חמדת השבת: זימון כאשר לא כולם מברכים | הרב בצלאל דניאל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

338

4 דק' קריאה

במסכת ברכות (דף מה ע"ב) אומר רבא שאם שלושה אוכלים יחד, אחד מפסיק לשניים, ואין שניים מפסיקים לאחד. אך לפנים משורת הדין האחד רשאי להפסיק עבור שניים, כפי שהיה עושה רב פפא.
בפרק ז מהלכות ברכות הרמב"ם מפרט הלכות רבות בדרך ארץ והלכות בין אדם לחברו בסעודה. בהלכה ו הרמב"ם מביא את ההלכה הזאת, ואומר שאם שלושה אוכלים באותו השלחן, משהפסיקו השניים, על השלישי להפסיק את אכילתו כדי לזמן אתם.
רש"י בסוגיה מפרש שאם השניים סיימו את סעודתם ורוצים לזמן, דרך ארץ הוא שהשלישי יפסיק את סעודתו כדי שיוכלו לברך את ברכת הזימון ולברך, ולאחר מכן הוא רשאי לשוב ולסיים את סעודתו.
תלמידי רבינו יונה (המובא במסכת ברכות על דפי הרי"ף) אומרים יותר מכך: אין בכך מידת דרך ארץ בלבד, אלא יש חובה לשלישי לעצור את אכילתו ולענות לזימונם של האחרים.
אם הזימון הוא הקדמה לברכת המזון בלבד, מה משמעות המענה על הזימון? לכאורה הזימון כשמו כן הוא: נועד לזמן את המסובים לברכת המזון. לפי הרמב"ם זהו אכן מה שקורה: השניים מסיימים את אכילתם, ועל השלישי מוטל לעצור את אכילתו גם הוא. אבן האזל מבין שבמקרה של הרמב"ם אחד מהשניים יזמן, והשלישי יהיה חייב לברך את כל ברכת המזון יחד עם שני האחרים. כאמור, היגיון רב יש בדבר: אם זימנו אותך לברך, עליך לברך.
אך כאמור, רש"י ותר"י אומרים שהוא רשאי לענות ולהמשיך באכילתו (לפי רש"י מדין דרך ארץ ולפי תר"י מחובת הזימון, ככל הנראה). מה משמעות הזימון אם האדם מיד ממשיך לאכול?
על כרחנו שהזימון נושא תוכן עצמאי. הוא אינו רק מכין אותנו לברכת המזון, אלא גם מודה לקב"ה על משהו.
הצענו בשבועות האחרונים שהזימון נועד להודות לקב"ה על הנאת האכילה המשותפת. לכאורה כך יש לבאר את שיטת רש"י ותר"י: השלישי עונה ומברך את הקב"ה על האכילה המשותפת. לאחר מכן הוא ימשיך באכילתו, ובסוף האכילה, אחרי ששני האחרים כבר עזבו, הוא יברך את הקב"ה על האוכל שאכל. זו הודאה נפרדת שניתן להודות עליה בנפרד.
הרשב"א אומר עוד מעבר לכך: נניח שהשלישי אינו רוצה לברך. לפי הראשונים האחרים, הם ייאלצו להמתין לכך שיענה לזימון. אך הרשב"א אומר שאם השלישי אינו עונה, שני האחרים רשאים לזמן, בין אם הוא יענה ובין אם לאו. כיצד? לכאורה התשובה היא ששני האחרים מודים לקב"ה על האכילה המשותפת. הם זקוקים לנוכחות שלו כדי שהזימון יכלול את שלושה אוכלים, אך אין צורך בברכה שלו. הרי ההודאה על האכילה המשותפת היא על האכילה המשותפת, לא על הברכה המשותפת.

אחד שביקש לברך
נשוב לרב פפא, שהפסיק כאשר אחד סיים לאכול.
לפי הרמב"ם הכוונה היא שמצד הנימוס רב פפא החליט להפסיק את סעודתו ברגע שאחד הסועדים הפסיק. כאמור, אין לכך קשר להלכות זימון, וכפי שהצענו, יתכן ולשיטתו לא יתכן קשר להלכות זימון: זימון הוא הכנת המסובים לברכת המזון. אם האחרים אינם מוכנים לברכת המזון, אי אפשר "לזמן" אותם לכך.
אך הרשב"א, כאמור, הבין שהסוגיה עוסקת בזימון. אך הוא מתלבט מה יהיה הדין אם האחד סיים את סעודתו ורוצה ללכת. הוא אומר שלכאורה יהיה עליו לשכנע את האחרים שיענו לזימון שלו. אך רב האי גאון אומר שהוא יברך וילך ללא זימון (ומדברי האחרונים נראה שזו שיטה מקובלת בקרב הגאונים). מדוע?
הבית יוסף מצמצם את העניין, ואומר שאם לאדם עשוי להגיע הפסד אם לא ילך, והאחרים אינם מסכימים לענות לזימון, לא יתכן שהם יכבלו אותו ויגרמו לו להפסד.
אך הב"ח חולק על טענה זו, ואומר שכוונת הגאונים לעניין עקרוני: הב"ח מסביר שלפי שיטת הגאונים, חובת הזימון חלה כאשר שניים מתוך השלושה רוצים לברך . הרי זו המהות של הזימון: להזמין את האחרים לברכת המזון. אם האחרים אינם מברכים, אין בכך "זימון", וממילא חובת הזימון אינה חלה.
ראוי להדגיש ששיטת הגאונים (ע"פ הב"ח) היא הצד ההפוך של השיטה שעסקנו בה עד כה. אם הזימון הוא הודאה לקב"ה על הישיבה המשותפת, חובתה חלה מעת שאכלו יחד. לפי הגאונים החובה חלה רק בעת ההכנה לברכת המזון. מה שאומר שלשיטתם הזימון הוא הכנת המסובים לברכת המזון, בלבד. לכן היא חלה רק כאשר הם מוכנים לברכת המזון.
למעשה המשנה ברורה פוסק כבית יוסף, שמבחינה עקרונית יש לשכנע את האחרים לענות לזימון, ואם הם מסרבים מותר לברך ללא זימון רק אם יש חשש שעיכוב יגרום להפסד.

תנאי להתנתק מהזימון המרכזי
הבעיה הזאת נפוצה מאוד. אדם מגיע לחתונה ויודע שהיא תמשך זמן ארוך ביותר אחרי שהוא ירצה לצאת (יש לציין שבחתונות רבות משתתפים מאות אנשים, אך ברכת המזון והשבע ברכות מתעכבים עד שעה מאוחרת מאוד, ופעמים שבקושי מצליחים לכנס מניין לשבע ברכות. כמובן שמן הראוי לקבוע את ברכת המזון בזמן מוקדם יותר בכדי לזכות את הציבור בברכת המזון של הנישואין). הפוסקים נשאלו אם יש פתרון למצב הזה.
רב גדול שאל את הרב פיינשטיין אם נכון יותר לאכול מיני מזונות בכדי לא להסתפק בחובת הזימון.
הרב פיינשטיין מעיר לו שיתכן שיש בכך בעיה, שכן במסגרת סעודה גדולה יתכן שאכילת פת הבאה בכיסנין מחייבת בברכת המזון.
לכן הוא מפנה לתשובה של הגר"ש קלוגר שאמר שאדם יכול להתנות שהוא אינו מתכוון להתחייב בחובת הזימון, וכך יהיה רשאי לצאת ללא זימון.
יש לבחון את פשר התנאי: האם הכוונה היא שהוא אינו מתכוון ליהנות מהאכילה המשותפת ובכך להיפטר מהודאה עליה? או שמא הכוונה היא כך: אני חפץ להתחייב בברכת המזון מן התורה ולהודות לקב"ה על סעודתי כראוי. אך אם אתחייב כדין הרגיל, זה יסבך אותי בהמשך. לכן מראש אני מגלה דעת שברכת המזון תהיה ללא זימון לברכה, מכיוון שהאפשרות השנייה היא שלא אתחייב ולא אברך כלל.
מקובל לסמוך על דבריו להלכה ולמעשה. ברם נראה שהדברים עדיין צריכים חידוד. שנזכה לכוון לדעת התורה.