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה , והבן על הזית, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ , רימון ואגוז לבנותיו על שם כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה , דבש ותפוח לתינוקות על שם תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ , דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ , והביא משם ספר ברכת אליהו דהעיקר הוא ט"ו פירות וביארם שם, ושילמוד בכל פרי פרק אחד ממשניות, והם פֵּאָה שמונה פרקים, בִּכּוּרִים שלשה, רֹאשׁ הַשָּׁנָה ארבעה, והם נגד בריאה יצירה עשיה, וגם שיברך על ריח האתרוג. (מועד לכל חי סימן ל)
רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן , לא אמר לאילנות כמו באינך, יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש"י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות (רש"י ר"ה יד. ד"ה הואיל) והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזדמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה. איל"ן בגימטרי"א הוי"ה אדנ"י (91) יחודא שלים. (בני יששכר מאמרי חודש שבט)

וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם .(יז יד) בתיבת אֶמְחֶה נרמזו כל הגאולות של עם ישראל. מָחֹה אֶמְחֶה היינו שהמחיות יהיו על ידי האנשים הכלולים במלה אֶמְחֶה .
גאולת מצרים היתה על ידי: א הרון, מ שה, ח ור, ה שם יתברך. גאולת בבל אף היא על ידי אֶמְחֶה : א סתר, מ רדכי, ח רבונה, ה שם יתברך. גם הגאולה העתידה תהיה על ידי אֶמְחֶה : א ליהו, מ שיח ח' נסיכים, ה שם יתברך.
ח' נסיכים הם ״ שְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם ״ יִשַׁי, וְשָׁאוּל, וּשְׁמוּאֵל, עָמוֹס, וּצְפַנְיָה, צִדְקִיָּה, וּמָשִׁיחַ, וְאֵלִיָּהוּ.(סוכה נב:) שישפיעו ויעזרו בגאולת ישראל.
בגמרא נחלקו מָה שְׁמוֹ של המשיח ? דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי שִׁילֹה שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי יִנּוֹן שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמו.ֹ דְּבֵי רַבִּי חֲנִינָה אָמְרִ[י] חֲנִינָה שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְנַחֵם בֶּן חִזְקִיָּה שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי. (סנהדרין צח:). תמצא שראשי תיבות כל השמות הנזכרים עולים לתיבת משיח ר"ת מ נחם ש ילה י נון ח זקיה. (אמרי נעם בשם הגר"א)

וַיֹּאמֶר י-ְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא .(טז ד)
איתא במדרש הה"ד (תהלים קלה ו) כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ י-ְהוָה עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהוֹמוֹת . רצונו לבאר למה אמר הִנְנִי הול"ל אמטיר לכם וכו' לזה מבאר תיבת הִנְנִי רצונו לומר אני, אני הוא כל מה שאני מבקש אני עושה על כן אשנה הסדר ואתן לכם לחם מן השמים. בחורים טועמים טעם לחם. זקנים טועמים דבש. תינוקות טועמים שמן. והוא רמוז בפסוק (במדבר יא ח) וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן . ל חם ש מן ד בש ר"ת לְשַׁד . מַמְטִיר מלשון מטר, הכוונה על רוחניות המאכל שהוא מ ראה ט עם ר יח והוא ר"ת מטר . (אגרא דכלה)

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן .(טז לה) פרש"י - וַהֲלֹא חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם? שֶׁהֲרֵי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאִיָּיר יָרַד לָהֶם הַמָּן תְּחִלָּה, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן פָּסַק, שֶׁנֶּאֱמַר: ו ַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת יהושע ה,יב אֶלָּא מַגִּיד שֶׁהָעֻגוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם טָעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן. עוד כתב רש"י - אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת – לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן בִּתְחִלַּת הַגְּבוּל, קֹדֶם שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וְהוּא עַרְבוֹת מוֹאָב. נִמְצְאוּ מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה? אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, כְּשֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר, פָּסַק הַמָּן מִלֵּירֶד, וְנִסְתַּפְּקוּ מִמָּן שֶׁלָּקְטוּ בּוֹ בַּיּוֹם עַד שֶׁהִקְרִיבוּ הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עֶשֶׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (יהושע ה,יא). נמצא שנעשו לבני ישראל שני ניסים אחד לפני ירידת המן שטעמו בעוגות והנס השני שנסתפקו ממן שבכליהם מז' אדר ועד ט"ז בניסן, והם מ' יום לאחר הפסקת ירידת המן. לאיזה צורך ומה הטעם היה בשני הניסים הללו ?.
אלא ידוע שהמן הוא מאכל רוחני כדכתיב (תהלים עח כה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ , לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וכן אַבִּירִים - לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵבָרִים. (יומא עה:). המעבר ממאכל חומרי למאכל רוחני לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וכן להיפך כשפסק המן שהוא מאכל רוחני והיו צריכים לעבור שוב למאכל החומרי שהוא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ , הוא שינוי גדול שקשה לו לאדם לקבלו, לכן היטיב השי"ת את חסדו עמהם הן לפני ירידת המן בעוגות שהוציאו ממצרים נעשה בהם הנס שירגישו כבר בהם טעם המן, וכן כשפסק לירד השתהה עוד המן מירידתו בשמים זמן רב כדי שיתגשם קצת מרוחניותו ויהיה קרוב יותר ללחם מן הארץ ולא יורגש כ"כ השינוי הגדול ממן שמימי ללחם הארצי. (באר יוסף)

בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְ-הוָה . (שופטים ה ב)
כך אמרה דבורה לישראל: במי הקב״ה נפרע להם לישראל מן העכו״ם? בבני אדם שמשכימים ומעריבים לבית הכנסת ולבית המדרש ועונים אמן ומברכים את הקב״ה בכל יום תמיד. ובמי שהוא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבית המדרש להשלים עשרה, עליהם הוא אומר: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי . (תהלים נה יט). (תנא דבי אליהו רבא פ"י)
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ' בְּכׇל כֹּחוֹ {פרש"י - בכל כוונתו}, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה ב): בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְ-הוָה . מַאי טַעְמָא בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת {ביטול פורעניות} - מִשּׁוּם דְּבָרְכוּ ה׳ {כשמתנדבין ישראל לברך את בוראן} רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה - מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת , וּכְתִיב הָתָם (שמות לב): כִּי פָרוּעַ הוּא .{לגבי עבודה זרה, והכי קאמר בהיבטל פירעות עבודה זרה שתשקע ותשתכח שלא יזכר עונם, משום התנדב עם הוא}. (שבת קיט:)
כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו - פי' בכל כוונתו וכן פירש רש"י. ור"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות. (תוספות שם) ( עבד המלך)
יש להקשות מנא לן על עניית הקדיש, ודילמא על ברכה קאמר , דהכי הוא פשט המקרא דנקיט בָרְכוּ הֳ'? ונראה לי (שופטים ה, ב) בְּהִתְנַדֵּב ליכא לפרש על ברכה, דברכה היא חיובא ואינה בתורת נדבה, אך עניית הקדיש יש בה נדבה, כמו שכתב בפתח עינים בריש ברכות (ברכות ג.) במאמר אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, דבעל הקדיש אומר יִתְגַּדַּל וכו' זהו נוגע לכבודו יתברך, וחוזר ואומר יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ זה נוגע לטובת ישראל, והקהל משיבים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא על הנוגע לכבודו יתברך בלבד ולא על טובתם עיין שם. נמצא יש בעניית הקדיש צד נדבה דהיה להם לענות אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא וכו' ולהזכיר גם על טובתם כמו שהתפלל בעל הקדיש, לכן כיון דאמר בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ הֳ' מפרש לה על עניית אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא דאית בה צד נדבה. (בן יהוידע – שם). כתב ה"ר יונה בפ' מי שמתו כלומר בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא ע"י הכח אמר בכל כחו אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם. (ב"י או"ח נו ג).

שאלות

א. ראיה בהפטרה שכל העוזר לישראל, כאילו עוזר לשכינה.
א. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק (יז ט) אנשים הנולדים בחודש זה אין להם לירא מכישופים.
ב. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְ-הוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ .(יד לא) מה פשר ההדגשה בפסוק אֶת
הַיָּד הַגְּדֹלָה שעל ידי זה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ .
ג. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה .(טז כ) מה הטעם שכאן נקט לשון תּוֹלָעִים ואילו לגבי שבת
נאמר (טז כג) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ . נקט לשון רִמָּה . ההבדל בין רִמָּה וְתוֹלֵעָה . וכן במשנה (אבות ג א)
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה וכו'.
ד. טעם למנהג שבשבת שירה מפזרים לפני העופות והציפורים חיטים ופירורים.
ה. אמרו חז"ל (פסחים ח:) הָאוֹמֵר 'סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי' אוֹ 'שֶׁאֶהְיֶה בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא' הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר. לכאורה קשה ממסכת אבות (א ג) אַל
תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. ועוד הרי קי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם.
ו. שלושה פסוקים בפרשה ברצף בכל אחד מהם ע"ב אותיות שהם בסה"כ רי"ו אותיות.
ו. ראיה בפרשה ששלוחו של אדם כמותו.
ז. וַי-הוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. (יג כא) ובעזרא כתיב (נחמיה ט יט) וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ
הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ. מה הטעם
ששינה הכתוב בעזרא במקום לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ כתיב לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ . והוא רמז למספר העננים שהקיפו את ישראל.
ח. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם .(יז ח) מה ראה עמלק להמתין מלהילחם עם ישראל עד עכשיו ולא בא מיד כשירדו למצרים שלא היו כי אם
שבעים נפש, ועתה הם (יב לז) כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף .
ט. וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר . (שופטים ה) מה הטעם דבכל הפרשה כתיב דְּבוֹרָה מלא רק בפסוק י"ד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי
זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן י-ְהוָה וכו' כתיב דְּבֹרָה חסר. וכן לקמן (פ"ה טו) וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה כתיב חסר.
י. כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם .(יז יד) לכאורה קשה אם כבר נכתב בספר מה צריך עוד לשים
באזני יהושע.
כ. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם .(יד ב) פרש"י - הוּא נִשְׁאַר מִכָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם,
כְּדֵי לְהַטְעוֹתָן, שֶׁיֹּאמְרוּ: קָשָׁה יִרְאָתָן. וְעָלָיו פֵּרֵשׁ אִיּוֹב (יב כג): מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם . לכאורה קשה כיצד נתן ה' סימן לישראל שיחנו לפני בעל צפון,
והכתיב (שמות כג יג) וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ – שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ 'שְׁמוֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית'. לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ – שֶׁלֹּא יִדּוֹר
בִּשְׁמוֹ וְלֹא יְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שִׁידְּרוּ בִּשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ. (סנהדרין סג :)
ל. וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה .(טז יג) איתא בחז"ל שבשליו יכלו בני ישראל לטעום כל מיני טעמים
חוץ מטעם זה.
מ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַי-הוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם
לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר .(טז כג) כאן הקדים שַׁבָּתוֹן ל- שַׁבַּת ואח"כ קֹדֶשׁ . ואילו לקמן (לה ב) בפסוק שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם
קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַי-הוָה . הקדים קֹדֶשׁ שַׁבַּת ל- שַׁבָּתוֹן .
נ. וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ . (יד ה) משמע שהיה רוצה להחזירם לעובדם. ובסוף כתיב (טו ט) אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי
אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי . משמע שרצו להרגם ואיך יחזרו לעובדם.
ס. מהי התחבולה והמזימה המסוכנת ביותר של היצר הרע, והוא שורש עמלק.
ע. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי י-ְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן . (יד ד) פרש"י - לְהַגִּיד שִׁבְחָן, שֶׁשָּׁמְעוּ לְקוֹל
מֹשֶׁה וְלֹא אָמְרוּ: הֵיאַךְ נִתְקָרֵב אֶל רוֹדְפֵינוּ? אָנוּ צְרִיכִים לִבְרֹחַ! אֶלָּא אָמְרוּ: אֵין לָנוּ אֶלָּא דִּבְרֵי בֶּן עַמְרָם. לכאורה קשה אם כן כיצד אמרו (יד יא) הַמִבְּלִי
אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר .
ע. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם . (יז יג) מה הטעם דכתיב מָחֹה אֶמְחֶה
בכפל לשון.
פ. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם . (יד כט) מה הטעם דכתיב חֹמָה חסר, והוא לשון כעס.
צ. אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי .(טו ט) לכאורה קשה שהלא סדר המלחמה הוא שבתחילה הורגים את
האויב ואח"כ מתפנים לחלק את שללו. מדוע אמר פרעה קודם אֶרְדֹּף אַשִּׂיג ורק אח"כ אָרִיק חַרְבִּי .
צ. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם .(יד ב) במדרש מבואר ששמו היה פִּתֹם . מה
הטעם שהמצרים שינו את שמו ל- בַּעַל צְפֹן , והוא היה בדרום.
ק. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה .(תהלים קיח יד) מספר השנים שעברו משנה שהתחיל השעבוד עד שיצאו בני ישראל ממצרים, וכנגדם מספר הפעמים
שנזכרה יציאת מצרים בתורה.
ר. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (יד כט). מה הטעם שהקדים יבשה לים. ואילו בפסוק (יד כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. הקדים ים ליבשה.
ש. וַיּוֹשַׁע יְ-הוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם . (יד ל) מה הטעם דכתיב מִצְרַיִם מֵת בלשון יחיד, הול"ל
מתים.
ש. וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ .(יד ה) פרש"י – אִיקְטוֹרִין
שָׁלַח עִמָּהֶם וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים שֶׁקָּבַע לֵילֵךְ וְלָשׁוּב, וְרָאוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין לְמִצְרַיִם, בָּאוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה בְּיוֹם רְבִיעִי. בַּחֲמִישִׁי וּבְשִׁשִּׁי רָדְפוּ
אַחֲרֵיהֶם; לֵיל שְׁבִיעִי יָרְדוּ לַיָּם. בְּשַׁחֲרִית אָמְרוּ שִׁירָה, וְהוּא יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח .לְכָךְ אָנוּ קוֹרִין הַשִּׁירָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. לכאורה קשה מפרשת שלח
(במדבר טו מא) פרש"י - וּשְׁמוֹנָה חוּטִים שֶׁבָּהּ (בציצית), כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁשָּׁהוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם. והרי שנינו יום
שביעי ירדו לים ואמרו שירה.
ת. בתפילת ערבית אמרינן ' וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם '. וכי יציאת מצרים היתה חֵרוּת עוֹלָם הרי היו גלויות נוספות.

תשובות

א. אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְ-הוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְ-הוָה לְעֶזְרַת יְ-הוָה בַּגִּבּוֹרִים . (שופטים ה כג) אמר רבי שמעון בר יוחאי כל העוזר
את ישראל כאילו עוזר את השכינה, שנאמר אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְ-הוָה . וכי צריך הוא לסיוע? אלא ללמדך שכל העוזר לישראל
כאילו עוזר את השכינה. (תנחומא ויחי סימן ה)
א. אדר שני אין בו מזל. בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים שנולדו באדר שני ואין להם לירא מכישופים, ובני עמלק מכשפים הם, ויש להם יכולת בי"ב מזלות, ובעת שאין
בו מזל אין כישופם מצליח. (דעת זקנים)
ב. בתיה בת פרעה הצילה את משה כשראתה אותו בתיבה על היאור. וכתיב (ב ה) וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ . וְנִשְׁתַּרְבְּבָה אַמָּתָהּ אַמּוֹת הַרְבֵּה (סוטה יב:)
והיינו דכתיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה בְּמִצְרַיִם בני ישראל התבוננו בנס של הַיָּד הַגְּדֹלָה שנעשה לבת פרעה להצלת משה
בְּמִצְרַיִם ועל ידי זה וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ שניסים גדולים כאלה נעשו כדי להצילו ולהחיותו. (לב ארי)
ג. גדולה היא התולעת לעומת רִמָּה שהיא קטנה. הביאור בזה שבשבת אפילו תולעת קטנה לא היתה במן שהשאירו עד הבוקר, ואילו כשלא שמעו דתן
ואבירם אל משה והותירו את המן העונש שלהם היה שזה התמלא בתולעים גדולים. (הגר"א)
ד. דתן ואבירם רצו להכחיש את נבואתו של משה רבינו שבשבת לא ירד מן, מה עשו הלכו ופיזרו את המן שיש אצלם בערב שבת וביום שבת יצאו ללקוט
את המן שהחביאו, מה עשה הקב"ה שלח ציפורים ועופות ואכלו את המן שהחביאו. וזהו הכרת הטוב לציפורים והעופות. (טעמי המנהגים)*
ה. הידור מצוה הוא – ואמרו חז"ל (בב"ק ט:) בְּהִידּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ. מִכָּאן וְאֵילָךְ מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא. פרש"י - דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, מכאן ואילך
מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו. נמצא שעל חלק החובה משלמים לו בעוה"ב וזהו כעבדי השם והעבד חייב לעשות רצון
האדון בין בשכר בין אם לא. ועל חלק ההידור שמוסיף יותר ממה שחייב זכאי לקבל שכרו גם בעוה"ז. וזהו שכתוב (טו ב) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אמרו חז"ל
(שבת קלג:) התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה שופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה. (שני אליהו – אבות פ"א מ"ו) *
ו. וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָא-ֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם . וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה
יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה . וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְ-הוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל
הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם .(יד יט-כא). מאלו ג' הפסוקים יוצא שם המפורש, פסוק ראשון כהויתו, פסוק שני מסופו לראשו ופסוק אחרון
כהויתו. (הרוקח)
ו. וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ .(יז ה) והרי לא לקה היאור על ידי משה כי אם על ידי אהרון דכתיב (ז יט) אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה
יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם וגו' אלא לפי ששלוחו של אדם כמותו. (מושב זקנים)*
ז. ז' עננים הקיפו את ישראל – ד' מארבע רוחות השמים, אחד מלמטה ואחד מלמעלה, ואחד לפניהם משווה (מיישר) הרים ובקעות, הרי ז' עננים מכסים
אותם. לְהַ נְחֹתָם בְּ הַדֶּרֶךְ הרי ב' ה' יתרים, כנגד ז' עננים שהלכו עמם. (רבינו אפרים, הרוקח)*
ח. חוב השעבוד הטיל אברהם אבינו על יצחק, וכשמת יצחק הוטל על יעקב ובניו ועשיו ובניו, אמר עמלק הרשע אם אכרית את יעקב ואת זרעו יהיה החוב
מוטל עלי, לכך המתין עד שיצאו ממצרים שכבר נפרע החוב ואז בא להילחם עמהם. (דעת זקנים)
ט. טפלה היתה במלחמה, לכך כתיב חסר לפי שהיה נבואה שהוא יכבוש וגם לפי שאין דרכה של אישה לעשות מלחמה. וכן וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה
דקאי אסנהדרין שישבו לדון עמה וכבר הקשו התוס' הא אישה פסולה לדין ותרצו שהיתה מלמדת להן הדינים. לכך היתה טפלה וכתיב חסר. (טעמא דקרא)
י. יואב בן צרויה שר צבאו של דוד המלך נצטוה להכרית את עמלק, והוא השמיד רק את הזכרים, וכששאל אותו דוד למעשיו ענה לו שכתוב 'תִּמְחֶה אֶת
זָכָר עֲמָלֵק' משמע שצריך להרוג רק הזכרים אמר לו דוד שכתוב זֵכֶר בצירי והוא למד את הפסוק בקמץ. לפיכך וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ שישמע את צורת
הקריאה הנכונה בצירי ולא בקמץ. (הגר"א)*
כ. כבוד המקום הוא לפי שצווה עליהם לחנות אצלו כדי לראות במפלתו וידעו שגם בו אין ממש. וזה שכתוב נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם שקריעת ים סוף תהיה
נוכח האליל הזה, ואם אלוהים הוא ירב ויציל את עובדיו מידי. (אזנים לתורה ע"פ התוס שם) א"נ כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – מוּתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ.
(סנהדרין סג:) א"נ עדיין לא ניתנה התורה ואין לחוש, אע"פ שכבר היא כתובה ומונחת לפני הקב"ה. (דעת זקנים)
ל. לויתן לא יכלו להרגיש את טעמו בשליו. דכתיב (במדבר יא כ) וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא . כתב בעה"ט לְזָרָא באל"ף שמצאו בו כל מיני טעמים חוץ מאחד והוא
טעמו של לויתן. והטעם משום שעַיִן לֹא רָאָתָה אֱ-לֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו סד ג). ואמרו חז"ל (בב"ב עד:) כֹּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
בְּעוֹלָמוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָרַג הַנְּקֵבָה וּמְלָחָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.
מ. מוסיפין מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שצריך שביתה קודם שיבא עיקר הקדושה ולאחר שיצאה הקדושה. כדתנן (שבת יא.) לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ
סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. (מושב זקנים)*
נ. נקמה רצה לעשות בהם לאחר שנכנס לים והקיפוהו המים עלתה חמתו להשחיתם אע"פ שמפסידים עבדותם. ורק בתחילה רצה להחזירם לעובדם. (טעמא
דקרא) א"נ חשב לעשות ג' דברים – א' אֲחַלֵּק שָׁלָל לשלול כל שללם. ב' שיקח אותם עבדים כבראשונה תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי שיוסיף לעשות בהם חפצו
בעינוי יותר ממה שהיה בעבר. ג' אָרִיק חַרְבִּי ביקש להרוג את משה ואהרון ואת גדוליהם. תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי שביקש להשיג מה שלא השיג בראשונה
שביקש להרוג את משה בסייף שמְסָרוֹ לַקּוּסְטִינָר לְהָרְגוֹ וְלֹא שָׁלְטָה בּוֹ הַחֶרֶב. הוא שאמר (יח ד) וַיַּצִּילֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה . (אוה"ח)
ס. ספק בגימטריא עמלק (240) – הה"ד (יז ז-ח) הֲיֵשׁ יְ-הוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן וסמיך ליה וַיָּבֹא עֲמָלֵק . שורש עמלק הוא הספק והוא התחבולה והמזימה
המסוכנת ביותר של היצר הרע. (מדשן ביתך)
ע. ערב רב קינטרו ולא בני ישראל. א"נ לפי שראו את שרו של מצרים שבא להושיע למצרים אז נתיאשו. (דעת זקנים)
ע. עולם הזה – עולם הבא.(הרא"ש) א"נ מָחֹה תחלה בשמים ואח"כ אֶמְחֶה בארץ וזהו שאמרו רז"ל אין אומה נופלת עד שיפול שרה תחלה. (רבינו בחיי) א"נ
שאחרים גם את בהמתם, כאמרו (ש"א טו ג) וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וגו' מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה וכו'. (ספורנו)*
פ. פסל מיכה עבר איתם, דכתיב (זכריה י יא) וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה (סנהדרין קג:). ורצה הקב"ה להטביעם, לולי
שהקב"ה הושיעם למען שמו שנאמר (תהלים קו ז-ח) וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ . וַיַּמְרוּ בגימטריא והוא פסל מיכה . (263 עם הכולל).
וְעָבַר בַּיָּם צָרָ ה ס"ת בגימטריא פסל מיכה (245) (רבינו אפרים, הרוקח) *
צ. צאן ובקר הלכו אחרונים – דכתיב (י ט) בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ . לכן אמר פרעה בלבו מיד שארדוף ואשיגם אחלק
שלל הצאן והבקר, אותם אפגוש ראשונים, ואחר אמשיך לרדוף ולהרוג את האנשים. (פניני הגר"א)
צ. צָפוּן היה שם אוצר המלך. לכך נקרא בַּעַל צְפֹן . וכתיב (איוב לז כב) מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה ביאורו ממקום צָפוּן ונעלם. (אזנים לתורה) ובעל הוא כינוי לעבודה
זרה דכתיב (מ"א יח כו) הַבַּעַל עֲנֵנוּ .
ק. קי"ז שנה משנה שהתחיל השעבוד ועד שיצאו ממצרים כמניין זעם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וגו' עָזִּי בא"ת ב"ש זעם , כי בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ (חבקוק ג יב), כך רמז
ליעקב אבינו וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה (בראשית מו ד) עָלֹה בא"ת ב"ש זכ"ץ בגימטריא קי"ז , וכן קי"ז פסוקים בשיר השירים. (הרוקח)
ר. רשעים שלא היו מאמינים שיבקע הים עד שראו את הנס בעיניהם כתוב יבשה קודם ואח"כ הים כי לא נכנסו עד שראו שנבקע הים ונעשה להם יבשה.
ואילו צדיקים ומאמינים כמו נחשון בן עמינדב מסרו נפשם לכבוד הקב"ה ולכן נכנסו לים ממש ורק אח"כ נעשה להם יבשה. (הגר"א)*
ש. שר שלהם ראו וזהו מֵת בלשון יחיד. מֵת עַל בגימטריא שרם . (540) (רבינו אפרים) א"נ מצרים הזקן בן חם אביהם של כל מצרים שכבר מת, העמידו
הקב"ה מקברו לראות פורענויות בניו, והיכן ראוהו על שפת הים. (מדרש שכל טוב סימן לא)
ש. שחיטת פסח קאמר – משאמרו שירה על הים הוא ח' ימים לאחר שחיטת הפסח. (מושב זקנים, פענח רזא) *
ת. תורה ומצוות מלמדים את האדם לשלוט בתאוותיו. ואמרו חז"ל (אבות ו ב) אֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. שנפשו אינה משועבדת
לתאוות הגופניות.(תפארת ישראל) (חת"ס)

מקורות / חידודון *

ב
ד. טעמים נוספים למנהג שבשבת שירה מפזרים לפני העופות והציפורים חיטים ופירורים - להורות שאִם ישראל, הנמשלים לציפור, יפנו עצמם מעסקיהם ויעסקו בתורה ובמצוות, ימציא להם השי"ת מזונות בלי עמל ויגיעה, כמו לציפורים שמוצאים מזונותיהם נזרקים למעלה על גגותיהם. (אור פני משה להחת"ס). מכיון ששרו הציפורים וצפצפו בעת שעם ישראל שרו את שירת הים. ולזכר כך תיקנו להאכיל את הציפורים בגרגרי חיטה. (מהר"ל).
ה. וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.(תהלים צ יז) מה הטעם שנאמר בפסוק פעמיים וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ .
אחד על חלק המעשה הנעשה בתורת חיוב, ואחד על חלק המעשה שהוא בתורת הידור. מעשה ר"ת ה ידור מ צוה ע ד ש ליש. (שני אליהו – אבות פ"א מ"ו)
ו. וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ .(יז ה) א"נ משה היה מגביה ואהרון היה מכה. (מושב זקנים)
ז. שבעה ענני כבוד היו : ארבע מארבע רוחות, ואחד מלמטה, ואחד מלמעלה, ואחד מהלך לפניהם. כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה מנמיכו ושורף נחשים ועקרבים, מכבד ומרבץ את הדרך לפניהם. (מדרש תנחומא, פרשת בשלח)
י. כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כתב האוה"ח - צריך לדעת למה נתיחד מאמר זה ליהושע לבד. ואולי כי לצד שראה יהושע עוצם הכעסת עמלק ותוקפו ולא היה בו כח לעשות בו כליון אלא שהחלישם לבד ויש בלבו של צדיק איך לא עשה ה' מה שראוי לעשות ברשע זה, לזה בא ה' להפיג צנתו וצוה למשה לאמר לו באזנו פירוש כי הדבר הוא להשיב למה שבלבו של יהושע ואמר לו כי לא ידאג על הדבר מחה אמחה וגו' ודבר ה' כאילו כבר היה ותהיה זאת נחמתו. והרמב"ן כתב - ואמר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ לצוותו להזכיר לישראל את כל התלאה אשר באה להם על ידו כי הוא היודע ועד וירמוז כי אחרי שיירשו הארץ ימחו אותו כי מצוה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ זהו שנאמר שם (דברים כה יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ וגו'.
מ. שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ - הקדים שבתון לשבת ואח"כ קודש ובפרשת ויקהל (שמות לה ב) הקדים קודש לשבת יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַי-הוָה לומר שמוסיפין מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שצריך שביתה קודם שבא עיקר הקדושה ולאחר שיצאה הקדושה וכן במקום אחד נאמר (ויקרא יט ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ הקדים שבת לשמירה ובמקום אחר הקדים שמירה לשבת כההיא דתנן לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ושמירה אחריו שאסור ליהנות ממעשה שבת כגון לרחוץ במרחץ שנתחמם לצורך ישראל. (בעה"ט)
ע. כִּי מָחֹה אֶמְחֶה – כתב האוה"ח : וטעם כפל מָחֹה אֶמְחֶה אולי שרמז לנו זמנים שימחה בהם, א' בימי שאול וכנגדו אמר מחה, ב' בימי מרדכי וכנגדו אמר אֶמְחֶה , ואחת לעתיד וכנגדו אמר מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם .
פ. זה פסלו של מיכה : פרש"י - כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף בא מיכה ונטלו בהחבא והיינו דכתיב וְעָבַר בַּיָּם צָרָה כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל. ל"א מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים. (סנהדרין קג:).
כתב רבי מאיר הלוי אבולעפיה זצ"ל - שהיה עתיד לעשות פסל ולהצר להן לישראל שהרי מתו על ידו מישראל כמה אלפים לפי שהקפידו על כבוד עצמן בפילגש בגבעה ולא הקפידו על כבודו של שם בפסלו של מיכה ואע"ג דעיקר קרא לעתיד כתיב אפילו הכי דרשינן ביה הכי משום דכתיב לעיל מיניה אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ .כלומר וְרָבוּ לעתיד כמו רבו מתחילה מיציאתם ממצרים והדר כתיב וְעָבַר בַּיָּם צָרָה אלמא מעיקרא נמי הכי הוה וכיון דמיירי נמי לשעבר דרשינן ביה הכי ויש לפרש דכולה מילתא לעתיד קא דרשינן לה שלעתיד עתידה צרה לעבור עמהן בים ואי זו זה עונש פסלו של מיכה. (יד רמה – סנהדרין שם)
ואמרו רבותינו ז"ל (מדרש תהלים א, כ; טו, ה, זוהר תרומה קע:, ילקוט ראובני בשלח פב, פט) דעוזה היה טוען מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה ! מפני מה אלו ניצולים ואלו טובעין? והדבר יפלא איך יטעון כן? והלא כל אותם אנשים מישראל שהיו עובדי עבודה זרה במצרים מתו בחושך ואלו שיצאו כולם צדיקים ונקיים כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יג, יח)! אך מפורש הדבר כי טענתו היתה מחמת פסל מיכה שהיה עם ישראל בתוך הים כמו שאמרו רבותנו ז"ל (סנהדרין קג:) על פסוק וְעָבַר בַּיָּם צָרָה (זכריה י, יא) זה פסלו של מיכה. על כן אף על פי שישראל שהיו בתוך הים כולם אינם עובדים עבודה זרה חס ושלום, עם כל זה מאחר שהיה פסל מיכה שהוא עבודה זרה עומד עמהם בתוך הים והוא כרוך עמהם ודבק עמהם במקום אחד חושב עוזה לטעון בזה שיהיו כל ישראל דין עובדי עבודה זרה חס ושלום מחמת העבודה זרה הזו שהיא כרוכה עמהם במקום אחד בתוך מחניהם. (בן יהוידע – סוטה ב.)
ר. אמר לו הקב"ה למשה משה נטה ידך על הים ובקעהו ונטה משה את ידו על הים וראו המים פניו של הקב"ה ורגזו וחלו וירדו לתהומות שנאמר ראוך עמים יחילו ר' אליעזר אומר ביום שאמר הקב"ה יקוו המים בו ביום נקפאו המים ונעשו שנים עשר חלקים כנגד שנים עשר שבטים ועשו חומות מים בין שביל לשביל והיו רואין אלו את אלו וראו הקב"ה מהלך לפניהם ועקבות רגליו לא ראו שנאמר בים דרכך ושבילך במים ראו ר' עקיבא אומר הלכו ישראל לבא אל ים סוף וחזרו לאחוריהם יריאים שלא ישובו המים עליהם ושבטו של בנימין רצה ליכנס שנאמר בנימין צעיר רודם יורדים התחילו שבטו של יהודה שרוגמין שנאמר שרי יהודה רגמתם וקפץ נחשון תחלה וירד לים וקדשו שמו הגדול לעיני הכל ובממשלת יד בן יהודה נחשון נכנסו כל ישראל אחריהם לים שנאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו של יהודה. (פרקי דר"א פמ"ב)
וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אַחֵר: וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם זֶה אוֹמֵר 'אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם' וְזֶה אוֹמֵר 'אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם' שֶׁנֶּאֱמַר: (הוֹשֵׁעַ יב,א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְנָפַל לַיָּם עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (תְּהִלִּים סט,ב) הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים סט,ג) טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד , בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי . וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים סט,טז) אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ . מִיָּד אָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה: יְדִידִי טוֹבֵעַ בַּיָּם וְהַיָּם סוֹגֵר וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בַּתְּפִלָּה אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, וּמָה בִּידֵי לַעֲשׁוֹת? אָמַר לוֹ: (שְׁמוֹת יד,טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ ּמָה אָמְרוּ מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם? (שְׁמוֹת טו,יח) יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד אָמַר הַמָּקוֹם: מִי שֶׁהִמְלִיכָנִי תְּחִלָּה עַל הַיָּם , אֶעֱשֵׂהוּ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל . (מכילתא בשלח ה)
ש. אם תמנה ערב פסח שהוא יום שחיטת הפסח בין הערבים ומתן דמו על המשקוף ושתי המזוזות דלאו יום שלם הוא כיון שאין לילו עמו, אלא לענין קדשים חשוב יום שלם, דלילה שהוא אחר היום נחשב מן היום, אם כן כשתמנה יום השחיטה נמצא יום ז' של פסח הוא יום ח' לשחיטת הפסח, והתם מיירי כשתמנה יום השחיטה והכא כשלא תמנה, והרא"ם פירש ושמא יש לומר שרבי משה הדרשן שאמר זה חולק עם האגדה האומרת בז' אמרו שירה. (שפתי חכמים)
א"נ סבירא ליה לרבי משה הדרשן דמרים וכל הנשים אמרו שירה רק למחרתו, וישראל אמרו שירה ביום שביעי של פסח ונשים ביום השמיני. (אמרות ה')
א"נ נאמר במדרש שביום בו יצאו ישראל ממצרים היה יום ארוך ובו ל"ו שעות. נמצא שבין יציאת מצרים לקריעת ים סוף היו יותר משבעה ימים, שהרי יממה היא כ"ד שעות ואילו כאן נמשכה היממה הראשונה ל"ו שעות. מעתה שמונת החוטים שבציצית הם כנגד שמונה ימים מיציאת מצרים עד קריעת ים סוף. עם זאת ירידתם לים היתה בליל שביעי, כי מצד הלילות אכן היה זה הלילה השביעי. (אור יקרות)

שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת ramnadlan018@gmail.com