פרשת ויקרא

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה של ספר ויקרא. הפרשה עוסקת בדיני קרבנות בהם דיני קורבנות עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם וקורבן עולה ויורד.

תוכן הפרשה

הפרשה עוסקת כולה בדיני הקרבנות:

• עולה - העולה באה מן הזכרים בלבד, ועולה כולה על המזבח. קרבן עולה יכול להיות מן הבקר, מן הצאן, וכן מן העופות.
• מנחה - קרבן המנחה הוא מן הצומח. הפרשה מונה מספר סוגי מנחה: מנחת סולת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת ומנחת ביכורים.
• שלמים - קרבן שלמים יכול לבוא מן הבקר ומן הצאן, מן הזכרים ומן הנקבות. חלבי השלמים^[1] מוקטרים על המזבח, ובפרשת צו מפורט מעשה שאר הבהמה: החזה והשוק הימנית ניתנים לכהן המקריב, ואת שאר הבשר אוכלים הבעלים.
• חטאת - נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה'^[2] אשר לא תיעשנה צריכה להביא קרבן חטאת. חוטאים שונים מביאים חטאות שונות: כהן גדול שחטא מביא פר, וכן סנהדרין שהורו לעבור עבירה והציבור עשה על פיהם מביאים פר. נשיא (כלומר מלך) שחטא מביא שעיר עזים, ואדם פשוט מביא כשבה או שעירה.
• קרבן עולה ויורד - על טומאת מקדש וקדשיו, שבועת שקר או שבועת העדות, חייב אדם בקרבן חטאת - כאשר החיוב משתנה לפי עשרו: עשיר מביא כשבה או שעירה, כחטאת רגילה, אדם שלא מסוגל לקנות בהמה מביא שני תורים או שני בני יונה, ומי שלא יכול לקנות עופות מביא עשירית האיפה סולת.
• אשם - על חטאים מסוימים יש להביא איל. הפרשה מונה שלושה סוגי אשם: אשם מעילות, אותו מביא אדם שהשתמש בקדשים להנאתו, אשם תלוי, אותו מביא אדם שלא בטוח שחטא, ואשם גזילות, שמביא גזלן.

המנהג להתחיל ללמד ילדים מפרשה זו

מנהג ישראל מדורי דורות לפתוח את לימודם של תינוקות של בית רבן בפסוקים הראשונים של פרשת ויקרא - "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". יש מחנכים המתקשים בדבר, מפני שנדמה להם שקיים מרחק רב בין עולם הקרבנות לעולמם של הילדים. הרי גם בגיל מבוגר יש קושי בדבר, ומדוע לפתוח את הלימוד דווקא בזה.

ובכל זאת, במקומות שבהם מקיימים בפשטות את דברי המדרש נוחלים הצלחה מרובה. הילדים, מסתבר, אוהבים מאוד דווקא את הפרשיות הללו. שאלותיהם וספקותיהם של הבוגרים אינם טורדים את מנוחתם. הם מתפעמים כשהם מתוודעים לפרטי עבודת המקדש, לרוממות העליונה של עם ישראל בתפארתו. לבבם בוער בהם כשהם לומדים על עולי הרגלים, שבאים לִראות ולירָאות במקום הקודש ומשתפים עמם גם את הצדדים הבהמיים שבהוויתם, הבשר והדם. כל אלו חורטים בנפשם רושם עמוק.

טהרתם של הקרבנות נובעת מתוך כך שהם נותנים ביטוי שלם ומקיף לדבקות השלמה של האומה הישראלית בבוראה. הבשר והדם, התודה, החטאת והאשם, ברוח ובחומר, בשעת התעלות כבשעת נפילה. ולאידך גיסא, טהרתם של ישראל היא פועל יוצא משייכותם העמוקה והכוללת אל טהרת המקדש והקרבנות.

חז"ל זכרו את רבי יהושע בן גמלא לטובה, על שתיקן תלמודי תורה בישראל וקבע את משכנו של הראשון שבהם בירושלים דווקא, על יסוד דרשת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בתוספות הסבירו: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה בכהנים עוסקים בעבודה, היה (התינוק) מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".

שורש הטהרה ויראת השמים של ישראל, אבן הפינה ללימוד התורה ולקיום המצוות, מיוסדים על השייכות לקדושתם של הכהנים העוסקים בעבודת הקודש. אם כבוגרים כבר נחשפנו להשפעות זרות, שונות ומשונות, ובשל כך התרחקנו בעל כורחנו מן העולם המופלא הזה, הרי ילדינו עוד אינם סובלים מכך. נפשם פתוחה לרווחה, טהרתם היסודית עוד לא ניטשטשה תחת עול המורכבות של החיים הבוגרים. יש בהם מה שאין בנו, משום שאנו כבר מתקשים מעט לקבל בתמימות את הלימוד הזה, ואילו הם פוסעים בין פסוקי הקרבנות כאחוזי קסם.

משום כך, אדרבה, "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". עלינו להניח את קשיינו שלנו בצד, להיטהר מהם לפני שנבוא לעסוק עם טהורים בהלכות הטהרה, ולהאמין בכל לבנו בכוחו של אותו הבל קדוש שאין בו חטא לקשר את מה שהיה אל מה שיהיה, להצמיח תורה שתביא לחידוש כל כבודנו ותפארתנו כבראשונה. אדרבה, בטהרתם של התינוקות נטהר גם אנו.

המשך מספר שמות

הפרשה פותחת בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" הנראה כהמשך ישיר לסוף הפרשה החותמת את ספר שמות. בפסוקים האחרונים בפרשת פקודי, מתואר כי משה לא יכל להיכנס אל אוהל מועד משום ששכן עליו הענן, כאשר בתחילת פרשת ויקרא הקב"ה קורא אל משה מאוהל מועד ובכך מאפשר לו להיכנס. השאלה העולה מפרשנות זו, מדוע התורה קטעה את רצף הדברים וחילקה את הפסוקים הממשיכים לשני ספרים שונים?

יש המפרשים^[3] כי חלוקה זו מראה כי למעשה לספר שמות ישנם שני המשכים- ספר ויקרא וספר במדבר. ספר ויקרא מתמקד בהשראת השכינה במקדש ובדיני הקדושה והקורבנות והוא מהווה את המשך לספר שמות מבחינת דינים אלו. מאידך, ספר שמות מסתיים גם בפסוק המדבר על מסעות בני ישראל במדבר "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ המהווה פתיחה למסעות בני ישראל במדבר. בספר במדבר לא הכהנים נמצאים במרכז הספר אלא כלל עם ישראל, וככזה הוא המשך ספר שמות לעניין כלל הציבור ומסעם של ישראל. כך, ספר שמות מסתיים בצומת דרכים לה יש שני המשכים שונים- ספר ויקרא המתמקד בכהנים ובהשראת השכינה, וספר במדבר המתמקד בכלל עם ישראל ובמסעות שלהם.

טעם הקורבנות

ספר ויקרא המכונה גם תורת כהנים, עוסק רובו ככולו בדיני קורבנות וקדושה. הפרשנים העניקו להקרבת הקורבנות:

גישת הרמב"ם

הרמב"ם במורה נבוכים^[4] מסביר כי הקורבנות נועדו לשמש כעין תחליף לעבודת האלילים הגשמית שהיתה לפני מתן תורה. עם ישראל התרגל לעבוד באופן גשמי ו"טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל" לכן ניתנו הקורבנות בתור דרך אמצעית בה יוכל העם לעבוד את ה' גם באופן הדומה לגשמי, ובכך להתקרב גם לבורא המופשט. שיטת הרמב"ם מתבססת ככל הנראה על דברי המדרש בויקרא רבה: " "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", אמר רבי פנחס בן יאיר משל למלך שהיה לו בן אוכל נבילות וטרפות אמר המלך מה לעשות להפרישו אי אפשר שכבר הורגל בכך אבל יסעוד אצלי ויובדל מעצמו היינו דכתיב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים וגומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".

גישת הרמב"ם הותקפה על ידי רבים מהראשונים והאחרונים כאשר הרשב"א חלק ד רנג אף התנגד באופן כללי לטעמי המצוות של הרמב"ם ואמר באחת מתשובותיו כי "אל תתן לבך לטעמי המצוות שכתב הרב ז"ל, כי יש ויש קושיות גדולות כמעט בכולן". מנגד, האברבנאל כתב בהקדמתו לספר ויקרא ויקרא "הקדמה כשיטת הרמב"ם ואף מצא לו תימוכין שונים.

גישת הרמב"ן

הרמב"ן הקשה בחריפות על דברי הרמב"ם והוכיח כי אף לפני שהומצאה העבודה זרה, בימי קין והבל וכן בימי נוח- הקריבו כבר קורבנות לה'. בנוסף, מלשון התורה "ריח ניחוח" המוסב על הקורבנות, משמע שאין מטרת הקורבנות רק להסיר את העם מעבודה זרה, אלא יש בהם טעם אחר. לשיטת הרמב"ן על דרך הפשט, מטרת הקורבנות היא להגביר את תחושת החטא אצל האדם. לדבריו, " מעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה" וכאשר האדם סומך ידיו על הקורבן ומתוודה על חטאיו וזורק את דם הקורבן, הוא מרגיש באופן מוחשי כי " ראוי שישפך דמו וישרף גופו" ובכך יגיע לתשובה וכפרה.

הסבר הכוזרי

הכוזרי במאמר שני^[5] דן בעניין הקורבנות ומתמקד בפסוק שהובא לעיל "את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי". לדבריו, אין לפרש את הפסוק כפשטו, שהקורבנות הינן לחמו של הקב"ה ומאכלו, אלא הוא משל לרעיון רוחני. הוא מדייק מכך שהפסוק מדבר על אש (אישי) ומסביר כי הקורבנות הם לחם לאש השורפת אותם, ועל ידי עריכת הקורבנות באופן השלם ניתן להשרות את שכינתו של הקב"ה במשכן ובמקדש, ולחבר את הרוחני בגשמי.

הסבר הרש"ר הירש

הרש"ר הירש מסביר בפירושו לתורה כי עניין הקורבנות הוא בהתקרבות האדם אל ה'. לדבריו, שורש המילה קורבן אינו כהבנת הרמב"ן שהאדם מקריב את עצמו, אלא מלשון התקרבות לה'. לאחר שהאדם מתקרב להיכל ה' ומביא את מנחתו הוא מתקרב אליו בצורה גשמית ומתוך כך מצליח להתקרב אל הקב"ה גם בצורה רוחנית.

גישות בחסידות

בחסידות ^[6] מסבירים שעניין הקורבנות הוא להעלות את מדרגת כל הבריאה. לשיטתם, העולם מחולק ל4 רמות- דם צומח חי ומדבר כאשר כל מדרגה נעלית מחברתה. הזריעה באדמה מעלה אותה למדרגת הצומח, היכול להתעלות גם הוא לדרגת חי כאשר ייאכל על ידי החיה וייהפך לחלק ממנה ממש. יוצא אם כן, שכאשר שוחטים את החיה, ניתן להעלות את כל 4 המדרגות הקיימות בה למדרגת קודש.

לשון קורבן

בפרשה, מופיע לראשונה בתנ"ך הביטוי קורבן ביחס לזביחה לפני ה', מושג שלאחר מכן חוזר רבות במהלך הספר ואף בשאר חומשי התורה. למרות שגם נוח הקריב קורבנות לה' לא מוזכר אצלו לשון קורבן אלא "ויעל עולות במזבח" (בראשית ח,כ). באותו אופן, כאשר יעקב מקריב קורבן לאלוהי אביו יצחק, שוב מבכרת התורה את לשון הזבח "ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק" (בראשית מו,א) על פני הקורבן. מאידך, מספר ויקרא ואילך התורה משתמשת בשם קורבן אף יותר פעמים מהשם זבח?

הרב אמנון בזק^[7] הציע כי ישנו חילוק מהותי בין לשון קורבן ולשון זבח. לשון קורבן הוא מלשון להתקרב (כמו "כאשר הקריב לבוא מצרימה" או "ופרעה הקריב") כך שעל ידי הקורבן ניתן להתקרב אל השכינה. לדבריו, רק לאחר שהקב"ה מצווה את משה באופן מפורט כיצד יש להקריב את הקורבנות ומשרה את שכינתו במשכן, ניתן להתייחס אל ה"זבחים" כ"קורבנות". באותו אופן ניתן לראות כי כאשר הנביאים מוכיחים את ישראל על כך שהם ממשיכים להקריב במקדש למרות חטאיהם, הם אינם משתמשים בלשון קורבן. בין אם בשמואל "החפץ לה' בעולות וזבחים" או אצל הושע "האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה". הנביאים מתייחסים לפעולת הזביחה המנותקת, ולא לפעולת ההקרבה המקרבת בין ישראל לאביהם שבשמיים.

קורבן דגים

מדרש תנחומא שואל בפתיחת הפרשה: " ולמה קריבין קרבן מן העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העזים ולא מן הדגים? שנאמר: "אם מן העוף עולה קרבנו", אלא בשביל שהם בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אמן כמו האדם, מכפרים על האדם. אבל הדגים, ביצים הם ויוצאין מהן וחיין". המדרש מסביר שישנו חילוק בין אופן הטיפול בצאצאים אצל כל החיות ואצל הדגים. בעוד שאר החיות מטפלות בצאצאיהן ומפתחות אליהם קשר, הדגים רק מטילים ביצים במקום מסתור ולאחר מכן לא מטפלים בהם. אף על פי שגם הציפורים מטילות ביצים, הן לא נוטשות את גוזליהן אלא דוגרות על הביצה ומטפלות בהם עד שיגדלו. המדרש מסביר כי רק חיות המעניקות טיפול מסור לצאצאיהן יכולות לכפר על האדם בתור קורבן, ואילו חיות החסרות את רגש הקרבה הבסיסי שבין ההורה לצאצא, אינן יכולות לשמש כקורבן.

החטאות

התורה מייחדת לשלושה מנהיגים קרבן חטאת השונה מקרבן חטאת של אדם פשוט:

1. הכהן הגדול - שתפקידן להשפיע בברכותיו ותפילותיו ועבודתו על האומה, אבל כאמור יכול לחטוא, ככתוב "ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם"ויקרא ד, ג כשהכהן הגדול חוטא, אשמת העם היא, כי הם תלויים בו לכפר עליהם ולהתפלל בידם ונעשה מקולקל ( רש"י).
2. הסנהדרין - ככתוב "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" ויקרא ד, י"ג . כפירוש רש"י: עדת ישראל: אלו סנהדרין, שטעו להורות את האסור שהוא מותר ועשו הציבור על פיהם.
3. והמלך- המנהיג המדיני, ככתוב "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשנה בשגגה ואשם". רש"י, בהתייחסו לנשיא שמקריב קרבן חטאת ומתוודה על קלקולו, אומר "אשר נשיא יחטא" - לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.

איסור הקרבת חמץ על המזבח

בפרשה מובא האיסור להקריב חמץ על המזבח וכדברי הפסוק: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ", כאשר הקורבן היחיד שמורכב גם מחמץ הוא קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות. הרמב"ן מסביר איסור זה בכך שהחמץ מבטא את מעשה האדם, וכדבריו "ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים". לפירושו, החמץ הוא עשייה מלאה של האדם שלקח עיסת מצה ויצר ממנה דבר שאיננו טבעי לה, בעוד מטרת המקדש לחבר את האדם לטבע שיצר הקב"ה.

קישורים חיצוניים

• פרשת ויקרא באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת ויקרא (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• טעמי הקורבנות באתר ישיבה

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע