פרשת בראשית

פרשת בראשית היא הפרשה הפותחת את ספר בראשית ואת התורה כולה. בה מתוארת בריאת העולם והאדם. הפרשה מקיפה תקופה של עשר דורות, מ"האדם" עד הולדת נח - סך הכל 1,056 שנה, לפי סדר עולם רבא.^[1].

תוכן

הפרשה מתארת את מהלך בריאת העולם בששה ימים, ברכת שבת ותולדות אדם וחוה. נקבע עקרון הקמת המשפחה :"עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב',כ"ד). הנחש גורם להם לאדם וחוה לחטוא ומביא לגרושם ולקללה אשר תלווה את משפחת האדם לנצח.

קין רוצח את הבל אחיו. נולד שת. בא תאור עשרת הדורות הראשונים של האנושות.

חלוקה לנושאים

ניתן לחלק את הפרשה לחלקים הבאים:

הבריאה לכל אחד מימי השבוע -
1. נברא החומר לשמים ולארץ ונוצר האור, להבחין בין יום לבין לילה.
2. הרקיע הבדיל בין מי הים לבין מי השמים.
3. נוצרה היבשה והובדלה מהים.
4. נבראו המאורות: השמש והירח.
5. מהמים נוצרו בעלי החיים והם ברכו בפריה וברביה.
6. ביבשה נוצרו בעלי החיים, נברא האדם, אשר קבל את השליטה עליהם
7. הקב"ה כילה מלאכתו, ברך וקידש את יום השבת.
בריאת אדם וחוה. ירד מטר והאדם החל במלאכתו בגן-העדן. מהגן יצאו ארבע נהרות.
בגן עדן מצווה האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מסית את האישה ואז "נפתחו עיניהם" והם גילו שהם ערומים. הקב"ה עושה להם כותנות, אך גם מגרש אותם מגן עדן ומודיע לכל אחד את עונשו:
1. לנחש : "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב " (ג',י"ד-ט"ו).
2. לאישה : :"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ (ג', ט"ז,י"ז).
3. ולאדם :"וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (ג', י"ז,י"ט).
קין, עובד האדמה, קנא בהבל, רועה צאן, לאחר ש:"וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה"(ד', ד',ה'). וכך בא לעולם הרצח הראשון. הוא מתוודה על חטאו ויוצא לנדודים בעולם. והעולם כמנהגו מוהג, קין מקים משפחה. וכבר נולד הנכד הראשון: אנוש.
עשרה דורות עוברים עד שנולד נח.
מתגלת רעת האדם: "וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם." (ו', ה',ז'). אך עדיין לאנושות יש תקווה: " וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"(ט)

חטא הארץ-טעם העץ כטעם הפרי

בבריאת עצי השדה, מובאת סתירה בין ציוויו של הקב"ה ובין הנעשה בפועל. בעוד הציווי היה "עץ פרי עשה פרי למינו" כך שהעץ גם עושה פרי וגם פרי בעצמו (עץ פרי), בפועל האדמה הוציאה "עץ עשה פרי" כך שהעץ אמנם עושה פרי, אך הוא עצמו אינו פרי. רש"י מסביר שהבדל זה בין הציווי לבריאה נובע מחטאה של הארץ ששינתה מציוויו של הקב"ה ועל כן כשנתקלל אדם על עוונו- נפרדה גם היא על עוונה ונתקללה.

הרב קוק באורות התשובה (ו,ז) מסביר כי אין מדובר כאן בחטא במובן האנושי הרגיל, אלא בפער שבין האידיאל הרוחני והגשמתו בפועל. לדבריו, למרות שבימינו אנו שמחים בעיקר על הגשמת המטרה ולא על הדרך המובילה אליה, מתחילת הבריאה היה ראוי שיהיה "טעם העץ כטעם הפרי" כלומר שגם לפני ההגעה למטרה הרוחנית אליה שואפים ("הפרי") היה אפשר להרגיש את השמחה והעונג כבר בדרך ב"עץ" כך ש"כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה". לדברי הרב קוק, מצב זה הוא מצב זמני בלבד, כאשר לעתיד לבוא נגיע אל האידיאל בו טעם העץ כטעם הפרי "וכל פגם סופו לתיקון- על כן מובטחים אנו בברור שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של העולם האידיאלי".