פרשת ויצא: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת ויצא היא הפרשה השביעית של ספר בראשית. היא קרויה במילה הראשונה של הפרשה:" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח,י'). מעשיו של יעקב אבינו בחרן עומדים במרכז הפרשה. כאשר יעקב יצא מבאר שבע לחרן נאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם (בבית אל) וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ " (י"א) - רבותינו פירשו: לשון תפילה...למדנו שתיקן תפלת ערבית^[1]. הוא יצא לדרך בגיל 63 ונעצר בבית מדרשם של שם ועבר לתקופה של 14 שנים. נמצא הגיע לחרן כשהוא בן 77 ^[2] - 2,185 לבריאת העולם. עבד שבע שנים למען נשותיו, עוד שבע שנים בנה את משפחתו ונולדו לו 11 בנים ובת ולאחר שש שנה נוספות - סל הכל עשרים שנה, הוא בקש :"וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי" (ל',ל') ואכן בשנת 2,205 יעקב אבינו יצא חזרה לארץ כנען.

מרכז הפרשה היא בבניית משפחתו של אבי האומה הישראלית, יעקב אבינו: מלאה אימנו נולדים לו : ראובן, שמעון, לוי, יהודה ולאחר שנתיים גם יששכר, זבולון ודינה אחותם. בינתיים השפחות של האימהות יולדות: בלהה - דן ונפתלי וזלפה - גד ואשר והבן האחרון הנולד בפרשה זו הוא יוסף הנולד לרחל אימנו. בפרשה הבאה יושלם מספר בני ישראל, כאשר יוולד לרחל אימנו בנימין. רש"י כתב על ד"ה "כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (מ"ו,כ"ז) הוא לשון עבר ... ולדברי האומר ^[3] צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן." - דהיינו מספר בני יעקב היה כפול. הרב אלחנן סמט במאמרו: בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה מעלה הצעה:" אך מי הן "בנותיו" הרבות של יעקב? קשה לשער שהיו ליעקב בנות נוספות על דינה. כאן הפתרון פשוט: "בנותיו" הן אלו שכבר נזכרו מקודם בפרשת וישב: "וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ ..."{{מקור|ל"ז,ל"ה)}{ - וכבר פירש רבי נחמיה בבראשית רבה "כנעניות היו... אין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו"."(פ"ד, כ"א)

תוכן הפרשה

חלום יעקב - ציור בקטקומבות ברומא - המאה -4 - המקור:ויקישיתוף - Marsyas

הפרשה מתחלקת לחלקים הבאים:

1. היציאה לחרן - תאור חלום יעקב והבטחת הארץ, כמו לאבותיו: אברהם אבינו ויצחק אבינו:"... וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ(כ"ח,י"ג-י"ד), הקמת המצבה ונדירת הנדר.
2. מפגש יעקב עם הרועים - תחילה הוא מסייע לרועים. הרמב"ן כתב:"יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז, כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל" (ב').
3. אהבת יעקב - "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (י"א). ולאחר מכן :" וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל" והוא מסכים לעבוד עבורה :" שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" , :"וַיִּהְיוּ בְעֵינָ�ו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". וכך היו לו הנשים: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". התקיים המשתה, על ד"ה "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" - כתב רש"י: "דבוק הוא שהרי נקוד בחטף שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה (תלמוד ירושלמי במועד קטן א',ז'). וכך משפחת יעקב אבינו הוקמה.
4. בני יעקב נולדו תוך שבע שנים וובניית המשפחה בחרן בא לסיומו הולדת יוסף כאשר רחך אימנו מכריזה :"...אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף ..."(ל',כ"ד).
5. ההכנות לשיבה לארץ - יעקב בקש לשוב :"תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ" (כ"ו). יעקב צבר רכוש:"וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (מ"ג). והוא יצא לדרך: "וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו עַל-הַגְּמַלִּים"
6. גניבת התרפים -לבן רדף אחרי יעקב, חיפש את התרפים שרחל בתו החביאה ולא מצא אותם.
7. סיכום יחסי יעקב ולבן או הסכם "ישראל - חרן".

• יעקב מדגיש את הנאמנות שלו : "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי(ל"א, ל"ח-מ').
• עשו מבקש על בנותיו:"אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ".(נ)
• ומצבה מוקמת בין שניהם לעדות:"עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם-אָנִי לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ"

שבת בית אל

עפרה - בהרי בית אל - המקור:ויקישיתוף, צילם:יעקב

סולם יעקב - ציורו של Willmann, Michael 1691 - המקור:ויקישיתוף, Eloquence

שבת פרשת ויצא היא השבת שבה היישוב בית אל הוא חוגג האת יום עלייתו לקרקע. בכך התקיימו דברי ירמיהו הנביא  :"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ -לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת... בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַםִ וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם נְאֻם -ה'" (ל"ב:ט', מ"ד).

ד"ר חגי בן ארצי מהמרכז ללימודי יסוד באוניברסיטת בר-אילן כתב על הנושא: [ויקרא את שם המקום ההוא בית -אל] בעלון לפרשת השבוע. לפי חלום יעקב לעיר בית-אל יש מעמד מיוחד. כאשר יעקב מתעורר משנתו, הוא מתמלא ביראה וחרדה "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּ מָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּ קוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם -בֵּית אֱ -לֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּמָיִם" ." (כ"ח,ט"ז-י"ז) הוא מדגיש את החשיבות מיוחדת למקום הזה, המהווה נקודת חיבור בין השמים לארץ, בין העולמות העליונים לעולמות הארציים. לדעת בן ארצי:"כך מבין יעקוב אבינו את משמעות המראה של הסולם, שבו מלאכי אלוקים עולים ויורדים בין שמים לארץ".

עולה השאלה הלא כל התיאורים האלה - "בית א-לקים", "שער השמים", "מקום נורא" - מתאימים לירושלים ולהר המוריה, שעליו נעקד יצחק ועליו נבנה בית-המקדש, ולא לבית-אל הנמצאת מצפון לירושלים. הרי שלמה המלך בנאומו-תפילתו בחנוכת בית -המקדש חוזר ומדגיש שרק בית-המקדש בירושלים הוא המקום שדרכו עולה התפילה לשמים; זאת נקודת החיבור בין השמים לארץ: "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל -הַתְּפִלָּה אֲ שֶׁר יִתְפַּ לֵּל עַבְדְּךָאֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה" ([[ספר מלכים]], א, ח',כ"ט-ל"ב).

בן-ארצי מציע פירוש מקורי: "המיוחד בבית-אל מופיע כבר בהבטחה לאברהם אבינו. הקב"ה אומר לאברהם בבית -אל: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן -הַמָּקוֹם אֲשֶׁר -אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה ויָמָּה. כִּי אֶת-כָּל -הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד -עוֹלָם" (ספר בראשית,י"ג,י"ד-ט"ו). הרי בית-אל הם הגוש ההררי הגבוה ביותר במרכז ארץ-ישראל, 3 ומשם ניתן לראות את ארץ ישראל כולה:

• בצפון את החרמון ואת פסגות הגליל העליון,
• בדרום את הרי חברון ואת הרי הנגב,
• במערב את השפלה ומישור החוץ
• ובמזרח את בקעת הירדן, הרי הגלעד והרי מואב בעבר הירדן המזרחי.

רק בבית-אל הוא יכול להבין את משמעות ההבטחה "יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". בשובו מחרן מקבל יעקב הבטחה חוזרת על ארץ -ישראל בבית -אל: "וְאֶת -הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲ רֶיךָ אֶתֵּן אֶת- הָאָרֶץ" (ל"ה,י"ב). קדושתה של בית-אל היא סמל וביטוי לקדושת הארץ, כי ממנה ניתן לראות את כל הארץ. לעומת זאת, הר המוריה הוא הר נמוך יחסית, המוקף בהרים גבוהים ממנו (הר הצופים, הר הזיתים והר ציון), שגם הם הנמוכים בהרי יהודה.והרי למדנו, ש"אין מתפללים אלא ממקום נמוך", בבחינת: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". קדושת ירושלים א"כ היא קדושת התפילה ועבודת ה', שלא נעשית במקום גבוה אלא דווקא במקום נמוך מתוך שפלות וענווה.

ומסכם: "המפגש של הר המוריה והר בית-אל בחלומו של יעקב (עפ"י המדרש שמביא רש"י) מבטא, לדעתי, את המפגש בין קדושת הארץ וקדושת התפילה. אין קניין לעם-ישראל בארצו בלי התפילה ועבודת ה', שהמוקד שלהם הוא בירושלים, ואין משמעות לעבודת ה' של עם -ישראל בלי ארץ -ישראל, אותה רואים ואליה מתחברים מבית- אל.

אבן יעקב

תחריט. אבן סקון מתחת כיסא ההכתרה במנזר וסטמינסטר, 1855 - המקור:ויקישיתוף, S kitahashi

על האבן, עליה ישן יעקב אבינו, כתב ברש"י בד"ה "וישם מראשותיו" - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק י"ח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וספורנו כתב: "מֵאַבְנֵי הַמָּקום. שֶׁהָיוּ מוּכָנות שָׁם לָאורְחִים לֶאֱכל וְלָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם".

בבריטניה קיימת אבן המכונה בשם אבן סקוּ‏ן . האבן היא אבן חול אדומה שאורכה 66 ס"מ, רוחבה 41 ס"מ וגובה 21 ס"מ. משקלה של האבן כ-152 ק"ג. בחלקה העליון של האבן נראים סימני חציבה, ובכל אחד מקצות האבן טבעת ברזל שנועדה לאפשר נשיאתה. האבן הוחזקה בעבר במנזר שבסקוטלנד ונעשה בה שימוש כאבן ההכתרה של מלכי סקוטלנד. בשנת 1296 הועברה האבן ללונדון ומאז היא משמשת כאבן ההכתרה של מלכי אנגליה . ^[4] על פי המסורת הקדומה אבן זו היא האבן שהניח יעקב אבינו לראשו עת חלם על סולם יעקב. קיימות גם מסורות אחרות לגבי מוצאה.

שכר הדודאים

מדרש רבה מבאר את עניין זכותם של הדודאים. קודם כל הוא קובע שראובן נשמר מן הגזל. ר' יהודה בר' סימון ... הכל מודים, שלא הביא אלא מן ההפקר. הוא הביא אותם לאימו לפני שטעם מהם. ואז רחל מבקשת מדודאים בטענה : "המעט קחתך את אישי" .

על כך אמר ר' שמעון: "לפי שזלזלה בצדיק, לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה, הוא דהיא אמרה לה: לכן ישכב עמך הלילה, אמרה לה: עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך.

ממשיך ר' אלעזר: זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה.

לאה הפסידה דודאיםונשתכרה ב' שבטים ובכורה. ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים ובכורה. ר' שמואל בר נחמן אמר:

זו הפסידה דודאים, ונשתכרה שבטים, וקבורה עמו. רחל נשתכרה דודאים, והפסידה שבטים, וקבורה עמו: ובאה התוצאה: ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא אמר רבי אבהו: צפה הקדוש ברוך הוא, שלא היתה כוונתה, אלא לשם שמים להעמיד שבטים, לפיכך הוצרך הכתוב לומר: וישמע אלהים אל לאה.

ותאמר "אלי תבא" : אמר רבי לוי: בא וראה מה יפה היתה סרסרותן של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם, שע"י הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולן. יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולן יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל

בני יעקב

המדרש ^[5]. מספר כי יוסף מת הראשון ולוי "האריך ימים מכולם".וכתוב ^[6]:"נמצאו כל השבטים שנולדו לשבע שנים, חוץ מבנימין"

מקור:ספר סדר הדורות

תורשה וסביבה במעשה יעקב בצאן לבן

השיטה לפיה יעקב אבינו הרביע את צאן לבן כך, שבאופן טבעי, מוצדק וגלוי לעין, יהיה לו עדר צאן בעל תכונות ייחודיות, מעוררת עניין. נציג את שלבי הצגת הסוגיה ובהמשך את עיקרי ‏‏^[10] מאמרו של פרופ' יהודה פליקס המנסה להסביר מה אכן קרה, מנקודת ראות מדע הגנטיקה.

• יעקב אבינו מציג ללבן את השאלה: "...וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי..(ל',ל') - בקיצור, איך אגיע לכך שיהיה לי עדר צאן משלי? לבן מגלה הבנה לדרישת יעקב ואומר :"מָה אֶתֶּן-לָךְ" ? (ל"א)

• יעקב מעלה הצעה, בשלב ראשון:" כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא, אִתִּי ."(ל"ג). כלומר, בהמות בעלי תכונות כאלה - עד היום - הן שלך ויועברו לעדר נפרד בניהולך. בעדר של לבו שיישאר בניהול יעקב לא יהיו בהמות מהסוגים הבאים :

לפי תרגום יונתן בן עוזיאל :

1. תיישים אשר סימן לרגליהם.
2. הטלאים והכבשים עם כתם לבן לרגליהם.

לפי רש"י רבי עדיה גאון:

1. שה נקוד - השה בעלי צבע חום, מנומר ונקוד.
2. טלא - נקודים וטלואים, טלאים טלאים, שחור, לבן, חום ושחור

פרופ' פליקס מגדיר ביתר משמעות, בהכירו את האוכלוסייה של הבהמות בהווה:

1. "הכבשים בארץ לפנים, כמו גם בימינו, צבען לבן בחלקי הגוף שגדל עליהם הצמר. זהו הגוון השולט בצאן. רק בחלק מהצאן, לא יותר מרבע, יש כבשים שצמרן בחלקו חום, בלשון הכתוב: "נקוד, עקוד וטלוא"."
2. "העזים, לעומתן, שחורות הן ברובן המכריע. רק חלק מהם, לא יותר מרבע, עורן טלוא כתמים בהירים"

• לאחר שנקבעו סימנים ברורים וחד-משמעיים לכל אחד משני העדרים, נקבע מרחק של שלושה ימים בין עדר עשו שכלל את בעלי התכונות הנ"ל עד היום הזה לבין עדר יעקב שכלל את כל אלה שאין להן את התכונות האלה. בהסכם נקבע גם כי מהיום והלאה - בעדר לבן המנוהל על-ידי יעקב - כל הצאצאים לכבשים - שהיו רק לבנות ועזים - שחורות - אם יהיו בעלי תכונות אחרות, המוגדרות : "שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי" (ל"ב) - יהיו ליעקב אבינו.

דהיינו:

• עכשיו נותר לראות איך מעדר בעל תכונות נתונות ייולדו צאצאים בעלי תכונות שונות מהוריהם. יעקב עשה זאת על ידי נקיטת שיטה להשגת הייחום הרצוי רק לבהמה שהוא רוצה שתהיה בהריון, דהיינו, שיש לה סיכוי ללדת צאצא בעל צבע שונה משלה , ואכן הוא נוקט בשיטה לעודד את הריונה של בהמה כזאת כאשר היא באה לשתות מים :"וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (ל"ח)

• והתוצאה הייתה שמעדר שכולו לבן נולדו גם :" עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. " (ל"ט) - בעלי תכונות שונות מהוריהם. כמובן נשאר השאלה איך הוא מבחין בבהמה שיש לה סיכוי ללדת צאצא בעל צבע שונה משלה.

מסביר פרופ' יהודה פליקס: התוצאות שהתקבלו יכולות להיות מוסברות על ידי חוקי הגנטיקה כפי שהוגדרו על ידי גרגור מנדל. החוק הראשון קובע כי לתכונה - כמו צבע הבהמה - יש אפיונים אלטרנטיביים: אפיון אחד, דומיננטי - בולט לכל ואילו השני, רצסיבי - סמוי. במקרה שלנו: אצל הכבשים הצבע הדומיננטי הוא לבן ואצל העזים - שחורות. כאשר יעקב מציע ללבן כי הבהמות בעלי התכונות הדומיננטיות יהיו שלו הוא מקבל את ההצעה. אך יעקב עושה שימוש במידע נוסף: ידוע לו כי גם שהכבשים הלבנות והעיזים השחורות יולדות בדור הבאה בשיעור מסויים בהמות השונות מהן בצבעם - הרצסיבי - סמוי. כמו אצל בני-האדם, יש אפשרות כי להורים לבנים יוולד צאצא שחור אם בין האבות הקודמים היה הורה שחור.

יתר על כן, קיים חוק גנטי נוסף, הנקרא "און-יתר להטרוזיגוט" - לפיו הבהמות שיש להן בנוסף לתכונה הדומיננטית, גם את התכונה הסמויה - העשויה להתגלות בדורות הבאים - יש להן פוריות יותר. לכך אולי התכוון מלאך האלוקים כאשר אמר ליעקב:" וַיֹּאמֶר, שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים" (ל"א,י"ב). פליקס מגדיר כי כל מלאכתו של יעקב הייתה :"רק לגלות בין הלבנים אותם בני המכלוא ורק להם עליך לאפשר להקים ולדות עם בני המכלוא. ומתוכם ייוולדו לך צאן טלואות".

ולכן הוא נהג לאפשר לבהמות שבחר הריון ולאחרות - לא. וכך פעל :" וְהָיָה, בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִים לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת. (תוצאה חיובית - יש הריון) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, לֹא יָשִׂים (תוצאה שלילית אין הריון}, (והתוצאה) וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. (מ"א,מ"ב).

הסיכום של פרופ' פליקס הוא שאם יעקב לא היה משתמש במידע שהיה לו רק 15% של העדר היה שלו. כאשר נקט בשיטה הייחודית, אחרי שבע עונות המלטה, הגיע עדרו של יעקב - לפי הערכתו - לשיעור של 39% מהעדר.

קישורים חיצוניים

• פרשת ויצא באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת ויצא (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• פרשת ויצא באתר התחלות חדשות
• זאב ח' ארליך (ז'אבו), "מסלול בריחת יעקב" בראי הושע הנביא, מקור ראשון, 28.11.07 - מתאים גם לפרשת וישלח

הערות שוליים

פרשת ויצא היא הפרשה השביעית בחומש בראשית אשר המדבר על יציאת יעקב אבינו מחרן.