"ויאמר ה' אל אברם לך לך" | הרב אברהם צוקרמן זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
לך לך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

3 דק' קריאה

א'
וברש"י - להנאתך ולטובתך. וצריך להבין א) מה ההנאה והטובה שבדבר ב) הן הדבר נחשב לנסיון, מה אם כן הנסיון בשעה שהובטחה הנאה וטובה.
עלינו להסביר דבר שלכאורה תמוהה. עד הציווי של הקב"ה לא מסרה לנו התורה כל פרט על אורחות חייו של אברהם והתנהגותו. על נח, לפני שהקב"ה פונה אליו, אנו מוצאים הסבר "ונח מצא חן" גם אם לא מוסבר לנו במה הוא מצא חן. ברם העמדת הדברים זה לעומת זה: "כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" מצד אחד "ונח מצא חן" מאידך. הדעת נותנת שכל אותו רע במעשה ובמחשבה - לא היה אצל נח. לא מצאנו שהתורה תגנה את דורו של אברהם ולא את השבחים של אברהם. מה שידוע לנו הוא מאגדות חז"ל על הדור ועל אברהם והמאבק שביניהם.
ונראה: גילויו של אברהם בא בעיקר בארץ ישראל וזהו אולי גם כלול בהבטחה: "אל הארץ אשר אראך", שם יראו את אברהם בכל גילויו ותפארתו. היות וכל היצירה היתה "בשביל ישראל שנקראו ראשית" שאברהם הוא הראשון ל"ראשית" זו. על כן לא ספרה התורה את שבחי אברהם עד בואו לארץ ישראל וגם כאן - מעשיו הם הם שבחו. וזהו לטובתו ולהנאתו, כי כאן גם יזכה להתגלויות אלקיות שחו"ל אינה יכולה ואינה מסוגלת לגילויים אלה.
עבור אברהם היה זה נסיון גדול. הוא שראה את עצמו כעפר ואפר, אינו מחפש כבוד וגדולה, האם עליו ללכת למקום שיזכה בו לפרסום? הן פרסומו הוא, ניגוד לדרכו לפרסם גדולת ה' וקטנות האדם.
(התשמ"ו)

ב'
גם הנסיון הראשון המפורש בתורה וגם הנסיון האחרון, היה על אברהם לנחש ולמצוא את היעד. בנסיון הראשון: "אל הארץ אשר אראך", בלי להגיד לו אם זה בצפון בדרום או במזרח, ובנסיון האחרון: "על אחד ההרים אשר אמר אליך". ואם בנסיון האחרון היתה "אמירה" בראיית ענן על ההר, דבר שרק אברהם ויצחק ראו ואילו ישמעאל ואליעזר לא ראו, מזה הבין אברהם שזהו המקום, בנסיון הראשון לא אמירה ולא ענן אלא משאלתו של אברהם, לפי דברי המדרש, היא היא שקבעה את המקום, הן כך תארו את הדבר רבותינו ז"ל: "ר' ירמיה אומר בשעה שהיה אבינו אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת, כיון שהגיע לסולמא של צור וראה בני אדם עסוקים בניכוש בשעת ניכוש, בעידור בשעת עידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת - אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת" (ילקוט שמעוני, יב').
מי שהכתוב מעיד עליו: "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי", הבין יפה מאד, כי מה שהקב"ה אמר לאדם הראשון: "בזעת אפך תאכל לחם", איננה קללה ולא עונש, אלא צורך חיוני, אחרי שטעם טעמו של חטא - שלא יתדרדר יותר "טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", היגיעה בתורה היא תבלין כנגד יצר הרע והיגיעה של עולם "בזעת אפך" משכחת אף היא עון. ועם כן במקום שחיים פוחזים - מקום עון הוא, מקום שעמלים בניכוש ועידור - יכולה להיות קדושה.
(התשנ"ה)

ג'- "לך לך מארצך"
גדול הנאמר באברהם ממה שנאמר בנח. הגם ששם הקדים שבחו פעמיים: "ונח מצא חן", "איש צדיק תמים היה בדורותיו", ואילו אצל אברהם לא הכרזה על מציאות חן ולא פירוט ותיאור אישיותו, אבל איך אנו מזכירים יום יום בתפילתנו "אשר בחרת באברם הוצאת מאור כשדים", יש כאן "בחירה" והיא האומרת את הכל. "אשר תבחר". מאשר הוא זה שנבחר. גדול הוא לעין ערוך מזה שמצא חן.
מציאת חן, היא יחסית, מציאת חן היא ארעית, בחירה היא החלטית, בחירה היא נצחית. נח מצא חן וזכה לחסד אלוקי שניצל מהמבול לא רק הוא אלא גם בניו שלא כולם היו ראויים לכך, אולי מישום כך היה שבע רצון בחסד שנעשה עמו ולא ביקש חסד על דורו. אברהם, הוא היה מקור החסד נתן דעתו על בני דורו לזכותם ולקרבם ליוצרם ובוראם. דרש חסד מהקב"ה עבור כאלה שלא היו ראויים לחסד כי הם היו ההפך ממידה זו, על כן זכה ונבחר.
ה"לך לך מארצך" זוהי ההכרזה הגדולה ביותר, פירוט אישיותו הממצה "אשר בחרת באברהם", הוא הראוי לפלטין של מלך. למענו ולמען זרעו אחריו נברא העולם. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - באברהם". עשרה דורות מאדם עד נח - לא בזכותם ולא למענם נברא העולם. עולם חסד יבנה, עשרה דורות מנח עד אברהם, עד בואו והתגלותו של יסוד החסד - אברהם - יסודו של עולם, על כן לך לך מארצך - למקום שממנו הושתת העולם.
(התשנ"ו)

לך לך