פרשת שמיני: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית של ספר ויקרא. הפרשה מתחילה בחנוכת המשכן ובמות שני בני אהרון וממשיכה באיסורים המיוחדים לכהנים ובאופן שבו בני אהרון צריכים להתנהג לאחר מות קרוביהם. בסיום הפרשה מובאים דיני מאכלות אסורים ודיני טומאה וטהרה כגון שמונה שרצים ונבלת בהמה. הפטרת הפרשה מתארת את העלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד וחטאו של עוזה.

תוכן הפרשה

• חנוכת המשכן - לאחר שבעת ימי המילואים קרא משה לאהרן ולארבעת בניו, וציוה אותם להביא קרבנות בשמם ובשם העם. הכהנים התחילו להקריב במשכן, ובכך חנכו אותו. לאחר שסיים אהרן להקריב את הקרבנות כדבר משה, הוא יצא אל העם ובירך אותם - ואז נראה כבוד ה' אל העם; אש יצאה מלפני ה' ואכלה את העולה ואת החלבים שהיו על המזבח. כל העם שבחו את ה' נפלו על פניהם.

נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן, לקחו את מחתותיהם, שמו עליהם גחלים ואש ונכנסו כדי להקטיר - אך זה היה חטא, שכן זו היתה אש זרה, שלא נצטוו עליה. שוב יצאה אש מלפני ה', והפעם היא אכלה את נדב ואביהוא.

משה אמר לאהרן שזהו רצון ה': להתקדש דווקא בקרובים אליו, ואהרן שתק. משה ציוה את מישאל ואלצפן, בני דודם של נדב ואביהוא, לפנות את גופותיהם, והורה לאהרן, ולאלעזר ואיתמר, בניו הנותרים, לא לנהוג מנהגי אבלות - לא לפרוע את ראשיהם ולא לפרום את בגדיהם - וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'.

• איסור שתית יין לכהנים - ה' ציוה את אהרן שהוא ובניו לא יבואו לעולם לעבוד במשכן כשהם שתויי יין. זהו המקום היחיד בו מצוה ה' את אהרן לבדו.
• השלמת העבודה - משה ציוה את אהרן לאכול את המנחה שנותרה במקום קדוש. משה גילה שהם שרפו את שעיר החטאת במקום לאכול אותו (בניגוד לדין, שהרי רק חטאת שדמה מוזה בפנים אינה נאכלת) וקצף על בני אהרן - אך אהרן הסביר לו שבניו לא רצו לאכול בשר ביום בו מתו אחיהם, וההסבר היה טוב בעיני משה.
• מאכלים אסורים - ה' ציוה את משה ואהרן ללמד את בני ישראל אלו חיות מותרות לאכילה ואלו אסורות: בבהמות ובחיות כל המעלה גירה ופריסת פרסה שסועה מותרת לאכילה, והשאר אסורות; בדגים כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור והשאר טמאים; בעופות התורה לא נותנת סימן, אלא כותבת רשימה של הציפורים האסורות לאכילה; ובשרץ העוף (חרקים), כל הולך על ארבע שיש לו כרעיים מעל רגליו טהור, והתורה מונה ארבעה כאלו: ארבה, סלעם, חרגול וחגב.
• טומאה וטהרה - התורה מונה את הטמאות מן החי: שמונת השרצים הטמאים ונבלת בהמה.

הימנעות אהרון מהעבודה

בפתיחת הפרשה, משה קורא לאהרון ובניו ולזקני ישראל ומסביר להם כי ביום השמיני עתיד ה' להיראות אל העם ויש להקריב קורבנות על מנת לאפשר השראת שכינה זו. לאחר שמשה מסביר את עניין הקורבנות הוא פונה שוב אל אהרון ואומר לו " קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם". המפרשים התקשו מדוע היה צורך לפנות לאהרון באופן אישי ולומר לו להתקרב אל המזבח בניגוד לבני אהרון ולזקני ישראל?

רש"י מצטט את המדרש (תורת כהנים) המסביר " שהיה אהרן בוש וירא לגשת (למזבח) אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת". הספרא מוסיף על דברי המדרש כי אהרון חשש מפני המזבח והרגיש שאינו ראוי משום שהמזבח נראה לו כתבנית שור והזכיר לו את חטא העגל ולכן סירב להתקרב אליו עד לפנייתו של משה. רק לאחר שמשה קרא ואמר לו "לכך נבחרת" הוא הבין שאף אם הוא מרגיש שאינו ראוי, עליו לבצע את שיועד אליו. בדרך הדרש, יש המפרשים את דברי הספרא "לכך נבחרת" שדווקא משום ביישנותו והרגישות של אהרון והרגשתו שאינו ראוי לכבוד- הוא נבחר לשרת את העם.

קורבנו של אהרון

כחלק מקורבנו של אהרון, הוא מצווה לקחת עגל בן בקר לחטאת יחד עם אייל לעולה ולהקריבם לפני ה'. המפרשים נתקשו מדוע נצטווה אהרון לקחת דווקא עגל בן בקר המזכיר את חטא העגל, הרי אין קטיגור נעשה סניגור, וכמו שאין כהן גדול מקריב בבגדי זהב לפני ולפנים, ככה היה ראוי שאהרון לא יקריב עגל לעולה?

המהר"ל מפראג גור אריה על הפסוק מסביר כי אין לקשר בין קורבנו של אהרון כאן לבין כפרת יום הכיפורים. לדבריו, ביום הכיפורים הכהן הגדול מכפר על כלל חטאי עם ישראל, ובמקרה כזה לא נאה שיבוא הכהן ויזכיר את החטא הפרטי של בני אהרון בבגדי זהב. מנגד, כאן אהרון מקריב בכוונה עגל בן בקר על מנת לכפר על חטא העגל באופן ספציפי וממילא אין פגם בכך שהקורבן מזכיר את החטא משום שעצם הקרבתו היא בשביל לכפר עליו. רק כאשר הכפרה מיועדת לדבר אחר יש פגם להזכיר את חטא העגל, אך כאשר כל עניין הקורבן הוא לכפר על החטא יש בכך מעלה.

הרש"ר הירש בפירושו על הפסוק מסביר את המעלה בכך שאהרון דווקא יקריב עגל בן בקר על מנת לכפר על חטאו. לפירושו, אהרון מבטא בהקרבת העגל את ההבדל בין עובדי האלילים ועובדי ה'. בעוד עובדי האלילים מקריבים את עצמם וכל אשר להם לדבר גשמי, עם ישראל שולט על אותו הדבר הגשמי ומקריב אותו לה'. באותו האופן, אהרון מקריב את העגל, אותו הפכו עובדי האלילים לאלוה, ומשתלט עליו על ידי שחיטתו ומוסרו לה' על ידי זריקת דמו והקרבתו. וכדברי הרש"ר "באותה שעה ביטא אהרון: אותו כוח פיסי שהעולם האלילי כורע ברך לפניו- שולט גם בתוך האדם. אך האדם הקרוב לה' משתלט עליו בחירותו המוסרית". לאחר שאהרון ביטא את העובדה שהעגל מסור בידי הבורא, נתכפר לו החטא של עשיית הטבע לאלוהות ויכל להתגבר על פגם זה.

חטאם של נדב ואביהוא

בפרשה מובא חטאם של נדב ואביהוא בני אהרון ומותם עקב חטא זה. הפסוק מתאר את חטאם של בני אהרון "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" וכן נאמר בפסוק "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתם" ‏^[1] אך למרות תיאור זה, נותר חטאם של בני אהרון עמום.

המדרש (ויקרא רבה פרשה כ) מביא ארבעה חטאים של בני אהרון: " בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה (שנכנסו לפני ולפנים), ועל ההקרבה (שהקריבו קרבן שלא נצטוו), על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה"". בהמשך המדרש מובאת דעה נוספת " "בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן: על שהיו שתויי יין, ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים ועל שנכנסו בלא רחיצת ידיהם ורגליהם, ועל ידי שלא היו להם בנים".

הרב קוק באורות הקודש אורות הקודש כרך ג', עמ' ש"ס מסביר כי ניתן למצוא עיקרון אחד השוזר את כלל החטאים המפורטים במדרש. לפירושו, בני אהרון היו בעלי השגות רוחניות גבוהות אך לא השכילו להכיל את הקדושה בתוך המסגרת הנכונה. הרצון להתקרב כמה שיותר אל הקדושה גרם להם שאף הקריבו אש זרה משום שרצו לסלול לעצמם דרך חדשה בעבודת ה', בה הם ניסו להגיע אל הקדושה שלא באופן של יראת שמיים אלא שתויי יין ופרועי ראש. מכיוון שלא ראו צורך במסגרת כללית אלא הלכו ישר אחר רצונם להתקרב אל הקודש, הם הלכו בדרך עצמאית וכדברי המדרש הורו הלכה בפני רבם ולא ראו צורך לשקול בשנית את מעשיהם ולכן גם לא נטלו עצה זה מזה. אך, מסביר הרב קוק כי בכוח זה של פריצת המגבלות הסוערת ישנו גם צד חיובי כאשר הוא מחובר אל רוח הזקנה מלא כובד הראש: "רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ה', עריכת נר לבן ישי משיח ה', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד".

הרש"ר הירש מפרש כי עיקר חטאם של בני אהרון היה בהדגשת הרצון האישי שלהם על פני ציווי ה'. הוא מפרש כי על אף שהיו בני אהרון הם לא חשבו לשאול אותו לגבי מעשיהם והעדיפו לסמוך על עצמם ולפעול לפי שיקול דעתם בצורה שביטאה גאווה מסוימת באישיותם. לדבריו, שורש החטא היה בחוסר ההבנה בהבדל בין קורבן לה' לבין קורבן אלילי. בעוד בקורבן לעבודה זרה האדם המקריב מנסה "לשעבד את האל בקורבן למען יעשה את רצון האדם", בקורבנות לה' המטרה היא הפוכה- "אִשי ישראל משעבדים את האדם לעבודת ה', למען יקבל על עצמו את עול מצוותיו". יש להקריב את הקורבנות על פי חוקים ומצוות מדויקים כאשר הדיוק בציווי ה' הוא חלק עיקרי מהקורבן. מנגד, נדב ואביהוא התייחסו אל הקורבן כאל קורבנות העבודה זרה בהם העיקר הוא בנתינת המתת לאל ואין חשיבות בדרך הנתינה. ממילא, מותם של בני אהרון ביום חנוכת המזבח מזהיר את כל הכהנים לעתיד לבוא שלא יעלה על דעתם לשנות מציווי הקב"ה ועבודת המקדש חייבת להיות מלווה במעקב אחר מצוות ה'.

בקרובי אקדש

לאחר מות נדב ואביהוא, משה מנחם את אהרון ואומר לו כי דבר זה הוא מה שנאמר לו מפי ה' " בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". אמירתו של משה תמוהה משום שלא מצינו מקום בו ה' אמר למשה בשורה זו?

רש"י מסביר כי משה מתייחס אל דברי ה' שאמר לו "ונועדי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"‏^[2] " אל תקרי ב"כבודי" אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרון: אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך." מנגד, הרשב"ם מקשה על פירוש רש"י וקובע כי אין זה סביר שהקב"ה בישר למשה בעת ציווי הקמת המשכן כי ימותו באותו היום הגדולים שבעם. לפירושו, "בקרובי אקדש" מוסב דווקא על אהרון ובניו הנותרים שנצטוו להמשיך בעבודת המקדש ולא להתאבל על קרוביהם. ההתגברות על הרצון הטבעי להתאבל משום ציוויו של ה' הוא הקידוש שם שמיים שבעקבותיו שם ה' מתקדש.

הרמב"ן מסביר כי משה לא מתייחס ל"דיבור" הנמסר לו מאת ה' אלא מתייחס למעשיו של ה' כעין דיבור אלינו. לפירושו, משה מקבל עליו את הדין, ומנחם את אהרון בכך שמעשהו של ה' בהריגת נדב ואביהוא היה גזירה על מנת שהעם ייזהר בכבוד המקדש, ואף מוות זה היה בדבר ה'. המשך חכמה ‏^[3] ממשיך רעיון זה ומסביר כי אילולא היתה נגזרת גזירה זו היה נראה כאילו הקב"ה ותרן ומוותר באופן קבוע לעם ישראל. לאחר חטא העגל, הקב"ה הסיר את שכינתו מעל העם ולאחר זמן קצר החזיר אותה בעקבות תפילותיו של משה. דבר זה היה עלול לגרום לחשיבה מוטעית אצל העם כי גם אם לא יישמרו בקדושת המשכן, יוותר להם ה' לאחר מכן, ולכן היה צורך להראות כמה גדול כוחה של עבירה ואת חשיבות שמירת קדושת המשכן.

הפטרה

הפטרת הפרשה לקוחה מהמתואר בשמואל ‏^[4] על העלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד וחטאו של עוזה. כמו בחטאם של נדב ואביהוא בפרשה, גם חטאו של עוזה נבע מכך שמרוב רצון להתקרב לקדושה ומרוב השמחה לא שמרו כיאות על הכללים ביחס אל הקודש. המדרש בילקוט שמעוני ‏^[5] מסביר כי חטאו של דוד היה בכך שלא נשאו את הארון בכתף כציווי התורה וכי דבר זה נשכח בכוונה מדוד: " דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות דכתיב זמירות היו לי חקיך , אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואיהו אתיה בעגלה." דוד ראה את לימוד התורה כדבר משמח כמו זמירות, אך דבר זה גרם כי לא נזהר מספיק בגישתו אל הקודש. דבר זה מקביל אל חטאם של בני אהרון שלדברי המדרש הקריבו שתויי יין משום שנהגו קלות ראש בשכינה ולא נזהרו מספיק בגישתם אל הקודש.

קישורים חיצוניים

• טקסט פרשת שמיני באתר ישיבה.
• דברי תורה פרשת שמיני באתר ישיבה.
• פרשת שמיני באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת שמיני (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'