פרשת אחרי מות

פרשת אחרי מות היא הפרשה השישית בחומש ויקרא. בפרשה מובאת סדר עבודת יום הכיפורים בידי הכהן הגדול וכן דינים שונים הנוגעים לאכילה כגון איסור אכילת דם, כיסוי הדם והאיסור לאכול בשר מחוץ לאוהל מועד. בסוף הפרשה מובאת פרשיית העריות הנקראת גם בקריאת יום הכיפורים.

נושאי הפרשה

סדר עבודת יום הכיפורים בידי הכהן הגדול.
מספר דינים העוסקים באכילת בשר: איסור אכילת בשר מחוץ לאוהל מועד (האיסור היה קיים רק בתקופת המדבר), איסור אכילת דם, חובת כיסוי הדם.
עם סיום החלק העוסק בקרבנות מורה ה' למשה שיצווה את העם שלא ללכת בדרכי המצרים והכנענים, ושלא להשמע לחוקותיהם. העם מצווה לשמור את חוקת ה' כחוקת חיים.
פרשת העריות - מפורטים דיני עריות שונים: איסור גילוי ערווה בקרובי משפחה, איסור נשיאת אחיות או אישה ובתה, איסור משכב נידה, איסור אשת-איש, איסור העברת זרע למולך (מן עבודה זרה של העברת ילדים בין שתי מדורות), איסור משכב זכר ואיסור משכב בהמה. בסיום הפרשה מזהיר ה' את עם ישראל שלא יטמא בכל הטומאות המפורטות בפרשה, שכן אלו הדברים אשר עשו העמים אשר ישבו בארץ כנען לפניהם, ולכן מקיאה אותם הארץ מתוכה.

קריאת הפרשה בציבור

פרשת אחרי-מות נקראת בחלק מהשנים לבדה, ומפטירים בה ביחזקאל כב, נבואת פורענות שמגיעה כעונש על מעבר על איסורי עריות. בחלק מהשנים היא נקראת ביחד עם פרשת קדושים, ומפטירים בה את הפטרת קדושים.

הפרק הראשון והפרק האחרון בפרשה נקראים היום הכיפורים - הפרק הראשון, העוסק בעבודת יום הכיפורים במקדש, נקרא בשחרית, והפרק האחרון, העוסק באיסורי עריות, נקרא במנחה.

תרבות כנען

הפרשה^[1] מתארת את התרבות של העם הכנעני ששכן בארץ לפני הכיבוש הישראלי: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ".

במקורות ההיסטוריים מתקבל רקע זהה. הארכיאולוג פרופסור ויליאם פוקסוול אולברייט כותב^[2]: "המנהגים הדתיים [של יושבי כנען] נוטים היו לעמוד בשפל המדרגה המוסרית, היו משתמשים הרבה בקדשים וקדשות, והיו שטופים בפולחן הנחשים וגם קורבנות אדם היו מעשים שכיחים. לא מצינו בשום ספרות מיתולוגית של הקדמונים מידה גדושה כל כך של שפיכות דמים ופריצות מינית כמותה של הספרות הכנענית, והתמונה העולה מתוך אסופותיו של פילון מגבל (המאה הא' לפנה"ס) היא אפילו חריפה מזו שמצינו בספרות האפית".

השעיר המשתלח

ערך מורחב - שעיר המשתלח

השעיר לעזאזל נראה במבט שטחי כנוגד את ערכי היהדות הבסיסיים. התורה כבר מצווה באופן מפורש "ולא יזבחו עוד לשעירים", והגמרא ביומא סז: מונה אותו כאחד מהדברים התמוהים שהשטן ואומות העולם משיבים על ישראל יחד עם איסור אכילת חזיר ושעטנז. אך למרות שמדובר בחוק, פרשנים רבים במהלך הדורות ניסו למצוא טעם בשליחת השעיר לעזאזל. האבן עזרא ‏^[3] כותב שהשעיר לעזאזל הוא סוד גדול שקשה להבין טעמו " כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד, שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו".
האבן עזרא כיוון לסתום את דבריו, אך הרמב"ן פירש שכוונתו לפסוק המופיע שלושים ושלושה פסוקים לאחר פסוק זה בו נאמר " ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". לפירושו, ציווי התורה לשלוח את השעיר לעזאזל אינו מכוון למקום בשם עזאזל אלא דווקא לשר עזאזל שהוא המושל במקומות החורבן והשממה הנמצא במדבר. הרמב"ן מסביר שאין הכוונה שאנו מקריבים קורבן לשעיר אלא שאנו מקיימים את ציווי ה' שרצה שנשלח את הקורבן. בשביל להדגיש שאין אנו עובדים לעזאזל אלא רק עושים רצון ה', מעמידים את שני השעירים לפני ה' מפני ששניהם מוקדשים לעבודתו, וה' הוא הבוחר על ידי הגורל איזה משניהם עלינו לשלח למדבר.

הרב קוק בשמונה קבצים ‏^[4] ממשיך כגישת הרמב"ן ומסביר מדוע בניגוד לשאר השנה, ביום כיפור רצון ה' שנשלח קורבן לשר המדבר. לדבריו, ביום הכיפורים מתגברת מידת הסליחה והחסד בעולם הנותנת מקום לכל כוח הנמצא בעולם. דבר זה גורם לכך שאף שבמהלך כל השנה אנו נלחמים בכוחות העבודה זרה המתבטאים בעזאזל- שרו של עשיו, ביום הכיפורים ישנה הסתכלות רחבה יותר על המציאות הרואה שיש מקום ותפקיד לכל כוח בעולם כולל לכוחות אלו של " נטיות הרע, החורבן, הרשעה, והשיקוע השפל – גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות מהרוממות". כך, על ידי שליחת השעיר לעזאזל מתגלה הרעיון שלכל דבר בעולם יש מקום, אף לכוחות החורבן והרשע.