פרשת ויקהל

הפרשה התשיעית בספר שמות היא פרשת ויקהל. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה :"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם"שמות ל"ה, א. היא מתחילה באזהרה על שמירת השבת ועוברת להכנות המעשיות לבנית משכן אוהל מועד.

ההרמב"ן כתב כי יתכן כי הפרשה נאמרה למחרת רדת משה רבינו מהר סיני, בפעם השנייה. הוא הודיע להם כי הקב"ה סלח להם על מעשה העגל ועכשיו הם מתכנסים שמחים וטובי לב לשמוע על פרשת המשכן, שמשה כבא שמע אליה, כאשר עלה להר בפעם הראשונה.

נושאי הפרשה

הנושאים העיקריים של הפרשה הם:

1. שמירת השבת - רש"י כתב:"הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". מכאן לומדים על ל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת - אלו המלאכות שנעשו במשכן.
2. ליקוט התרומה מכל נדיב לב - כאן בה פירוט החומרים הנדרשים לבנית המשכן. הרמב"ן עוסק באלו המביאים את התרומות ומבאר את ד"ה ויבואו האנשים על הנשים - "בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עימהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן."
3. מינוי הבונים - בוני המשכן:בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, אשר הקב"ה "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה". רבי אברהם אבן עזרא מבאר:"וימלא -הנה השם העיד כי הוא מלא "חכמה ותבונה ודעת". ותוספת עוד שהוא "חכם בכל מלאכה".
4. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא - העם נדרש להפסיק לתרום. רבי עובדיה ספורנו מדייק:"אַל יַעֲשׂוּ עוד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקּדֶשׁ. לא הִכְרִיז שֶׁלּא יָבִיאוּ נְדָבָה כִּרְצונָם, אֲבָל הִכְרִיז שֶׁלּא יַעֲשׂוּ עוד מְלָאכָה"
5. עשיית המשכן - תחילה עשו את המשכן. מדרש רבה דורש את הפסוק:"שחורה אני ונאוה"שיר השירים א, א לפי "המשכן כפרה למעשה העגל" - שחורה אני במעשה העגל, ונאוהאני במעשה המשכן.
6. כלי המשכן - עברו לבניית הכלים: ארון העדות, שולחן לחם הפנים, מנורת התמיד ומזבח הקטורת ומסיים בשמן המשחה וקטורת הסמים.
7. החצר ומזבח העולה - וסיימו בחצר, הכולל את מזבח עולה, הכיור ואפילו את היתדות.

מקומה של השבת

הציווי על שמירת השבת בא בפרשת כי תשא, אחרי פרשת המשכן ולפני מעשה העגל ובפרשתנו אחרי מעשה העגל. סדר פרשיות זה : משכן - שבת - עג ל- שבת - משכן, מורה שסמיכות הפרשיות לא נועדה רק ללמדנו על השבת והלכותיה, אלא גם על מהות ההבדל שבין המשכן לעגל, כשקיומה של מצוות השבת יכול להוות קריטריון נוסף המבחין בין עבודת האדם את עצמו, לעבודת ה' כנה ואמיתית.

איתן פינקלשטיין בעלון  שבתון, ויקהל-פקודי, תשס"ז ממשלי זאת למעשה הבא: משל למה הדבר דומה? לאב שהלך למדינת הים, ופקד על בנו לעבד את שדהו ואף התיר לו להתפרנס מן השדה עד שובו. במקרה זה, יהיה קשה לדעת האם הבן המעבד את השדה מקיים  את מצוות אביו, או שמא למעשה מתייחס הבן לשדה כרכושו האישי ולמעשה גוזל הוא את השדה. אך במידה והבן נמנע מלעבד את השדה בפרקי זמן מסוימים, רק משום שכך ציווהו אביו, נוכל לדעת בוודאות שעיבוד השדה משמעותו קיום רצון האב, ולא מימוש שאיפותיו האישיות של הבן.

גם הקמת המשכן יכולה לנבוע מתוך רצונו של האדם לממש את עצמו, ולחוש חוויות רוחניות נשגבות. ככלל, קידומו של העולם והשלמת בריאתו, יכולים להוות קיום צו ה', או לחילופין פעולות המבטאות את רצונו האנוכי של האדם לפעול למען עצמו. נראה שהנקודה המבחינה בין שתי האפשרויות, בין תהליך שמשמעותו היא הקמת משכן ובין פעולות שהן למעשה בניית עגל, היא נכונותו של האדם להפסיק מלקדם את העולם – בשל צו ה'. נראה שדרשתנו באה ללמדנו, שרק אדם שמקיים את "ובַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", המלאכה שעשה כל ששת הימים – מלאכת שמים היא, כשם שרק אדם שפסק ביום השביעי מלהקים את המשכן, יכול לדעת שהוא אינו בונה עגל לעצמו חלילה, אלא משכן לשם ה'.

תיאור מעשה הבנייה בשנית

מלאכת המשכן מובאת בפעם הראשונה בתור ציווי בפרשיות: תרומה ובתצוה ופעם נוספת בפרשיות ויקהל ובפקודי. פרופ' נחמה ליבוביץ בדפים לפרשת השבוע מצטטת את הרב שמשון רפאל הירש מעיר לפרשותינו ^[1] :"... חזרה כפולה ומשולשת זו תובן אם נשים אל לבנו, שלכל המשכן על כל פרטי חלקיו נועדה משמעות סמלית, אבל שום דבר לא ישמש כסמל, אם לא נועד והותקן בכוונה תחילה למען המטרה הסמלית הזאת."

והוא עורך השוואה עם כתיבת ספר תורה:"נזכור גם, שאפילו ספר תורה, שהוא בעל משמעות סמלית מובהקת עד כדי כך, שהיינו סבורים שאין לו כלל משמעות אחרת ושקדושתו טמונה בו עצמו – אף על פי כן שימושו בקודש מותנה בכוונה שבלב הסופר בשעת כתיבת האותיות. והרי קדושת ספר תורה תופסת רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה, והסופר חייב לומר, ולפחות להתכוון, "לשם קדושת השם" לפני שהוא כותב את השמות הקדושים, את ה'אזכרות', וזאת לגבי כל "אזכרה" לחוד..."

ומכאו הוא שב לנושא המשכן:" כן נזכור, כי תודעתם של העושים במלאכת המשכן על דבר משמעותם הסמלית של הכלים היתה חשובה פי כמה לגבי חלותה של עצם המשמעות הסמלית על הכלים, שהרי הארון, השולחן, המנורה, היריעות,ף הבגדים וכו' – כולם היו חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין. אם נזכור זאת, ניטיב להבין מדוע אין הכתוב מסתפק בסיפור פשוט וקצר: הביאו הכל אל משה, ומשה הקים את המשכן כאשר ציווה ה'. הרחבת הדיבור על ידי הכתוב באה ללמדנו, כך אנו סבורים, כי האומנים ומשה שיוו לנגד עיניהם את קדושתם ומשמעותם הסמלית של כל פרטי החלקים שמהם הורכבה כללות המשכן – הן בשעת העשייה, הן בשעת ההבאה, ולבסוף בשעת ההקמה. המשכן כולו וכל אחד מחלקיו נעשו, הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם."

כלי המשכן:"חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין" - הפעם: " הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם."

"חכמי לב"

משה רבינו פונה בבקשה:"וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'"שמות ל"ה, י. רבי יצחק אברבנאל מבאר שמשה רבינו פנה לבעלי המלאכה מהעם כי יבואו לבנות את המשכן וכליו. לכן הוא פירט את כל סוגי הדברים הדרושים לבנייה. העם לא הכיר את העבודות האלה במצרים. משה פנה לציבור "שמי שמלטו ליבו לעשות איזה דבר שיבוא ויתנדב מעצמו". אם ליבו די חכם הוא גם יצליח לבצע את העבודה. אאדם אשר רוצה לעשות יצירה ומוכן להתאמץ, יתנדב ויצליח בעשייה.

הפירוט היה חשוב שכן לכל אדם יש נטיה או נסיון בעבודה מסויימת. כאשר משה הציג את העבודות הדרושות היו השומעים יכולים להכריז: אני אעשה יריעות, אני אעשה קרשים.

ד"ר יצחק קניגסברג, מפתח תקווה במאמרו :חכם לב באתר כיפה מתיחס למונח "חכם לב". המטרה היא להעביר לעוסקים במלאכת המשכן חכמה מיוחדת אשר רוח אלוקים בה, כדי שלא יהיה פגם במעשה ידיהם. כפי שנאמר: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת כל מאלה ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב..." ^[2].

משה אוסף את כל עם ישראל ומסביר להם את כוונת הקב"ה להעביר חכמה מיוחדת לעוסקים במלאכת המשכן, היא חכמת הלב. בכך מתקיים המסר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".חכמת הלב תאפשר לעוסקים במלאכת המשכן לעמוד בקריטריונים המחמירים של: "כאשר ציוה ה' את משה".

כאשר הקב"ה רוצה להעביר מסר לבני תמותה, אין הוא מוגבל למערכת הייעודית לקליטת המסר. במעמד הר סיני העם רואים את הקולות – מערכת הראיה קולטת את המסר, ולא מערכת השמיעה, כמצופה.במכת החושך נאמר: " וימש חושך" – מערכת המישוש היא שחשה בתופעה ולא מערכת הראיה, כפי שהיינו מצפים. בבניית המשכן הלב קולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש.

מלאכת הטוויה

המקרא מספר לנו כי הנשים עסקו בשני סוגי טוויהשמות ל"ה, כ"ה-כ"ו:

1. "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ" - הקבוצה האחת טוותה חוטים ליריעות התחתונות של המשכן באמצעות מגוון חומרי גלם יקרים: סיבי צמר צבועים בתכלת, ארגמן, תולעת שני וסיבי פשתן.
2. "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים" - הקבוצה האחרת טוותה חוטים ליריעותיו העליונות מחומר גלם פשוט: שׂער עִ זים

"חַכְמַת-לֵב" טוו מחמישה חומרים ואילו "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה" - טוו את העיזים.

רש"י מסביר את העדיפות של הקבוצה השנייה :טוו את העזים -"היא הייתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן". רבי עובדיה ספורנו מרחיב בכך ומצביע על יתרון האחרונות:"טָווּ אֶת הָעִזִּים - מֵעַל הָעִזִּים, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרונָם לִבְרָכָה ^[3]  ; לְמַעַן יִהְיֶה בַּטִּוּוּי זהַר נוסָף, כִּי בְּהַרְבֵּה מֵהַפְּשׁוּטִים יִמְעַט קְצָת מִטּוּב אֵיכוּתָם כַּאֲשֶׁר יֵעָקְרוּ מִמְּקום גִּדּוּלָם, כְּמו שֶׁיִּקְרֶה בִּדְבַשׁ דְּבורִים, בְּקַאסִיאָ"ה וּבְחָלָב וּבְזוּלָתָם".

דן בנושא איתמר דגן אלעד בדף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן בנושא:נָשָׂ א לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה. הוא מצטט את בעל מדרש הגדול ^[4] : "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות שלעזים דקין ביותר וקשין". לדבריו, הכתוב ציין את חכמת הנשים בדברי שבח מיוחדים בשל תכונותיו של שׂער העִ זים המצריכות מומחיות רבה על מנת להתקין ממנו חוטים.

תרגום יונתן מפרש:"הֲווֹן עַזְלָן יַת מְעִיזַיָא עַל גְּוִייַתְהוֹן וּמְנַפְסִין יַתְהֵן כַּ ד הִינוּן חַיִּין' , דהייינו, היו טוות את העזים על גופן ומנפצות אותם כאשר הם חיים.

פירוש מיוחד במינו מצוטט במאמר. הוא מופיעה בקובץ דרשות על התורה של ר' ישראל ניימאן ^[5] , המסביר את טכניקת הטווייה המיוחדת בנימוק פסיכולוגי-דתי: "אפשר, שכל כך היו הנשים מתלבטין (= אובדות עצות) ומשתוקקין לעסוק בלי איחור (=ללא שהיות), שהי' הזמן מתארך להן להמתין בעשייתן עניני המשכן עד שתנטל הנוצה (= השער) 10 מהעזים, לזה עשו טוויתן בעוד הנוצה על העזים. פשוט, לא היה להן סבלנות להמתין עד לגז והחלו במלאתם עוד בהיות השערות על העזים ומכאן זכו לשבח.

המראות הצובאות

אחד הנושאים המעוררים ענין בפרשה הוא עניין המראות הצובאות. המקרא כתב:"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵדשמות ל"ח, ח. אך הדבר אינו יותא כדי פשוטו.

רש"י מבאר:"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה.

הרמב"ן מגיב על דבריו:"והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב): ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד א): יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה.

ושואל : ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:

רבי אברהם אבן עזרא משלים :"שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו.

וגם נכון הוא שיתכוונו בכך מתחלה מפני עניין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:

אך המקור לכל הוא מדרש תנחומא כתב:"במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר ^[6] תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות.

ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר ^[7] , ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא"

הערות שוליים