פרשת שמיני: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית של ספר ויקרא.

נושאי הפרשה

הסתיימו שבעת ימי המילואים וביום השמיני ^[1] משה ואהרו יוצאים לברך את העם.

בני אהרון, נדב ואביהוא, מתים בעקבות הקרבת קרבן שלא כרצון ה'. רבו הדעות מה במעשיהם היה נגד רצון ה'.

תגובות המנהיגים

הרב שמעון גולן מאפרת בדף לפרשת השבוע מציג את ההבדל בין תגובת המנהיגים והמעורבים בענין והיא שונה בשני המקרים.

• דוד המלך עוצר את מלאכת חנוכת משכנו של הארון בעיר דוד, שנאמר:" וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'.

וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי.

רק לאחר שלשה חדשים, כאשר נודע לדוד שבֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקִים, הוא ממשיך; וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה.

• תגובתו של אהרן הכהן מאופקת :וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, הגופות של נדב ואביהוא שמתו מוצאות והפעילות נמשכת כמתוכנן. רש"י מבטא זאת בחריפות:

"שאו את אחיכם כאדם האומר לחברו: העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה."

רוצה לומר: אנחנו כעת באמצע ה"חתונה" ואיננו מעונים לעצור, ולכן העבירו את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה.

מדוע מתו בני אהרן

על מות שני בני אהרן אומרת התורה שהדבר קרה "בקרבתם לפני ה' וימותו". בשיחת השבוע של חב"ד נכתב :" כי בספרים מבואר, שחטאם היה שהתקרבו יתר על המידה אל אור הקדושה, עד שנשמתם פרחה מגופם. אמנם זו דרגה גבוהה מאוד (וכך ניחם משה את אהרון: "עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך"), אולם הדבר נחשב חטא, כי האדם נדרש להימצא בעולם הזה ולמלא את תפקידו, ולא לעזוב את הגוף ולעלות למעלה.

עניין זה מעורר שאלה, שהרי מצאנו כמה וכמה צדיקים שמתו 'מיתת נשיקין', שעניינה יציאת הנפש מעוצמת המשיכה לאור הקדושה. כך מתו משה ואהרון, וכך הזוהר מספר על שלושה זקנים שמתו מוות כזה ושיבחם רבי שמעון בר־יוחאי.

ה'אור החיים' מסביר, שאותם צדיקים "הנשיקה מתקרבת אליהם", ואילו בני אהרון התקרבו ביוזמתם לנקודת ה'נשיקה'. אם הדבר בא מלמעלה, הרי זה רצון ה', אבל אם האדם מחליט להביא את עצמו למצב של פריחת הנפש מהגוף – בכך הוא פועל נגד רצון ה' והדבר נחשב חטא. אצל אותם צדיקים שמתו 'מיתת נשיקין', הדבר בא מלמעלה, כמו שאמר משה רבנו: "היום מלאו ימיי ושנותיי". הוא כבר סיים את תפקידו בעולם, ולכן מיתת הנשיקה הייתה לו בבחינת זכות. גם שלושת הזקנים שהזוהר מספר עליהם, העובדה שרבי שמעון בר־יוחאי שיבחם מעידה שלא היה במיתתם דבר שהוא נגד רצון ה', ולכן זו זכות.

דבר דומה מצאנו אצל רבי יוסף קארו, ה'בית יוסף', מחבר השולחן־ערוך. בתחילה הובטח לו שיזכה לעלות על המוקד על קידוש השם, ולבסוף נענש ולא זכה לכך. משמע מזה, שאילו לא היה נענש והיה עולה השמימה על קידוש השם, היה הדבר נעלה מכל מה שעשה אחר־כך בחייו, ובכלל זה חיבור השולחן־ערוך.

אנו מוצאים זאת גם אצל רבי עקיבא, שכאשר נהרג על קידוש השם אמר: "כל ימיי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו". ולכאורה, לשם מה הוסיף 'יבוא לידי', והלוא היה יכול לומר בקיצור 'מתי אקיימנו'? אלא שמסירות־הנפש היא רק כאשר 'יבוא לידי' מלמעלה, אבל האדם עצמו אינו צריך לקרב את עצמו לכך.