פרשת שמות: הבדלים בין גרסאות בדף

פָּרָשַׁת שְׁמוֹת היא פרשת השבוע הראשונה בספר שמות. היא מתחילה בתחילת הספר, פרק א', פסוק א', ומסתיימת בפרק ו', פסוק א'.

תחילת הפרשה נמנית ממועד בואו של יעקב אבינו , דהיינו ב"א רל"ח - 2,238שנה לבריאת העולם. תקופה זו חופפת לתקופה של פרשת ויחי. רק לאחר 31 שנה אחרי מות יוסף ב"א ש"ט - 2,309, דהיינו בשנת ב"א ש"מ (2,340) - שנת 102 לשבת בני ישראל במצרים קם מלך חדש על מצרים. הפרשה מסתיימת בשנת ב"א תמ"ז (2,447) , כאשר משה רבינו מגיע לסנה הבוער במדבר סיני "ואחרי שבעה ימים רצופים" יצאו משה ואהרון אל מלך מצרים. יוצא אם כן, שהפרשה מקיפה תקופה של 209 שנה.

סיכום הפרשה

1. גזירות המלך החדש(א, א-יד) - לאחר מניית שמות בני ישראל שעלו למצרים, מסופר על המלך החדש קם במצרים החושש מבני ישראל ואינו מכיר את יוסף. המלך מחליט להעביד את בני ישראל בפרך על מנת למנוע מהם להתרבות, אך למרות זאת הם ממשיכים לפרות ולרבות^[1].

1. המילדות העבריות (א,טו-כב) - לאחר שגזירות השיעבוד לא מועילות כנגד התרבות העם, המלך פונה אל המיילדות העבריות שפרה ופועה ^[2] ומבקש מהן להרוג כל זכר הנולד לבני ישראל. המיילדות מסרבות להיענות לדרישות המלך, ומתרצות את מעשיהן בכך שנשות ישראל הינן "כחיות" ויולדות בטרם שהמיילדות מגיעות אליהן. הכתוב מספר שבעקבות מעשה זה זכו המיילדות לבתים מאת ה', והמלך החליט על גזירה חדשה בה הוא מצווה להשליך כל בן הנולד לבני ישראל ליאור.

1. הולדת משה (ב,א-ב,ט) - הפרשה מספרת על בן לוי הלוקח את בת לוי ^[3], ועל בנם הנולד להם. לאחר שלושה חודשים בהם הצפינו את הילד, החליטה אמו לשים אותו על תיבה ולהשיט אותו בנילוס תוך כדי שאחותו צופה בו מרחוק. בת פרעה רואה את התיבה ומגלה את הילד הצפון בתוכה, ומחליטה לאמץ אותו. אחות הילד (מרים) מציעה לבת פרעה להביא מיניקת שתניק את הילד ובת פרעה נענית להצעתה^[4] ומשה גדל בבית פרעה^[5].
2. יציאת משה מבית פרעה (ב,י-ב,יד) - משה גדל בבית פרעה ^[6] ויוצא אל העם ורואה איש מצרי מכה את איש עברי העמל בשיעבוד. משה מחליט לצאת לעזרת העברי והורג את המצרי המכה וטומן אותו בחול. למחרת, רואה משה שני אנשים עבריים רבים וקורא להם לעצור במריבה באומרו "רשע, למה תכה רעך?". העברי מלגלג על משה ושואל אותו האם הוא מתכנן להרוג אותו כמו שהוא הרג את המצרי, ובכך נחשף למשה שדבר הריגת המצרי נודע בציבור. פרעה שומע על הריגת המצרי ומבקש להרוג את משה, ומשה בורח למצרים.
3. משה משתקע במדין (ב,טז-ב,כב) - משה בורח למדין ומתיישב על באר המים. בבאר הוא רואה שהרועים מגרשים את בנות רעואל מהבאר, והוא מושיע אותן ומשקה את צאנן. לאחר שבנות מדין מספרות על המעשה לאביהן הוא שואל אותן מי האיש, ומזמינו לביתו^[7]. משה משתקע בבית רעואל (יתרו) כהן מדין, ונושא את בתו צפורה לאישה, ונולד לו בנו גרשם^[8].
4. תזכורת ממצרים (ב,כג-ב,כה) - בעוד משה נמצא בבית יתרו, מלך מצרים מת^[9] וקם מלך חדש במקומו שהשאיר את גזירת השיעבוד במקומה. בני ישראל נאנקים ומתפללים לה' והוא נענה לתפילותם מתוך זכר לברית בינו לבין האבות.
5. מעמד הסנה ושליחות משה (ג,א-ד,יז) - משה רועה את צאן חותנו, וה' נגלה אליו מתוך סנה בוער שאיננו אוכל. ה' שולח את משה כשליח להושיע את עם ישראל, ומצווה עליו לקחת את זקני ישראל ולדרוש מפרעה לשחרר את העם. משה מסרב לקחת את התפקיד מתוך חשש שהעם לא ישמע בקולו, ונותן בידיו שתי אותות שיסייעו לו לשכנע את העם- יד בריאה ההופכת למצורעת ומבריאה בחזרה, מטה ההופך לנחש, וחוזר לצורתו הראשונית.
6. חזרת משה למצרים (ד,יח-ד,כז)- משה נפרד מחותנו ומתחיל בדרכו למצרים. בדרכו, בחנייתו במלון, ה' פוגש במשה ובצפורה ומבקש להורגו. צפורה מבינה שהדבר קשור לכך שהם לא מלו את בנם גרשם, והיא מלה אותו בצור ובכך מצילה את חייהם.
7. המפגש עם אהרון- (ד,כז-ה,ה)- משה פוגש את אהרון אחיו, ויחד הם מדברים לפני בני ישראל, מספרים להם על שליחותם ומראים להם את האותות אותם קיבלו מה'^[10]. הם יוצאים במשלחת לפרעה, ודורשים ממנו לשחרר את העם על מנת שיוכלו לחוג חג לה' שלושת ימים. פרעה איננו נענה לקריאתם ואומר שדבר זה רק יגרום להפסקת המלאכה.
8. הגברת השעבוד (ה,ה-ו,א) - בתגובה לדרישות משה ואהרון, פרעה מגביר את המלאכה על העבריים ומסרב לתת תוכן לבנים לעם. עם ישראל מלינים על משה ואהרון שהם האחראים על החרפת העבודה, ומשה מתפלל אל ה'. ה' מבטיח למשה שלמרות החרפת העבודה, הרי שפרעה ישלח את העם לבסוף ביד חזקה.

ספר שמות- סיום ספר בראשית

בפרשה מסופר על תחילת שעבוד עם ישראל במצרים ועל שנות חייו הראשונות של משה ובחירתו להנהגה. בפרשה זו מוצגות כמה מן הדמויות שיופיעו במהלך הפרשות והספרים הבאים, ובהן מרים ואהרן אחיו של משה, וכן פרעה מלך מצרים שמשעבד את עם ישראל.

הנצי"ב בהקדמתו לחומש בהעמק דבר, מביא שלמרות שבה"ג קרא לכל חומש בשם מיוחד, כגון "ספר הישר" לספר בראשית או "תורת כהנים" לספר ויקרא, לספר שמות אין הוא קורא בשם מיוחד ומכנה אותו "חומש שני". הנצי"ב מסביר בדבריו שחומש שמות איננו יחידה עצמאית ומנותקת, אלא הוא המשך ישיר של ספר בראשית ולכן הוא מכונה "חומש שני". באותו האופן, ניתן לשים לב כי הפרשה מתחילה ב"ו": "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כך שהחומש מהווה המשך ישיר למסופר בחומש בראשית. הנצי"ב מפרש כי המשכיות זו מסמלת את העובדה שהפיכת בני ישראל לעם ונתינת התורה היא השלב הבא בבריאת העולם, כדברי הגמרא שבת פח א שכל מטרת הבריאה היא על מנת שישראל יקבלו את התורה וישמרו אותה: "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

הרמב"ן בהקדמתו, מסביר שספר שמות הוא "ספר הגלות והגאולה". לדבריו, על אף שרק חלקו הראשון של הספר עוסק בגאולתם של ישראל, גם החלק העוסק בהשריית השכינה במשכן העדות ומעמד נתינת התורה לעם מוגדר כחלק מגאולת העם. הוא מסביר כי שעת הגאולה איננה היציאה ממצרים - כפי שהיינו מצפים או בהתגלות ה' לעמו -בהר- בסיני ואף לא בכניסה לארץ-כנען אלא רק כאשר הייתה השריית השכינה במשכן העדות שבקרב מחנה בני ישראלי – "אז נחשבו גאולים". ירידת השכינה מהר סיני אל אוהל מועד מתואר בסיום ספר שמות ^[11] . וכך חומש שמות מקיף את התקופה – מן הגלות בתחילתו עד הגאולה ממנה בסופו.

רשימת היורדים למצרים

הפרשה מתחילה במניית שמות בני ישראל אשר ירדו למצרים. רבים מהמפרשים תמהו מדוע התורה חוזרת למנות את שמות היורדים למצרים לאחר שכבר מנתה אותם לפני כן בפרשת ויגש (מו,יח) . רש"י על התורה מפרש (על פי מדרש תנחומא) ש"אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם (בפרשת ויגש), חזר ומנאן לאחר מיתתן להודיע חיבתן" ^[12]. מדרש רבה נותן להבדל בסדר סיבה נוספת:"הדא הוא שאמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום? אלא [פעמים] שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה, שלא יאמרו בני גבירות תחילה ובני השפחות אחרונה. ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו" בניגוד לגישת המדרשים, הרמב"ן מפרש ברובד הפשט כי "כי הכתוב ירצה למנות את עניין הגלות מעת רדתם למצרים.. ולפיכך יחזור אל תחילת העניין". לדבריו, לאחר שהתורה הפסיקה את רצף המאורעות בפרשת ויגש, היא חוזרת לראש העניין במניית שמות בני יעקב וחוזרת לסיפור השיעבוד במצרים.

הרב מרדכי אליהו, מפרש שהתורה האריכה להזכיר את שמות בני ישראל כדי ללמדנו על חשיבות השמות היהודיים שנקראו ביסודם על פי המשמעות שלהם בלשון הקודש.  : "למה נאמר ג' מיני עולה, כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה". ^[13] הרי ששמירת וקריאת השמות היהודיים המקוריים הם לא רק מידה טובה ומנהג טוב, אלא תנאי וזכות להביא את הגאולה לעם ישראל* שמרו על לשונם ^[14].

מפרשים בני זמננו הראו שישנם הבדלים בין שתי הרשימות ולפיהם רצו לפרש את חזרת התורה:

כמו שניתן לראות, הסדר שבו נמנים שמות בני יעקב בפרשת שמות, שונה מהסדר של פרשת ויגש. בעוד שבפרשת ויגש נמנים תחילה בני לאה ושפחתה ולאחריהם בני רחל ושפחתה, בפרשת שמות מסודרים שמות הבנים בחלוקה של בני האמהות, ולאחריהם בני השפחות. לפי שוני זה ניתן להסביר שמטרת החזרה היא לשנות את ההסתכלות מיחס של פרטים המחולקים לפי המעמד הפרטי בתוך המשפחה (בני לאה קודמים לבני רחל), אלא בהסתכלות לאומית שבה בני האמהות קודמים לבני השפחות. יש המפרשים ‏^[15] שלאחר שיוסף מבני רחל מכלכל את עם ישראל במצרים, משתדרג מעמדם של בני רחל ולכן הם מוצגים ראשונים. כעת, כאשר רשימת השמות דומה לרשימה בפרשת וישלח בה מופיע הסדר הטבעי של בני ישראל, וייתכן שרק לאחר שהסדר שב למקורו, ניתן לסכם שזהו עם בני ישראל.

ערי המסכנות לפרעה

פירמידה מצרים - ויקישיתוף,צילם:Minto

ערך מורחב - פיתום ורעמסס

בפרשה מוזכרות הערים שבו בני ישראל, ערים לפרעה ולא לשימוש ממלכתו, אולי לאגירת האוצרות שלו: זהב, כסף, תכשיטים ופריטי פולחן. אם כי המפרשים מבאירים כי הכוונה למקומות אגירת תבואה, כנראה בהשפעת המידע על אגירת התבואה על ידי יוסף הצדיק בשבע שנות השובע. וכך נאמר בפרשה:" וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס"^[16].

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במאמרו:"אדמה לעליון": הפירמידות^[17] מציג את הדעה שאולי בכל זאת ... "ערי המסכנות לפרעה" הן הפירמידות.

תמיכה לכך הוא מוצא בדברי יוסף בן מתתיהו, הכותב ספרו קדמוניות היהודים כדלקמן:
" אולי קודם לכן אספר את הסיבה, שבגללה עזבו את המצרים. המצרים...נהגו בעברים מנהג רשע מתוך שנאה בגלל הצלחתם. כי כשראו את גזע הישראליים הולך ועושה חייל... והתחילו מדמים שגידולן מכוון נגדם. כאשר עברה הממלכה לבית אחר, היו נוהגים בזדון נורא בבני ישראל ומתחכמים לענותם בעינויים שונים. כי ציווה לשדד את היאור לתעלות רבות, להקים חומות לערים (ולהקים) סכרים, שימנעו את היאור להפוך לביצה בשעת גאות, והיו מתתישים את כח בני גזענו בבניין הפירמידות, עד שנעשו מומחים באומניות שונות ולמודי עמל. וכן היו בעינויים משך זמן של ארבע מאות שנה.." ^[18]

הולדת משה

כאשר גזרות פרעה הוטלו של בני ישראל הקב"ה "מכין" את גואלם של ישראל, משה רבנו.רבנו בחיי כתב: "וסמך פרשת הגואל לפרשת השעבוד והגלות להורות שהזמין הקב"ה רפואה למכה."

תרגום יונתן מספר לנו את הרקע המשפחתי: " "וַאֲזַל עַמְרָם גַבְרָא דְמִשֵׁבֶט לֵוִי וְאוֹתִיב בְּכִילְתָא וְגִינוּנָא דְהִלוּלָא יַת יוֹכֶבֶד אִנְתְּתֵיהּ דְתָרִיךְ מִן קֳדָם גְזֵירְתָּא דְפַרְעֹה וַהֲוַת בְּרַת מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין כַּד אֲהַדְרָהּ לְוָותֵיהּ וְאִתְעֲבֵיד לָהּ נִיסָא וְהַדְרַת לְעַלֵימוֹתָא כְּמָא דַהֲוַת כַּד הִיא זְעֵירְתָּא מִקְרְיָיא בְּרַת לֵוִי"

מדובר אפוא בעמרם שהושיב בכילה ובאפיריון של חופה את יוכבד אִשׁתו שגרש לפני הגזירה של פרעה והייתה בת מאה ושלושים שנים כאשר החזירה אליו ונעשׂה לה נס וחזרה לנערותה כמו שהייתה כאשר היא קטנה ונקראה בת לוי ^[19].

המהר"ל ^[20] טוען כי האנונימיות בתיאור הוריו של משה "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" יש לה סיבה: "ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד... רק כתב שם איש, שהוא שם לכל איש, ואינו שם פרטי מיוחד, וזה מורה על מדרגה נבדלת אלקית." עם זאת היה חשוב לציין כי הוא משבט לוי " זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי... במה שאמרו רז"ל כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה... מכל מקום זכות עצמם וקדושתם הועיל שלא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל, ואיך יהיה מושל עליהם החומר הגרוע הזה הם המצריים, עד שהיו ישראל ראויים להיגאל, ואז הוציא הקב"ה הגואל משבט מושלים הוא שבט לוי אשר הוא קדוש ונבדל."

מיהו המלך החדש

רש"י מביא את פירושו לשאלה מיהו המלך החדש ומצטט: "רב ושמואל: חד אמר: חדש ממש. וחד אמר:, שנתחדשו גזרותיו. אשר לא ידע - עשה עצמו כאלו לא ידע"

למחבר ספר סדר הדורות יש גרסה, המסירה את האחריות הישירה על שינוי יחס המצרים לבני ישראל ומסביר כי למעשה העמים השכנים הביאו לכך ששליטי מצרים יישנו את היחס לעם ישראל. וכך הוא מתאר את השלשלות האירועים :

• בשנת ב"א ר"ע (2,270) השנה ה-32 לרדת בני ישראל מצרים, עדין בחיי יוסף הצדיק שהיה בן 71 שנה, מת פרעה מלך מצרים.
• בנו, "מגרון", מלך תחתיו. הוא הוכתר לתפקידו בן 41 שנה ומלך 40 שנה. פרעה, אביו, ציווה את יוסף לפני מותו, להיות למגרון לאב. הוא גם ציווה על מגרון להיות תחת יוסף ועצתו. מגרון והעם המצרי הסכימו. הם "אהבו" את יוסף כמו בשנים שהוא סיפק להם מזון. המלך מגרון החליף את שמו לפרעה "כי כן משפט מלכם שם פרעה". יוסף ופרעה נלחמו עם העמים השכנים, הגיעו את ארץ כנען, כולל מושב הפלשתים, וכל אלו העלו מס למצרים. חלק מן העמים השכנים מרדו במצרים אך בסוף נכנעו כולם.
• בשנת ב"א ש"ט (2,309), יוסף מת - לאחר 71 שנה במצרים.
• רק לאחר 31 שנה, החלו הגזרות על בני ישראל - דהיינו בשנת ב"א ש"מ (2,340) - שנת 102 לשבת בני ישראל במצרים. פרעה (מגרון) מת ובמקומו עלה לשלטון מלול, בן 26 שנה. אף הוא כונה בשם פרעה - כמנהג המדינה. כאשר עלה פרעה החדש לשלטון כבר לא היו בחיים גיבורי מצרים אשר הכירו את יוסף. ומסכם מחבר הספר :"והתחיל מהיום ההוא למרר את חיי בני ישראל ולענותם בכל עבודה קשה".

ברקע התיאור מלחמות של מלך אפריקה, מלך אדום ואחרים עם המצרים. כאשר יש להם אינטרס לנקום של שלטון יוסף במצרים, כך למשל בקשו לנקום על כך שבמערת המכפלה נקבר יעקב אבינו ולא עשו. הספר מתאר כי בני ישראל השתתפו במלחמות נגד השכנים ונטלו חלק פעיל בנצחון. הד לכל יש בדברי המקרא:"וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (הסיבה :חלקו בנצחון, ולכן) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ (רמז ברור) וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ".

וכדי לגרום לבני ישראל להקים את הערים פיתום ורעמסס הונהגה תחבולה. גם המצרים הצטרפו לבניה "לשם הגנת הארץ" והלהיבו כך גם את עם ישראל. אבל הם קבלו תמורה על כך ואחר כך "והברתם עצמכם מעליהם יום יום בהחבא" . אחר כך תשובו בתור שוטרים משגיחים. הוא מוסיף כי בני שבט לוי לא הצטרפו לבניה, הם ידעו כי "במרמה הם דברו". בני ישראל קראו למלך מצרים במקום "מלול" - "מרור" כי בימיו מררו את חייהם.

הולדת משה

כאשר גזרות פרעה הוטלו של בני ישראל הקב"ה "מכין" את גואלם של ישראל, משה רבנו.רבינו בחיי כתב: "וסמך פרשת הגואל לפרשת השעבוד והגלות להורות שהזמין הקב"ה רפואה למכה."

תרגום יונתן מספר לנו את הרקע המשפחתי: " "וַאֲזַל עַמְרָם גַבְרָא דְמִשֵׁבֶט לֵוִי וְאוֹתִיב בְּכִילְתָא וְגִינוּנָא דְהִלוּלָא יַת יוֹכֶבֶד אִנְתְּתֵיהּ דְתָרִיךְ מִן קֳדָם גְזֵירְתָּא דְפַרְעֹה וַהֲוַת בְּרַת מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין כַּד אֲהַדְרָהּ לְוָותֵיהּ וְאִתְעֲבֵיד לָהּ נִיסָא וְהַדְרַת לְעַלֵימוֹתָא כְּמָא דַהֲוַת כַּד הִיא זְעֵירְתָּא מִקְרְיָיא בְּרַת לֵוִי"

מדובר אפוא בעמרם שהושיב בכילה ובאפיריון של חופה את יוכבד אִשׁתו שגרש לפני הגזירה של פרעה והיתה בת מאה ושלושים שנים כאשר החזירה אליו ונעשׂה לה נס וחזרה לנערותה כמו שהיתה כאשר היא קטנה ונקראה בת לוי ^[21].

המהר"ל ^[22] טוען כי האנונימיות בתיאור הוריו של משה "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" יש לה סיבה: "ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד... רק כתב שם איש, שהוא שם לכל איש, ואינו שם פרטי מיוחד, וזה מורה על מדרגה נבדלת אלקית." עם זאת היה חשוב לציין כי הוא משבט לוי " זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי... במה שאמרו רז"ל כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה... מכל מקום זכות עצמם וקדושתם הועיל שלא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל, ואיך יהיה מושל עליהם החומר הגרוע הזה הם המצריים, עד שהיו ישראל ראויים להגאל, ואז הוציא הקב"ה הגואל משבט מושלים הוא שבט לוי אשר הוא קדוש ונבדל."

צפורה ומשה רבינו

צפורה מוזכרת בפרשה בשני אירועים: היא נבחרת להיות אשתו של משה והיא מצילה את חייו. וכך נאמר בפרשה:

"ותִַּקַּח צִפֹּרָה צֹר ותִַּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" - צִפֹּרָה עושה ברית מילה בצֹר לבן שלה ובכך היא מצילה את משה רבינו מסכנת חיים שנאמר:" "ויַהְִי בַדּרֶךְ בַּמָּלוֹן ויַּפְִגּשְֵׁהוּ ד' ויַבְַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"

הרב שמואל אליהו רבה של העיר צפת מציג את השאלה^[23] של חז"ל: למה משה בעצמו לא לקחת את הצֹר כדי לעשות ברית לבנו בעצמו, הרי זוהי מצווה שנצטוו בה האבות? ועוד, איפה מצאנו שאישה עושה ברית לבן שלה? שאלה נוספת :למה הוא לוקח לו גיורת מדיינית לאישה?

התשובה טמונה בידיעה שהאישה אמורה להיות השלמה לאיש בכל מה שחסר לו. משה רבינו היה חסר בשני תחומים מרכזיים:

• "פֶּה" - כוח הדיבור - "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" - כמו כל מי שנמצא בגלות.
• "צֹר" - גם כאן, בברית המילה, וגם בחטא מי מריבה, משה לא נוהג נכון עם הצֹר. בחטא מי מריבה אלוקים אומר לו לדבר אל הַצּוּר והוא מכה אותו. בגלל זה הוא לא נכנס לארץ ישראל. בברית המילה

משה כמעט מת בגלל שלא השתמש בצֹר.

את ההשלמה לשני הדברים שחסרים במשה - משלימה צִפֹּרָה. וזה רמוז בשמה צִפֹּרָה, שהוא מורכב מהמילים "צֹר" ו"פֶּה".

למרות שהכתוב מספר כי צפורה הייתה בדרך למצרים, קיימת הדעה כי היא לא הגיעה לשם. במכילתא דר' ישמעאל מובא המדרש הבא: "באותה שעה נאמר לאהרן (שהיה במצרים): לך לקראת משה (שבא ממדיין). יצא לקראת משה וחבקו ונשקו. אמר לו: משה היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין. אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו אשתי ובני. אמר לו: ולאן אתה מוליכם? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו. באותה שעה אמר לצפורה: לכי לבית אביך. ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה".

הרב בנימין לאו המצטט מדרש זה מגדיר כך את מעשיהו של אהרן. הוא אוהב שלום ורודף שלום, גם בין ציפורה למשה והיות והוא רואה לנוכח את השליחות המצפה למשה , הוא יוזם את השילוחין-גירושין. " משה הולך להאיר לישראל את עתידם ולהחשיך למצרים את ארצם." -את זה לא קל לעשות כאשר יש משפחה עימו וכך ציפורה נעלמת בביתה לכמה שנים.

לאחר קריעת ים סוף ולפני מתן תורה. יתרו מביא אותה אל משה למדבר סיני שנאמר בפרשת יתרו: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה". אך גם במחנה בני ישראל המשפחה אינה מתאחדת. היא מבקשת להצטרף לעם ישראל, אשר עבר תהליך של גיבוש במהלך יציאת מצרים. מסיים הרב לאו: משה רבינו, "כבר נתון בעולמות עליונים. האור שלו הלך וגבר, עד שהכה בסנוורים. אם חזר לגרושתו, לא היה זה אלא לזמן קצר, עד שנטה את אוהלו מחוץ למחנה. אור גאולת ישראל ממצרים כיסה את אור הברית של האחת שביקשה לכרוך עצמה בחיי האומה."

עוד אזכור נוסף בספר במדבר ^[24] מצביע עך כך שחייה לא היו קלים. - מרים הנביאה מתלוננת באוזני אחיה, אהרן, על אודות האישה הכושית אשר לקח משה. על פי הפירוש המקובל האישה הכושית הינה ציפורה. אך אז מתערב הקב"ה :"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". מרים נענשת וצפורה חוזרת לאלמוניות שלה בתור רעייתו של משה ואם בניו.

הסנה

שיח, אשר מזוהה בתור הסנה, בחצר נזר סנטה קטרינה בסיני - צולם בביקור מטיילים במקום - ויקישיתוף - Magnus Manske

המחזה של הסנה הבוער לעיני משה רבינו, בהיות רועה ממדבר סיני, הוא נקודת ההתחלה של תהליך הגאולה. מכאן נגלה מלאך ה' למשה והוא, לאחר היסוסים רבים, מקבל מהקב"ה את המשימה. וכך מתואר התהליך במקרא ^[25] :"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹקים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים."

יהודה פליקס שהתמחה בחקר הצמחים בתקופת התלמוד והמקרא חקר בין השאר את תולדות הסנה וזאת לאור צמח הסנה המפורסם הנמצא במנזר סנטה-קתרינה. (ראו צילום) הוצעו זיהויים אחדים:

• עץ השיזף המצוי, הוא הסדריה, שהוא ככל הנראה שיזף תרבותי שפריו- הדומים – ייקראו נבק. השיזף שכיח בואדיות סיני.
• הרנוג השיטים שפרחיו האדומים ועושים רושם כאילו הם בוערים. הצמח גדל על עצי שטים

במדבריות סיני ועד אילת ודרום הערבה.

• קרקש הצהוב , לעומתו, היא במקורה ערבתית והוא גדל בארץ בעיקר בהר הנגב, כמו גם פרטים אחדים ביהודה ושומרון, ואף בגליל התחתון ובדרום הגולן.
• קרקש קיליקי במנזר סנטה קתרינה מין זה של קרקש מאפיין הרים גבוהים ומעיד על תפוצה מקוטעת הן בחרמון והן במרומי-סיני.

נזירי סיני נקטו לימים במסורת שהשתרשה אצלם, לפיה מענפי מין זה הכין אהרון הכהן את מטהו, ומכנים אותו "מטה אהרון". בשל כך הקרקש מקודש עליהם והם מגדלים ומטפחים אותו בחצרות מקדשים. מין האחרון הוא זה שאומרים כי הוא הוא הקרקש במנזר סנטה, התגלה לראשונה בהרי קיליקיה בדרום-טורקיה. הקרקש הקיליקי פרחיו גדולים יותר, והם צהובים ומנומרים בכתמים אדמדמים.

• יחנוק המדבר או הטופל האדום ,שהם טפילי שורש על שיחים הנראים מרחוק כנר זוהר, הראשון בגווני צהוב-כתום, והשני בגווני אדום.

האהבה והיראה

בהתנהגותו של משה רבינו בהתגלות ה' ב"סנה" אנו מוצאים הייתה הסתרת פנים, שנאמר:"...וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹקים"^[26]. בתלמוד מובאות שתי דעות על כך:

• טוב עשה שהסתיר פניו ועל כך זכה ל"קלסתר פנים" ויראו מגשת אליו כפני שנאמר: "וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-משֶׁה ...וּמשֶׁה לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" ^[27].

דעה אחרת סבורה שמשה רבינו לא טוב עשה ואף נענש על כך. כאשר בקש לראות את פני ה' ^[28], השיב לו הקב"ה שלא יוכל לראות את פניו. במסכת ברכות נאמר:" תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: 'כך אמר לו הקב"ה למשה: כשרציתי (בסנה) - לא רצית (שנאמר ויסתר משה פניו), עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה',^[29]. ה' הראה למשה גילויים נפלאים בעשרת הדברות, אך כנראה לא הכל.

הרב אביגדר הלוי נבנצל שוחח בנושא:אהבה ויראה בעבודת ה ^[30] והוא מגיע לסיכום:" חז"ל נחלקו כאן, האם טוב עשה משה בסנה או טוב עשה". הוא מצטט את הרב רא"א דסלר - מורו ורבו, כי אם יש מחלוקת באגדה סימו "כי שני הצדדים אמת (מדברים) אלא שמלמדים בחינות שונות בענין. יש שתי זויות ראיה: בחינת היראה - לפי טוב שהסתיר פניו, כך העיז להתקרב אל האלוקים ומבינת אהבה - על משה היה לתת ביטוי לקח ולהתקרב אל הסנה.

הוא מסיים את שיחתו ש"כל יהודי חייב לעבוד את ה' גם באהבה וגם ביראה" - בארץ ישראל ובחו"ל. הוא שולל את הסברה כי רק בארץ ישראל אפשר להגיע לאהבת הבורא. כלל גדול בתורה כי "היראה" ו"אהבה" הן שתים מתוך שש ה"מצוות התמידיות" שדם חייב בהן בל רגע ורגע. הרמב"ם כתב ^[31]:

"הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה--מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמָר "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" ^[32] וְנֶאֱמָר "אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" ^[33] .

וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ, וְיִרְאָתוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶם חָכְמָתוֹ שְׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ--מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִיד "צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים--לְאֵל חָי" ^[34] .

פקוד פקדתי

הקב"ה מורה למשה רבנו לבשר לבני־ישראל על הגאולה הקרובה במילים אלה: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם, ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי... לאמר... פקוד פקדתי אתכם... ושמעו לקולך".

משה השיב לקב"ה כי הוא חושש שבני־ישראל לא יאמינו לדבריו: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'". חז"ל אומרים, שבאותה שעה "דיבר משה שלא כהוגן".הלוא הקב"ה אמר לו "ושמעו לקולך", ואילו הוא מביע חשש שלא יאמינו לו.

שיחת השבוע של חב"ד דנה בנושא ומציגה אותו תחת הכותרת מאמינים בני מאמינים. ומביא מדברי המהרש"א השואל למה נהג משה שלא כהוגן, וכי מניין לו לדעת שבני־ישראל יאמינו לדבריו? זאת ועוד: התורה מספרת שהעם האמין לדברי משה אחרי שעשה את האותות לעיני העם, והלוא זו הייתה בקשתו מהקב"ה, לתת לו אות ומופת, כדי שיאמינו לו.

ההסבר ש"המהרש"א" מביא הוא שביד זקני ישראל היה מסור סימן, שהגאולה תבוא בלשון "פקוד פקדתי". הקב"ה אמר למשה לומר לעם־ישראל "פקוד פקדתי אתכם", על־פי הסימן שהיה מסור ביד הזקנים, ומכיוון שמשה ידע כי בני־ישראל הם מאמינים בני מאמינים, היה עליו להניח שיאמינו לו ולא לטעון "והן לא יאמינו לי".

מביאים מפי הרבי מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון ^[35] כי דברי חז"ל על כך שמשה נהג 'שלא כהוגן' מסוססים על הערכה כי לפי גורל מעלתו היה צריך להעריך בשלמות ובמידה מדוייקת יותר את מעלתם של בני־ ישראל, שגם אחרי שנים רבות כל־כך של שעבוד מורגש בליבם שאין הם שייכים למצרים ולגלות.

ומכאן לאקטואליה: כוח זה קיים בעם־ישראל גם בימינו. אף־על־פי שעברו יותר מאלף ותשע־מאות שנים של גלות, היהודים הם מעל הגלות, ומיד כשהם שומעים שהגאולה עומדת לבוא – הם מתחזקים ברוחם ומאמינים ומצפים לגאולה.

הבאים ישרש יעקב

אחת משלושת ההפטרות של השבת היא מנבואתו של ישעיהו הנביא ופותחת בפסוק "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה". ההפטרה עוסקת בגאולה העתידה של עם ישראל, בשעה שפרשתנו עוסקת, בראשיתה לפחות, בירידה מצרימה, בכניסה אל הגלות. מדוע נבחר קטע זה, או מדוע מייחסים אותו לגלות מצרים דווקא ? ומדוע בחר הנביא במשל זה דווקא, "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" ?

רש"י, מייחס פסוק זה לעם ישראל, שהציץ ופרח במצרים. ואכן, אם נתבונן היטב, נגלה שניתן למצוא הקבלה בין הפסוק הראשון של ההפטרה ובין הפסוק הראשון של פרשתנו. שלוש המלים : 'הַבָּאִים', 'יַעֲקֹב' ו-'יִשְׂרָאֵל', משותפות לשני הפסוקים. מדוע 'הַבָּאִים' ? פרשתנו עוסקת בעצם, בתהליך המביא להולדתו של עם ישראל. נדמה בעיני רוחנו את הגלות למנהרה ארוכה וחשוכה, שבקצה השני שלה - הגאולה המוארת. בפרשתנו, מכתיר אותם פרעה בתואר חדש, "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ולא רק סתם עַם, אלא "רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".

ואומר רבי סימון במדרש רבה, כי ספר בראשית, הינו בגדר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", שבו הקב"ה בורא את עולמו, ומכין את השדה לקראת הזריעה של הגרעין, הזריעה של עם ישראל. שיא הזריעה, הינו ירידת יעקב וביתו מצרימה. כמו שהגרעין מוכנס אל תוך האדמה החשוכה, מכוסה בעפר, ואינו נראה או ניכר, כך הורדו בני ישראל למצרים החשוכה והאפלה מבחינה רוחנית. פעולה זו היא חיונית, כדי להניב, בסופו של תהליך, את הפירות.

ובהקבלה למשל הגרעין, הזרע מכה שורש כלפי מטה, "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב". קודם ליציאה החוצה אל פני הקרקע, יש להקים יסודות איתנים האחוזים היטב בקרקע. הזמן חולף, והגרעין "מרקיב" לו והולך, החשיכה המצרית מגיעה לשיאה במכת החושך, "וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם...לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו... ". אך דווקא אז "יָצִיץ", "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם", הצמח הנובט כלפי מעלה, אל מעל פני האדמה, מציץ אל תוך סביבה מוארת, ובעצם מתגלה, עם ישראל נולד. בספר שמות, הוא מתממש, "וַיְהִי אוֹר". כאשר הגרעין נזרע, הוא אמנם במדרגת יַעֲקֹב, "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ", אך הוא בדרך למימוש השם שלו, המהות הטמונה בו, "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים", לעלות למדרגת יִשְׂרָאֵל, "יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל".

הפטרות הפרשה

עדות ישראל נחלקו בבחירת ההפטרה:

• האשכנזים קוראים בישעיהו [כז-כח]
• הספרדים קוראים בירמיהו [א]
• והתימנים קוראים ביחזקאל [טז].

המכנה המשותף לכל המקורות: תיאור המציאות הקשה של הגלות, עקב חטאי העם, בצד תיאור צעדים בגאולת ישראל.

שלשת הנביאים בהם קוראים העדות השונות בהפטרה, ניצבו בפני מציאות היסטורית של גלות. להתמודדות עם השבר הלאומי, היות העם בגלות, ולהיחלצות ממנה, התייחסו נביאי ישראל. הם מבליטים את המרכיבים העיקריים:

1. השבר בו נמצא העם הוא תוצאה של התנהלותו. העם הביא עליו את האסון. "מפני חטאנו גלינו מארצנו" .
2. על אף המצב הקשה בו נתון העם, מובטחת לו ישועה וגאולה. קצב תהליך הריפוי והתיקון תלויים בשאיפה לתיקון התנהלות זו.

קישורים חיצוניים

• תוכן פרשת שמות באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת שמות באתר ישיבה
• פרשת שמות באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת שמות (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים