פרשת ויקרא: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה של ספר ויקרא. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן כתב בעלון שבת בשבתו לפרשת ויקרא כי מנהג ישראל מדורי דורות לפתוח את לימודם של תינוקות של בית רבן בפסוקים הראשונים של פרשת ויקרא - "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". יש מחנכים המתקשים בדבר, מפני שנדמה להם שקיים מרחק רב בין עולם הקרבנות לעולמם של הילדים. הרי גם בגיל מבוגר יש קושי בדבר, ומדוע לפתוח את הלימוד דווקא בזה.

ובכל זאת, במקומות שבהם מקיימים בפשטות את דברי המדרש נוחלים הצלחה מרובה. הילדים, מסתבר, אוהבים מאוד דווקא את הפרשיות הללו. שאלותיהם וספקותיהם של הבוגרים אינם טורדים את מנוחתם. הם מתפעמים כשהם מתוודעים לפרטי עבודת המקדש, לרוממות העליונה של עם ישראל בתפארתו. לבבם בוער בהם כשהם לומדים על עולי הרגלים, שבאים לִראות ולירָאות במקום הקודש ומשתפים עמם גם את הצדדים הבהמיים שבהוויתם, הבשר והדם. כל אלו חורטים בנפשם רושם עמוק.

טהרתם של הקרבנות נובעת מתוך כך שהם נותנים ביטוי שלם ומקיף לדבקות השלמה של האומה הישראלית בבוראה. הבשר והדם, התודה, החטאת והאשם, ברוח ובחומר, בשעת התעלות כבשעת נפילה. ולאידך גיסא, טהרתם של ישראל היא פועל יוצא משייכותם העמוקה והכוללת אל טהרת המקדש והקרבנות.

חז"ל זכרו את רבי יהושע בן גמלא לטובה, על שתיקן תלמודי תורה בישראל וקבע את משכנו של הראשון שבהם בירושלים דווקא, על יסוד דרשת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בתוספות הסבירו: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה בכהנים עוסקים בעבודה, היה (התינוק) מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".

שורש הטהרה ויראת השמים של ישראל, אבן הפינה ללימוד התורה ולקיום המצוות, מיוסדים על השייכות לקדושתם של הכהנים העוסקים בעבודת הקודש. אם כבוגרים כבר נחשפנו להשפעות זרות, שונות ומשונות, ובשל כך התרחקנו בעל כורחנו מן העולם המופלא הזה, הרי ילדינו עוד אינם סובלים מכך. נפשם פתוחה לרווחה, טהרתם היסודית עוד לא ניטשטשה תחת עול המורכבות של החיים הבוגרים. יש בהם מה שאין בנו, משום שאנו כבר מתקשים מעט לקבל בתמימות את הלימוד הזה, ואילו הם פוסעים בין פסוקי הקרבנות כאחוזי קסם.

משום כך, אדרבה, "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". עלינו להניח את קשיינו שלנו בצד, להיטהר מהם לפני שנבוא לעסוק עם טהורים בהלכות הטהרה, ולהאמין בכל לבנו בכוחו של אותו הבל קדוש שאין בו חטא לקשר את מה שהיה אל מה שיהיה, להצמיח תורה שתביא לחידוש כל כבודנו ותפארתנו כבראשונה. אדרבה, בטהרתם של התינוקות נטהר גם אנו.

סדר הקרבנות

רשת ויקרא התורה מתחילה לפרט את דיני הקרבנות שיש להקריב על המזבח. בגמרא נאמר שהמילה מזבח מתחילה באות מ, שהיא ראשיתן של המילים – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. כלומר, המזבח מזיח (מזיז) ומבטל גזֵרות רעות; מזין את העולם בשפע שבא על־ידי הקרבנות; מחבב את עם ישראל אצל הקב"ה; ומכפר על עוונותיהם של ישראל. עניינו העיקרי של המזבח הוא להקריב קרבנות, כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל. על־ידי כך נעשה "ריח ניחוח לה'", נחת־רוח לפני הקב"ה, ואז הוא מעניק את שפע ברכותיו לעם־ישראל.

שיחת השבוע של חבד מבאר בתורת החסידות מוסבר שהקרבן הוא כמו דורון, שהאדם שחטא כנגד המלך משגר אליו, אחרי שביקש את סליחתו, כדי שיתרצה לו, ואז יוכל לבוא לפניו ולבקש את בקשותיו.

על־פי זה היה סדר הדברים צריך להיות הפוך – תחילה 'מכפר' ורק אחר־כך 'מחבב', 'מזין' ו'מזיח'. אין זה הגיוני שתחילה המלך ממלא את בקשותיו של האדם, ורק אחר־כך יכפר על חטאיו. מדוע אפוא הגמרא נוקטת סדר שלכאורה אינו הסדר הנכון?

אלא כאן רמזו חז"ל את עניינו הפנימי המהותי של המזבח. פעולתו של המזבח היא דווקא בסדר הזה – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. גם אם עדיין לא נעשתה הכפרה, וקל־וחומר שעדיין לא הגענו ל'מחבב' – בכל־זאת הקב"ה כבר דואג לעם־ ישראל, מסלק ממנו את הגזֵרות הרעות ומזין אותו בכל השפע הגשמי והרוחני הדרוש לו.תורת ^[1]

אשרי הדור שמנהיגו עושה תשובה

קרבן חטאת בא לתקן ולכפר על קלקולים וסיבוכים של אנשים שונים, מהפשוטים עמך ישראל ועד ראשי ומנהיגי האומה. ברב דב ביגון בעלון פרשת השבוע של מכון מאיר כתב :" התורה מונה שלושה מנהיגים":.

1. הכהן הגדול - שתפקידן להשפיע בברכותיו ותפילותיו ועבודתו על האומה, אבל כאמור יכול לחטוא, ככתוב "ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם"ויקרא ד, ג כשהכהן הגדול חוטא, אשמת העם היא, כי הם תלויים בו לכפר עליהם ולהתפלל בידם ונעשה מקולקל ( רש"י).
2. הסנהדרין - ככתוב "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" ויקרא ד, י"ג . כפירוש רש"י: עדת ישראל: אלו סנהדרין, שטעו להורות את האסור שהוא מותר ועשו הציבור על פיהם.
3. והמלך- המנהיג המדיני, ככתוב "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשנה בשגגה ואשם". רש"י, בהתייחסו לנשיא שמקריב קרבן חטאת ומתוודה על קלקולו, אומר "אשר נשיא יחטא" - לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.

והוא עוסק באקטואליה:"כון לעכשיו, אשרי דורנו שזכינו לעצמאות מדינית ויש לנו הנהגה מדינית ובראשה עומד ראש ממשלה, אשר עליו מוטלת האחריות להנהיג את המדינה בטוב במעלה הדרך לגאולה השלמה, ואשרי הדור שראש הממשלה נותן על לבו את הטעויות שעשה הוא או אלה שלפניו ומוצא דרך לתקן אותן. ישנם כמה נושאים שעומדים על סדר היום הלאומי שיש לתקן אותם – בתחום המדיני, החברתי והכלכלי."

וממליץ:"על כל אלו צריך המנהיג המדיני, דהיינו ראש ממשלתנו, לתת את לבו ולתקן את הטעון תיקון, ומתוך כך תהיה לו סיעתא דשמיא ותתקיים בנו הבקשה: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (מתוך התפילה)."

נחמה אמונית

בימיו של ישעיהו הנביא ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה. העימותים הצבאיים-מדיניים שהיו מכניסת העם לארץ ועד ימי ישעיהו, היו מול עמים קטנים ובינוניים ולא הגיעו לכלל מצב של חורבן וגלות. המעצמה האשורית שכבשה את המזרח התיכון כולו, הגלתה את מלכות ישראל והחריבה אותה. גם יהודה, שכנתה מדרום, שבה פעל ישעיהו, עמדה מול סכנה זו. העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות. הניצחון הצבאי של אשור על שומרון פורש על ידם כנצחון אלוהי אשור על אלוהי שומרון. על כן הצלת יהודה מידי אשור היה בה פן צבאי-לאומי חשוב, אבל לא פחות מזה - פן רוחני -אמוני: הבנה כי ביחס לה' - אין עוד מלבדו.

דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון כתב באתר כיפה שבמצב בו היתה נתונה האומה באותה עת - חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית - יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה'. ההבנה כי אין לעבוד את ה' בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון.

עם ישראל הוא עם ה' - "יעקב עבדי וישראל בחרתי בו", צריך להפנים את קריאת ה' בפי הנביא "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין א-הים". וכיון שכך אין לו לחשוש מפסילים, עץ ואבן מעשי ידי אדם, אותם מתאר הנביא בצורה נרחבת ונלעגת. הקרבנות, עליהם מדברים הן בפרשה והן בהפטרה - אינם עיקר, אלא אמצעי.

ההתקרבות לה' תושג מתוך תיקון המעשים ומתוך כך "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך".