פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ויקרא | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש

קטגוריה משנית

20 דק' קריאה

ניסן התשפ"ה
מפטיר וְעָרְבָה לַי-הוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם (מלאכי ג)
ויש נוהגים להפטיר עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי (ישעיה מג כא)
פרשת ויקרא – שבת הגדול
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 111 פסוקים = אֶל הַכֹּהֵן , אֶל יְסוֹד
וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַי-הוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. (ב ח)
וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ד ז)
יש בה אחת 16 מצוות, מתוכן 11 מצוות עשה ו-5 מצוות לא תעשה . (ספר החינוך)
עשה: מעשה העולה ⋅ קרבן מנחה ⋅ מליחת הקרבן ⋅ קרבן בית דין אם טעו בהוראה ⋅ קרבן חטאת ליחיד ששגג במצות ל"ת שחייבין עליה כרת ⋅ עדות
⋅ קרבן עולה ויורד ⋅ תוספת חומש לאוכל מן ההקדש או מועל בו ⋅ קרבן אשם תלוי ⋅ קרבן אשם ודאי ⋅ השבת הגזל . לא תעשה : שלא להקריב שאור או דבש ⋅ שלא להקריב קרבן בלי מלח ⋅ שלא להבדיל הראש בחטאת העוף ⋅ שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא ⋅ שלא ליתן לבונה במנחת חוטא.

ברוב הקהילות נהוג להפטיר בפרשת וְעָרְבָה לַי-הוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם )מלאכי ג) ונתנו טעם לדבר (הלבוש, הגר"א), שבפרשה זו מוזכרת הגאולה האחרונה על ידי אליהו הנביא, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְ-הוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא . כמו בגאולה הראשונה, ביציאת מצרים. טעם נוסף, לפי שבפסח העולם נידון על התבואה (ר"ה טז א). ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות, שמים נעצרין והיוקר הווה, ובני אדם רצים אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם, מתברכים. (ר' יעקב עמדין)

שבת שלפני פסח קורין אותו ' שבת הגדול ', מפני הנס שנעשה בו. (שו"ע או"ח תל) ומהו הנס, שפסח מצרים מקחו בעשור לחודש היה, כדכתיב (שמות יב ג) בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת . ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' ונמצא שעשרה בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וגררוהו על הקרקע לבזותו לעיני המצרים שמחזיקין אותו לאלוה, וקשרו אותו בכרעי המטה ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח כמצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על שהיו שוחטין דמות אלוהיהן, כי המצרים עובדין לצורת טלה שבמזלות, ועל כן תועבה הוא להם כל רועה צאן וכל שכן השוחטו, ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו'שבת הגדול' . ואע"פ שהנס היה כל הד' ימים עד הפסח, ויותר ביום ד' ששחטוהו, מ"מ עיקר הנס וקיהיון השינים הוא יותר בהתחלה, ואח"כ כיון דדשו דשו. ועוד נס נעשה בו שכשלקחו ישראל פסחיהם ובאו המצרים ושאלום, היה בכלל תשובתם להם שיהרוג הקב"ה בכורי מצרים, ובכורי ישראל יציל, כי יראה הדם ופסח על הפתח אשר שם בכורי ישראל, ואז נתקבצו בכורי מצרים אצל אבותיהם ואצל פרעה לבקש ממנו שישלחו את ישראל ולא יהרגו, ולא רצה פרעה ושריו, ועשו הבכורות מלחמה בעיר והרגו מהם הרבה, הדא הוא דכתיב (תהלים קלו י) לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם . למכה בכורי מצרים לא נאמר, אלא לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם , לומר כי הבכורים הם המכים, ולא המוכים. ומה שתולים הנס בשבת ולא ביו"ד לחודש איזה יום שיהיה, מפני שלא בא הנס אלא ע"י שמירת השבת שמפני שידעו המצריים שהיו ישראל שומרים השבת במצרים כדאיתא במדרש, היו מתמיהים שהיו מטפלין בבעל חי בשבת, וע"י כך שאלום לכך קורין דווקא שבת הגדול . (לבוש שם)
טעמים נוספים – ע"פ מה שאמרו חז"ל 'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה' (קידושין לא.) והנה עד היום ההוא בעשור לחודש הראשון, הגם שמזמן האבות צדיקי הדור ויחידי סגולה היו מקיימין את התורה, אבל היה בתורת נדבה ולא היו מצווים ועושים. והן היום שנצטוו: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וכו', גדול המצווה וכו', על כן נקרא שבת הזה שבת הגדול . וזהו שאמרו רז"ל: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים וכו' שהוא מצוה ראשונה שנצטוו וכו'. כמו"כ - להורות החילוק בין קדושת שבת לקדושת יום טוב. שאמרו רז"ל (פסחים קיז:) 'שבת קביעא וקיימא, מה שאין כן מועדים תלויים בקידוש בית דין'. ועל כן קדושת שבת הוא כמו הגדול, שיכול לעמוד בעצמו, מה שאין כן קדושת המועדים, מעמידין אותן אחרים היינו ישראל, כביכול כמו הקטן, שמחזיקין בידו אחרים להעמידו ובזולת אחרים אין לו העמדה. והנה קודם בוא יום המועד הקדוש, הרגל הראשון שברגלים שבכל השנים, נקרא שבת שלפניו שבת הגדול . כמו"כ - עשו זאת להיכר, וקראו לשבת שלפני הפסח שבת הגדול , מכלל דאיכא שבת קטן בשבוע הבא, היינו יום טוב הראשון של פסח שנקרא גם כן 'שבת', ששביתתו הוא קטן משביתת יום השבת. לפי דכתיב (ויקרא כג טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת . באת הקבלה ממחרת יומא טבא, דיום טוב נקרא גם כן שבת. כמו"כ – כתיב (שמות יב כא) מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן , על כרחך לומר דשוב אין להם דין בני נח ודינם כישראל ממש, וכיון שיצאו מכלל בני נח, היו רשאין לשמור ולשבות את כל יום השבת כמצוותו, ושוב לא היו צריכין לעשות איזה מלאכה בשום שעה מעתותי היום, ולא היה כיום השבת הזה שבת גדול לפניו, כי עד עתה לא היה להם באפשרי לשבות כל כ"ד שעות השבת. ממילא ראוי ונכון לקרוא לשבת הזה שבת הגדול . (בני יששכר – שבת הגדול) כמו"כ - דבאותו י' לחדש נעשה עוד נס שנבקע הירדן וא"כ היו סבורים שהמעלה היא מחמת נס הירדן לכן קראוהו שבת הגדול דיום עלייתן מהירדן לא היה בשבת. (ט"ז או"ח תל) טעם נוסף על שם ההפטרה שמוזכר בה 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְ-הוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא'. שֶׂה ר"ת ש בת ה גדול. שֶׂה גימטריא כפרה (305).

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב (ב א). תקריב גי' תשובה (713 עם הכולל) לרמוז שהתשובה גדולה כמו קרבנות. (רבינו אפרים)
קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל י-ְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ .(הושע יד ג) פרש"י – פרים שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו. נפש ר"ת נְ שַׁלְּמָה פָ רִים שְׂ פָתֵינוּ – בגלותנו אנו דומים לעני שאין לו לפני הקב"ה אלא נפש . (לחם רב עמוד קמט)
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח (ב יג) כנגד הקב"ה שהוא קיומו של עולם, כך כל דבר יש לו קיום ע"י המלח. בַּמֶּלַח ר"ת ב רית מ ילה ל יום ח '. (רבינו אפרים)
אמרו חז"ל (שוחר טוב מזמור קיב) כשנולד יצחק בן שמונה ימים הגישו למילה והגישו למנחה על גבי המזבח ועשה שמחה ומשתה ומכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזוכה למול את בנו כאבינו אברהם שנאמר (בראשית כא ח) וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק .
תִּמְלָח ר"ת ת כין מ שתה ל יום ח '. וכתיב בְּיוֹם הִגָּמֵל ודרשו רז"ל ה"ג מל . וכתב השו"ע (יו"ד רסה יב) נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. (חומת אנך)

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַי-הוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַי-הוָה .(ב יא)
מה הטעם שאסור להקטיר בתוספת שאור או דבש . לפי שאמרה התורה (ב יג) עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח . והללו אינן מקבלין מלח. (דעת זקנים)
מנהג עובדי עכו"ם שבכל מנחתם היו מקריבין חמץ והיו מערבים הדבש בכל קרבנותיהם ולכן אסרם לגבוה. (רמב"ן)
השאור והדבש רמז למדת הדין כידוע מלשון חמץ, ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח. (רבינו בחיי)
לפי שיצר הרע דומה לשאור ומטעם זה גם כן הזהיר על הדבש שיצר הרע מתוק לאדם כדבש. (בעה"ט)
השאור הוא סמל הגאווה, שכן הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. הדבש הוא סמל לתאווה. על שניהם אומרת התורה לאדם: אל תכניס תערובת של גאווה או של תאווה בקרבן שאתה מקריב לה' יתברך. (ספר החינוך מצוה קי"ז)
לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ הטעם כי כל דבר מחמצת צריך המתנה ועיכוב, וכלפי מעלה צריך זריזות ומהירות שנאמר (יחזקאל א יד) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב .(רבינו אפרים)

כתב הרמב"ם (הל' איסורי המזבח פ"ז הי"א) הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה (בראשית ד ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְ-הוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ . והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר (ויקרא ג טז) כָּל חֵלֶב לַי-הוָה . וכן כתב השו"ע (יו"ד רמח ח) 'הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. ואם בנה בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב – יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום – יכסה מהיפה שבכסותו, הקדיש דבר – יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר: כָּל חֵלֶב לַי-הוָה '.

שאלות

א. רמז בפרשה לחודש אלול – עכשיו שאין לנו קרבנות ראוי לכל ירא וחרד לשוב ולחדש מעשיו מר"ח אלול ואילך.
ב. וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי י-ְהוָה (א ה) מה הטעם דכתיב וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר ולא כתיב וְשָׁחַט אֶת הַבָּקָר .
ג. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-הוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם .(א ב) כתיב אָדָם וכתיב
מִכֶּם והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. מה בא לרבות אָדָם .
ד. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-הוָה . (א ב) פרש"י - מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הִקְרִיב מִן הַגָּזֵל, שֶׁהַכֹּל הָיָה שֶׁלּוֹ, אַף אַתֶּם לֹא תַּקְרִיבוּ מִן הַגָּזֵל (ויק"ר ב,ז).
לכאורה קשה דהא אמרינן (ב"ק סז.) הגנב והגזלן [וחמסן דיהיב דמי] הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר.
ה. בד' שמות נקרא האדם. אדם, איש, גבר, אנוש. כתיב בפרשתנו אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-הוָה . (א ב) מה הטעם שנקט בלשון אָדָם , והוא תואר
המשובח ביותר, מאחר שהביא קרבן על חטאתו אשר חטא, והכתיב (ש"א טו) הַחֵפֶץ לַי-הוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְ-הוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב .
ה. וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.(ב ה) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.(ב ז) ההבדל בכפרה בין 'מנחת מחבת'
ל'מנחת מרחשת'. והביאור בהשוואה בין השבת לבין מנחת מחבת, בפיוט בזמירות שבת הַשּׁומֵר שַׁבָּת הַבֵּן עִם הַבַּת לָאֵל יֵרָצוּ כְּמִנְחָה עַל מַחֲבַת .
ו. ראיה בפרשה שחביבה מצוה בשעתה, היינו שעדיף לקיים מצוה בשעתה מאשר לדחותה כדי לקיימה בהידור.
ז. וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְ-הוָה . (א יא) נצטוינו בזה לשחוט את העולה בצפון. וכן (משנה זבחים ה א) קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן. פַּר
וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן. מה הטעם שאף על פי שכל קדשי קדשים שחיטתם בצפון, התורה מזכירה את
עניין הצפון במפורש רק בנוגע לצאן. ומה הטעם שצריך לשחוט אותם דווקא בצפון.
ח. וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם .(ד כ) מה הטעם דבכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול
דכתיב כפרה בלא סליחה.
ט. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-הוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם . (ויקרא א ב) מה הטעם שאין מביאים קרבן מן הדגים.
י. מדרש פליאה - וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וכו' אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-הוָה , הה"ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הוָה אֶחָד . והוא טעון ביאור.
כ. וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת (ד לג) מה הטעם דכתיב וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ ולא כתיב וְסָמַךְ יָדוֹ והוא בא לרבות.
כ. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת . (ד ג) מה הטעם שהתחיל הכתוב בכהן גדול,
אע"פ שמלך קודם לכהן גדול כדאמרינן (הוריות יג.) מֶלֶךְ קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (מ"א א לג): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם .
ל. מנהג קדום כשהבעל קורא מסיים את פרשת ויקרא בפסוק (ה כו) וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ . לומר בקול רם פסקא מיוצר אור
העולה לר"ת לְאַשְׁמָה בָהּ , כדי שלא לסיים בדבר רע.
מ. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי י-ְהוָה . (א ג) מה הטעם שקרבן עולה קודם בפרשה לשאר
הקרבנות.
מ. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ . (א טו) מה הטעם שקרבן עולה מן העוף או תורים ובני יונה
אינו מקבל את דמו במזרק כשאר קרבנות.
נ. וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם (א ט) מה הטעם שפרים ושעירים אינם טעונין הקרב והכרעים רחיצה במים.
ס. מה הטעם שאשם תלוי נאכל וחטאת העוף אינו נאכל.
ע. וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל . (ה כג) נאמר במשנה (ב"ק קג.) הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו לְמָדַי. פרש"י - דאין לו כפרה עד
שיחזיר לנגזל עצמו. מה הטעם שנקטו דווקא בשמה של ממלכת מָדַי.
פ. וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַי-הוָה. (א ט) אמרו רז"ל (ספרא) אֶת הַכֹּל לרבות העצמות והגידין
והקרנים והטלפים והצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים. וקשה למה לא הקריב אברהם אבינו את השה לעולה עם קרניו וגו' והניח את קרניו
לשופרות. כדאיתא (פרקי דר"א לא) קרניו של איל - של שמאל שתקע בו בהר סיני שנאמר (יהושע ו ה) וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל , ושל ימין שהיא גדולה
משל שמאל שהוא - עתיד לתקוע בה לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים
בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַי-הוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם .
צ. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַי-הוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה .(ב א) מי לא יכול להביא מנחת נדבה. מה הטעם שנאמר וְנֶפֶשׁ
כִּי תַקְרִיב בלשון יחיד. מה הטעם שנאמר וְנֶפֶשׁ בתוספת ו'.
ק. אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְ-הוָה .(ג ז) וכתיב וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת (ד לב). מה ההבדל בין כֶּשֶׂב לבין כֶּבֶשׂ .
ק. מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם . (א ב) וּמִן הַצֹּאן פירש"י - לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ שֶׁהֵמִית. לכאורה הרי לא חל עליו הקדש כלל,
דקתני (בב"ק מד :) שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לִיסָּקֵל, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר.
ר. וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַי-הוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ .(א יד) מה הטעם שמכל העופות הכשרים בעולם בחר הקב"ה בשני
אלה תֹּרִים אוֹ בְּנֵי יּוֹנָה , למה בְּנֵי הַיּוֹנָה ולא יונה סתם. מִן הַתֹּרִים ולא נאמר מִן בני הַתֹּרִים .
ש. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְ-הוָה אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ .(ד ו) מה הטעם שלגבי חטא הקהל כתיב (ד יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ
מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְ-הוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת . ולא כתיב הַקֹּדֶשׁ . ואילו לגבי חטא כהן משיח נאמר פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ .
ת. וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְ-הוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.(א יא) מה הטעם שכתבה התורה צפון בבן צאן ולמד בן
בקר מבן צאן ולא כתבה בבן בקר שהוא הראשון.

תשובות

א. אֶ חָד לְ עֹלָה וְ אֶחָד לְ חַטָּאת (ה ז) ר"ת אלול . כי בעוד ביהמ"ק היה קיים כיון שהגיע אלול היה כל אחד מישראל חרד ושב מן העבירות שבידו שנאמר
(עמוס ג ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ , ועכשיו שאין לנו קרבנות ראוי לכל ירא וחרד לשוב ולחדש מעשיו מר"ח אלול ואילך. (רבינו אפרים)*
ב. בחור וילד (צעיר) בעינן להוציא זקן וחולה משום (מלאכי א ח) הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ . (דעת זקנים, החזקוני)
ג. גוים שנודרין נדרים ונדבות מקבלים ברית כישראל. זהו אָדָם . מִכֶּם להוציא את המומרים – שהאפיקורסים אינם מקבלים ברית כישראל. (מדרש ספרא)
וכן אמרינן (נזיר סב.) ' אִישׁ אִישׁ ' — לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁהֵן נוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. (החזקוני)
ד. דיעבד אין אבל לכתחילה לא. (מושב זקנים)*
ה. הודה על חטאתו ולא בוש מבני אדם הרואים אותו מביא קרבן, בזה מוכח בוודאי שהוא ירא חטא וניחם על הרעה אשר עשה ולא חש לכבודו מפני
הרואים כי תגלה חרפתו בקהל. (מנחת יהודה) *
ה. הרהורי הלב מכפרת מנחת מרחשת, ואילו מנחת מחבת מכפרת על דיבורי לשון הרע.(מנחות סג.) איתא בחז"ל (שבת קיח:) כׇּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ,
אֲפִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה [כְּדוֹר] אֱנוֹשׁ — מוֹחֲלִין לוֹ. הרי שסגולת השבת לכפר לא רק על חטא במחשבה אלא גם על מעשה. וזהו הַשּׁומֵר שַׁבָּת הַבֵּן
עִם הַבַּת לָאֵל יֵרָצוּ כְּמִנְחָה עַל מַחֲבַת – לא רק במנחת מרחשת המכפרת על הרהורי בלבד אלא גם על המעשה. (טעמא דקרא)
ו. וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת . (ה יא) ר' יהודה אומר חביבה מצוה
בשעתה שמיד הוא מביא [עשירית האיפה], (והוא קרבן דלי דלות) ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. וכן אמר רבי אלעזר: היה חייב
קרבן עולה ויורד, אין אומרים לו: לך לוה או לך עשה מלאכה והבא קרבן עשיר, אלא מוטב שיביא קרבן עני עכשיו ואל יביא קרבן עשיר לאחר זמן.
(מדרש ספרא)
ז. זוכר הקב"ה את עקדת יצחק שבשעה שאברהם אבינו הקריב את האיל במקום יצחק שהיה עקוד, היה זה בצד צפון של המזבח. (משלחן גבוה בשם ר' יהושע
ליב דיסקין) ואיתא במדרש (ויק"ר ב יא) בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית וכל כך למה
שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צָפֹנָה לִפְנֵי יְ-הוָה זוכר הקב"ה עקידת יצחק מעידני עלי את השמים ואת
הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה צָפֹנָה לִפְנֵי יְ-הוָה זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק שנאמר צָפֹנָה
לִפְנֵי יְ-הוָה . לכן לא כתיב רק בבן צאן, זכר לאילו של יצחק הבא תמורת יצחק. (משך חכמה)*
ח. חילול השם הוא בגדול שחוטא, ומצינו (מד"ר פכ"ב) שויתר הקב"ה על ע"ז ולא ויתר על חילול ה', על כן לא נאמר אצל כהן משוח סליחה. (פענח רזא – רזא
דמאיר) א"נ לפי שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. (אבות פ"ד מי"ג) היינו (הרע"ב) אם תטעה בהוראה מתוך שלא דקדקת בתלמודך ותבוא להתיר את האסור,
הקב"ה מעלה על ידך כאילו עשית מזיד. (פענח רזא, בעה"ט) *
ט. טורפים הם הדגים – כתיב (קהלת ג טו) וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף . ר' הונא בשם רב יוסף אמר לעולם וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף אתה מוצא צדיק
רודף צדיק - וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף . רשע רודף צדיק - וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף רשע רודף רשע - וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף אפי' צדיק
רודף רשע - וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף . מכל מקום וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף . (ויק"ר כז ה) הקרבנות הקרבים על גבי המזבח הינם מן הנרדפים ולא
מן הרודפים (מד"ר אמור כז ה). א"נ דגים יש טירחא בלדוג אותם ואינם מצויים בכל מקום. הקב"ה רצה שהקורבנות יהיו מבעלי חיים שאדם מגדל ולא
מבעלי חיים שיש לטרוח ולצוד ולהביא מרחוק, כמו צבי, שבדרך כלל אדם לא מגדל בביתו. א"נ דגים מותר לאכול אותם ללא שחיטה ולכן אין בהם את
אחת מהעבודות שיש בקורבנות והיא השחיטה.
י. ישראל הם נרדפים מן האומות, והעצה לעמוד כנגד רדיפת האומות הוא ע"י עסק התורה, אמנם מה יעשה מי שאינו בר הכי ולא זכה לעסוק בתורה?
כלום תקנה יש לו, לעמוד כנגד הרודפים הצרים עליו, על כן קאמר המדרש הה"ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הוָה אֶחָד . כי זכות ק"ש תגן עליו
להצילו. דכתיב (קהלת ג טו) וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף . ובחר הקב"ה להקריב קרבנות מן הנרדפים. והתורה מגנא מצלא. (שפת אמת, דברי יואל)
כ. כל כוחו בעינן שיסמוך בשתי ידיו (הרוקח) ובמדרש (ספרא) לרבות חטאת נזיר וחטאת מצורע וחטאת מטמא מקדש לסמיכה.
כ. כפרת כל ישראל תלויה בכהן גדול לפיכך הוא קודם למלך, כדי שיבוא טהור ויכפר על הטהורים. וכן אמרו (הוריות יג.) דִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים הַמְכַפֵּר
לַמִּתְכַּפֵּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא טז יז): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל . (אזנים לתורה)
ל. לָ אֵל אֲ שֶׁר שָׁ בַת מִ כָּל הַ מַּעֲשִׂים בַי ּוֹם הַ שְּׁבִיעִי ר"ת לְאַשְׁמָה בָהּ . מנהג קדום לעמוד כל הקהל ולאומרו בקול רם בסיום קריאת פר' ויקרא כדי שלא לסיים
בדבר רע. ('מאור ושמש' פרשת החודש בשם ר' מענדלי מרימינוב ז"ל)
מ. מעולה שבקרבנות היא ועולה כולה למעלה לפיכך פתח הכתוב בקרבן עולה. (החזקוני) א"נ לפי שהמחשבה היא ראשית הכל, וחטא המחשבה קודם
לחטא המעשה, על כן היה בדין להקדים קרבן עולה. (רבינו בחיי) ולכן עולה כולה כליל לה' להורות על חטא המחשבה שאין מכיר בו אלא ה'. (מנחה בלולה)
מ. מועט דמו לפיכך אינו מקבל במזרק שאם היה מקבל בכלי לא יוכל להזות, ולכך מולק בראשו של המזבח כדי שימצה מיד על המזבח. (דעת זקנים, החזקוני)
א"נ כדי שלא יתבייש העני לפיכך מולק את ראשו ומזה את דמו בראש המזבח דהיינו שהקרבת הקרבן תיעשה במהירות כדי שלא לביישו.
נ. נשרפים הם בחוץ נאמר בהם (להלן ד יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ . וכן (להלן טז כז) וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת
בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם . לפיכך אינם טעונין רחיצת מים, אבל העולה באה על שולחנו של מלך צריכה להיעשות בכבוד ונקיות. (דעת זקנים, החזקוני)
ס. ספק היא באה חטאת העוף שהיא מלוקה והויא נבלה ושמא הוי חולין בעזרה הרי שני איסורים לכך אינה נאכלת. אבל אשם תלוי נאכל לפי שכהנים
משולחן גבוה זכו. (הרוקח)
ע. עשירה היתה ארץ מָדַי בכסף וזהב הרבה, דכתיב (ישעיה יג יז) הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ . לכך אמרה המשנה
'יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו לְמָדַי' רוצה לומר אף שבמָדָי העשירה פרוטה אינה נחשבת למאומה, אעפ"כ אם הנגזל יושב בקרבה צריך הגזלן להשיב לו הפרוטה שגזל
בלי להתחשב בערכה. (הגר"א)
פ. פקעו הקרניים מעל גבי המזבח, ואמרינן במשנה (זבחים ט ו) וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. היינו שהעלן כשהן מחוברין ואח"כ פקעו וקפצו
מתוך אש המזבח ונפלו לארץ, לא יחזיר. א"נ הקרניים נתלשו מהאיל קודם זריקת הדם וכל הריבוי להעלות את הקרניים למזבח הוא רק בהיותן
מחוברות בשעת זריקת הדם, אבל אם נתלשו קודם לכן, הרי אפשר להורידן ולעשות מהם אפילו קת לסכין. א"נ היות ועדיין לא נתנה תורה, קרני האיל
עמדו לנס בנבואה לכן לא קיים אברהם אבינו בהם מצוות הקטרה על המזבח. (אוה"ח)*
צ. ציבור אינם יכולים להביא מנחת נדבה. לפיכך נאמר בלשון יחיד וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב לפי שהיחיד מביא מנחת נדבה ואפילו כהן משיח. (החזקוני) והטעם
שכתב וְנֶפֶשׁ בתוס' ו' לרבות יחיד שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו שהוא כהן משיח, שמביא מנחת נדבה. (אוה"ח)
ק. קטן הוא הכֶּבֶשׂ . ואילו כֶּשֶׂב הוא גדול. וא"ת ב"ש כֶּשֶׂב 'לבש'. על שם (תהלים סה יד) לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן , שהוא מלובש צמר. (ילקוט האזובי)*
ק. קודם שנגמר דינו הקדישו בעליו. הרי הוא מוקדש ואם שחטו בשרו מותר, קמ"ל שלא יהא קרב. (מושב זקנים)
ר. רדופים הם מכל שאר העופות לפיכך בחר הקב"ה בהם. (ב"ק צג.) בְּנֵי הַיּוֹנָה ולא גדולים לפי שהיונה פוֹתָה אֵין לֵב לה(יהושע ז יא) אם מת בן זוגו מזדווגת
ליונה אחרת, לפיכך אין בהם כשרים אלא הקטנים. מִן הַתֹּרִים אפילו גדולים לפי שהתור משמת בן זוגו אינו מזדווג לזוג אחר. (החזקוני, פענח רזא)*
ש. שכינה מסתלקת כשצבור חוטאים, אבל בשביל חטא כהן משיח לא נסתלקה השכינה. (דעת זקנים)
ת. תמיד של שחר הוא הקרבן הקרב בראשונה בכל יום במקדש. נמצא שהקרבן הראשון שהיה טעון צפון היה בן צאן לכך כתבה התורה בבן צאן.(טעמא דקרא)

מקורות / חידודון *

כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַי-הוָה .(ב יא) השם יתברך שונא מי שאין פיו ולבו שווים, והנה הדבש יפה לפה ורע ללב, ואילו השאור יפה ללב ורע לפה – על כן ריחקם מעל גבי המזבח. (ספר החיים)
השאור הוא רמז לפנים חמוצות כדרך השאור שמחמיץ, ואילו הדבש הוא סמל למתיקות ועריבות. והנה מי ששואף להיות 'אדם השלם' עליו לדעת מתי עליו לאחוז במידת 'השאור' ולהזעיף פנים – כאשר נתקל בעוברי עבירה, ומתי להראות פנים שוחקות ומתק שפתים – כאשר עושים את רצונו יתברך. לעומת זאת מי שהוא בבחינת 'כל שאור' היינו כולו חמיצות והזעפת פנים אף כלפי שומרי מצוות ועושי רצון ה' או מי שהוא בבחינת 'כל דבש' כולו מתיקות והארת פנים גם כלפי עוזבי התורה, עליו הכתוב אומר לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַי-הוָה . (ושלל לא יחסר בשם רבי יהודה צדקה)
א. דחודש אלול מוכן הוא בין לשוב מחטאתו בין לקנות קדושה ולעלות במעלות שכליות. וזהו וְ אֶחָד לְ חַטָּאת לתקן אשר חטא. אֶ חָד לְ עֹלָה עליות מרווחים ציצים ופרחים כמעלות אח"ז בשערי קדושה ושערי תורה להוסיף תוספת טובה והבא ליטהר מסייעין אותו. (חומת אנך)
ד. כתב הרמב"ם (איסורי מזבח פ"ה ה"ז-ח) הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקדוש ברוך הוא שונאו שנאמר (ישעיה סא ח) שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה . ואין צריך לומר שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו היה חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אף על פי שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן העולה. הגונב עולת חבירו והקריבה סתם נתכפרו בה הבעלים הראשונים.
מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הִקְרִיב מִן הַגָּזֵל אַף אַתֶּם לֹא תַּקְרִיבוּ מִן הַגָּזֵל . צריך להבין למה דימה את החוטא לאדם הראשון ?
לפי שכמו שאדם הראשון שהתחיל לחטוא לא היה לו לתלות במה שקדם לפניו באביו ואמו או ביצר הרע שמנעוריו, כי הוא התחיל בעבירה ולפניו לא היה יצר הרע בטבע, כך תקריב וירצה לפני ה' הרוצה בתשובה ואז חיה יחיה לפניו. ('כתב סופר' עה"ת)
ה. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם – נקט בלשון אָדָם להורות שהחטא בא מצד חלק האדמה שבו הוא החומר. וכן לפי שהוא לשון הכולל שם המין איש או אשה.
(מנחת יהודה בשם מנחה בלולה)
בד' שמות נקרא האדם. אדם, איש, גבר, אנוש . וענין השתנות שמותיו אלה הכל לפי מעשיו ופעולותיו.
אנוש – דרגה התחתונה הפחותה אשר בבני אדם. אלו רודפים כל ימיהם אחרי תאוות גופם, ונשכח מהם מחצב נשמתו מאין נלקחה וסופה לחזור שמה. ועל שם זה נקרא אנוש מלשון [גרם לי לשכוח] כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים (בראשית מ"א). כי לא זכר אחריתו.
גבר – בן אדם המתגבר במקצת על תאוותיו הרעים הללו הנזכרים ואינו רודף אחר התאוה והכבוד כבהמה ומסתפק באשר ימצא לו. הגם שעושה כל המעשים הללו שלא מחמת יראת ה', כי אם בדרך טבע העולם יכיר ויבין שראוי להיות מותר אדם מן הבהמה, שלא לרדוף אחרי תאוות חפצי הגוף. זה נקרא גבר, שמתגבר קצת על התאוה הרע. ואולם לא זו הדרך ישכון אור, אחרי שאינו מתכוון לשם ה' אלוקיו: מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים (תהלים מב ג) לעשות נחת רוח אליו במעשי?
איש – נמצא בו היוד משם הוי"ה, ובכל מקום היוד מרמז על יחוד שמו יתברך בעשרה שנברא העולם. והוא מורה על בחינת הטוב שבו אשר על ידי זה חשקה נפשו לדרוש בתורת אלוקים ולשמור בריתו, בכדי לקרב ולדבק נפשו לאור באור פני מלך חיים ולעשות נחת רוח לפניו. ונשאר בו עוד אותיות א"ש המורה על אש של היצר הרע אשר גם כן בקרבו, המחממו ומבעירו להדיחו מן הדרך.
אדם – דרגה המובחרת העליונה שבכולן, מלשון (ישעיה י"ד) אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן . שכבר יצא לגמרי מהשלושה דברים התחתונים שדומה בהן לבהמה, והוא הולך ומדבק עצמו [בבורא]. ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הנגלות והנסתרות ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מסך המבדיל [בלי שום מחשבות זרות]. (באר מים חיים - כי תצא, כ"א)
ז. כדי להגין ממה שנאמר (ירמיהו א יד) מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה . כתיב צפון בצאן כנגד יצחק שאפרו צפון וכן בעזים כתיב צפון כנגד יעקב שנא' בו (בראשית כז טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים . (בעה"ט)
עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה . ודרשו רז"ל רוח צפונית אינה מסובבה, וכסא של שלש רגלים אינו עומד ויצטרך רגל רביעי, ולכך הקרבנות רגל העולם, וכן הכתוב אומר (תהלים מח) הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן , ומזה שנינו איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון, אין ספק כי התנא הזה היה יודע כי ביהמ"ק הוא מקום הקרבנות, אבל מה שהזכיר בלשון שאלה איזהו מקומן של זבחים, הכוונה באיזה רוח, והוא משיב שחיטתן בצפון, כי כן הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה הנזכר בקרבן עולה. ומה שאמר ודמן טעון הזיה על בין הבדים, פירושו כנגד הבדים שהוא מקום שהשכינה שם, וכענין שכתוב (שיר א) בֵּין שָׁדַי יָלִין , כלומר בי"ן שד"י ובאור אותיותיו שני בדי הארון. ובפרקי ר' אליעזר ארבע רוחות נבראו בעולם, מזרח שמשם האור יוצא לעולם, דרום שמשם טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם, מערב שמשם אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וגשמים יוצאין לעולם, צפון שמשם החשך יוצא לעולם, ורוח צפון בראו ולא גמרו, אמר הקב"ה כל מי שיאמר אני אלוה יבא ויגמור הפנה הזאת שהנחתי. וע"ד הקבלה צפונה היא מדת הגבורה כדי להשלימם אליו, וזהו ששנינו עלה בכבש, כלל הבנין נקרא כבש, ופנה לסובב, הוא ראשית הראשית המקיף את הכל, ובא לו, במחשבה, לקרן דרומית, היא מדת החסד, וזהו שכתוב (בראשית יב) וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה , שהרי הכהן היה מעורר על ישראל החסד שהיא מדתו ומהדרומית למזרחית הוא תפארת ישראל שמשם הרחמים יוצאים, וממזרחית לצפונית, כדי להשלים לו מדת הגבורה, ומצפונית למערבית, שהיא מלכות, וזהו שאמרו שכינה במערב, ומשם יפרד לעולם הנפרדים, ואז יתברך העולם השפל, וממערבית לדרומית שהוא חוזר למקום שהתחיל.(ר בחיי)
וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְ-הוָה בגימטריא זהו זכות עקידת יצחק בן אברהם (1543). (פרפראות לחכמה)
ח. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא . (ד ג) מה שלא הזכיר הכתוב כאן ' וְכִפֶּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ ' כי אולי לא יתכפר בקרבן לבד עד שיתפלל ויתחנן לאלוקיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיות נקי וטהר ידים. (מנחת יהודה בשם מנחה בלולה)
פ. אם הקדיש אדם 'בהמה זו' או שהתחייב להקריב 'בהמה זו' על חטא, אזי ציותה התורה להקריב את כל חלקי הבהמה כולל את קרניה. אבל אם היה זה קרבן תמורה היינו שהקדיש בתחילה בהמה שאין לה קרניים, אינו מחוייב להקריב את הקרניים. אברהם לא התחייב להקריב האיל עצמו אלא כתמורה תחת בנו.(אמרי שפר)
ק. השכינה נקנית בג' דרכים כ סף ש טר ב יאה ר"ת כשב , וכל המצוות נקראים קרבן לה' שמקרב ע"י אותיות הוי-ה ב"ה ואמר אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ אם
רוצה לעשות קירוב אותיות הויה ע"י המצוה הזאת אזי וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְ-הוָה עיקר כוונתו להקריב ה'כשב' היינו השכינה לפני הוי-ה אל מול פני ה' שיהיה היחוד העליון פנים בפנים ויעשה ויצליח והשם הטוב יכפר בעדינו. (אגרא דכלה)
ר. מה זכתה היונה להיות בין הקרבנות יותר משאר העופות - אמרה יונה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ומסורים ביד אדם. לפיכך זכתה (ילקו"ש בראשית ח יא). ועוד יש לומר לפי שכנסת ישראל נמשלו ליונה דִּכְתִיב (תהלים סח יד): כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ — מָה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצּוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת. (ברכות נג:) כדאי היא לכפר עליהם. (פענח רזא)
אמרו רז"ל תורים – גדולים ולא קטנים. בני יונה – קטנים ולא גדולים. הטעם בתורים, לפי שהנקבה מהם כשיאבד בן זוגה, לא תדבק באחר לעולם, וכן ישראל הדבקים בה' לא ימירוהו באחר. ולכן קטנים פסולים, שאינם ראויים לזווג. ומן היונים פסול גדולים לפי שהם קנאים ויבואו לידי פירוד, ולכן בחר הקטנים, קודם היותם ראויים לזווג. ולא הכשיר הקב"ה תרנגולים לקרבן, לפי שהם בעלי זמה. (מנחת יהודה)

שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת ramnadlan018@gmail.com