פרשת ויקרא: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה של ספר ויקרא. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן כתב בעלון שבת בשבתו לפרשת ויקרא כי מנהג ישראל מדורי דורות לפתוח את לימודם של תינוקות של בית רבן בפסוקים הראשונים של פרשת ויקרא - "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". יש מחנכים המתקשים בדבר, מפני שנדמה להם שקיים מרחק רב בין עולם הקרבנות לעולמם של הילדים. הרי גם בגיל מבוגר יש קושי בדבר, ומדוע לפתוח את הלימוד דווקא בזה.

ובכל זאת, במקומות שבהם מקיימים בפשטות את דברי המדרש נוחלים הצלחה מרובה. הילדים, מסתבר, אוהבים מאוד דווקא את הפרשיות הללו. שאלותיהם וספקותיהם של הבוגרים אינם טורדים את מנוחתם. הם מתפעמים כשהם מתוודעים לפרטי עבודת המקדש, לרוממות העליונה של עם ישראל בתפארתו. לבבם בוער בהם כשהם לומדים על עולי הרגלים, שבאים לִראות ולירָאות במקום הקודש ומשתפים עמם גם את הצדדים הבהמיים שבהוויתם, הבשר והדם. כל אלו חורטים בנפשם רושם עמוק.

טהרתם של הקרבנות נובעת מתוך כך שהם נותנים ביטוי שלם ומקיף לדבקות השלמה של האומה הישראלית בבוראה. הבשר והדם, התודה, החטאת והאשם, ברוח ובחומר, בשעת התעלות כבשעת נפילה. ולאידך גיסא, טהרתם של ישראל היא פועל יוצא משייכותם העמוקה והכוללת אל טהרת המקדש והקרבנות.

חז"ל זכרו את רבי יהושע בן גמלא לטובה, על שתיקן תלמודי תורה בישראל וקבע את משכנו של הראשון שבהם בירושלים דווקא, על יסוד דרשת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בתוספות הסבירו: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה בכהנים עוסקים בעבודה, היה (התינוק) מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".

שורש הטהרה ויראת השמים של ישראל, אבן הפינה ללימוד התורה ולקיום המצוות, מיוסדים על השייכות לקדושתם של הכהנים העוסקים בעבודת הקודש. אם כבוגרים כבר נחשפנו להשפעות זרות, שונות ומשונות, ובשל כך התרחקנו בעל כורחנו מן העולם המופלא הזה, הרי ילדינו עוד אינם סובלים מכך. נפשם פתוחה לרווחה, טהרתם היסודית עוד לא ניטשטשה תחת עול המורכבות של החיים הבוגרים. יש בהם מה שאין בנו, משום שאנו כבר מתקשים מעט לקבל בתמימות את הלימוד הזה, ואילו הם פוסעים בין פסוקי הקרבנות כאחוזי קסם.

משום כך, אדרבה, "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". עלינו להניח את קשיינו שלנו בצד, להיטהר מהם לפני שנבוא לעסוק עם טהורים בהלכות הטהרה, ולהאמין בכל לבנו בכוחו של אותו הבל קדוש שאין בו חטא לקשר את מה שהיה אל מה שיהיה, להצמיח תורה שתביא לחידוש כל כבודנו ותפארתנו כבראשונה. אדרבה, בטהרתם של התינוקות נטהר גם אנו.

סדר הקרבנות

רשת ויקרא התורה מתחילה לפרט את דיני הקרבנות שיש להקריב על המזבח. בגמרא נאמר שהמילה מזבח מתחילה באות מ, שהיא ראשיתן של המילים – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. כלומר, המזבח מזיח (מזיז) ומבטל גזֵרות רעות; מזין את העולם בשפע שבא על־ידי הקרבנות; מחבב את עם ישראל אצל הקב"ה; ומכפר על עוונותיהם של ישראל. עניינו העיקרי של המזבח הוא להקריב קרבנות, כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל. על־ידי כך נעשה "ריח ניחוח לה'", נחת־רוח לפני הקב"ה, ואז הוא מעניק את שפע ברכותיו לעם־ישראל.

שיחת השבוע של חבד מבאר בתורת החסידות מוסבר שהקרבן הוא כמו דורון, שהאדם שחטא כנגד המלך משגר אליו, אחרי שביקש את סליחתו, כדי שיתרצה לו, ואז יוכל לבוא לפניו ולבקש את בקשותיו.

על־פי זה היה סדר הדברים צריך להיות הפוך – תחילה 'מכפר' ורק אחר־כך 'מחבב', 'מזין' ו'מזיח'. אין זה הגיוני שתחילה המלך ממלא את בקשותיו של האדם, ורק אחר־כך יכפר על חטאיו. מדוע אפוא הגמרא נוקטת סדר שלכאורה אינו הסדר הנכון?

אלא כאן רמזו חז"ל את עניינו הפנימי המהותי של המזבח. פעולתו של המזבח היא דווקא בסדר הזה – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. גם אם עדיין לא נעשתה הכפרה, וקל־וחומר שעדיין לא הגענו ל'מחבב' – בכל־זאת הקב"ה כבר דואג לעם־ ישראל, מסלק ממנו את הגזֵרות הרעות ומזין אותו בכל השפע הגשמי והרוחני הדרוש לו.תורת ^[1]