פרשת מסעי

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:14, 14 ביולי 2023 מאת 89.208.57.58 (שיחה) (←‏קישורים חיצוניים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת מסעי היא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש במדבר. הפרשה פותחת במניין המסעות שעברו עם ישראל במהלך נדודיהם במדבר, וממשיכה עם ציווים הקשורים לכניסה לארץ כהשמדת העבודה הזרה, גבולות הארץ והאחראים על חלוקתה וכן בדיני ערי הלווים וערי המקלט. בסוף הפרשה, מובא המשך לסיפורן של בנות צלופחד בו הן מצוות להינשא לאחד מבני שבטן על מנת שלא להעביר חלק מנחלת השבט לשבט אחר.

תוכן הפרשה[עריכה]

  • מסעות בני ישראל במדבר- מניין ארבעים ושנים המסעות שעברו עם ישראל במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר.
  • השמדת העבודה הזרה- כהכנה לכניסה לארץ, הקב"ה מצווה את משה מספר ציווים הקשורים לארץ ישראל וביניהם הציווי להשמיד את העבודה הזרה בארץ.
  • גבולות הארץ- תיאור גבולות ארץ ישראל המובטחת.
  • האחראים על חלוקת הארץ- מינוי אלעזר הכהן ויהושע בן נון כאחראים על חלוקת הארץ, יחד עם ראשי השבטים.
  • ערי הלווים- ציווי על הקצאת נחלות מסביב לכל אחת מהערי ללויים.
  • דיני רוצח בשגגה וערי מקלט- דיני הרוצח בשגגה והציווי על הקצאת ערי מקלט שיקלטו את הרוצח בשגגה מפני גואל הדם.
  • נישואי בנות צלופחד- לאחר שנפסק בפרשת פינחס כי בנות צלופחד יורשות את נחלת אביהן, מגיעים בני שבט מנשה וקובלים לפני משה כי יש חשש שנחלות בנות צלופחד יועברו לשבט אחר. משה מקבל את טענותיהם וקובע כי בנות צלופחד רשאיות להינשא לטוב בעיניהן, אך רק מתוך שבטן על מנת שלא להעביר נחלה משבט לשבט.

מסעות בני ישראל[עריכה]

בתחילת הפרשה מוזכרים באריכות כל המסעות אותם עברו בני ישראל במדבר. הפרשנים התקשו מדוע היה צורך לכתוב את כל המסעות האלו והסבירו דבר זה באופנים שונים:

חסדיו של מקום וזכותם של ישראל[עריכה]

רש"י מסביר שענין המסעות הוא להראות את חסדו של הקב"ה שבכל 38 שנות הנדודים במדבר נסעו בני ישראל רק 42 מסעות " להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות". הספורנו מתרץ בדרך הפוכה מרש"י ומסביר כי ריבוי המסעות בא ללמד את זכותם של ישראל שעל אף שנסעו כל כך הרבה מסעות עדיין הלכו אחרי ה' במדבר בדרך לא זרועה.

ביסוס האמונה בניסים[עריכה]

הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג נ מסביר כי פירוט המסעות בא לבסס את האמונה בתורה ובניסים שקרו לעם ישראל במדבר. מסעות בני ישראל באים להראות שהם הלכו במדבר שאינו מתאים לחיי אדם במקומות ידועים, ולמרות זאת הצליחו בו כל כך הרבה שנים, ובכך מתגלה גם חסדו של הקב"ה וגם ביסוס לניסים שהחיו את ישראל במדבר.

בירור ניצוצות הקדושה[עריכה]

אור החיים מפרש בתחילת הפרשה שהליכת עם ישראל במדבר היתה בשביל לברר ניצוצות הקדושה שהיו בכל אותם המקומות. ולכן מובן למה חנו במקום אחד זמן קצר ובמקום אחר זמן מרובה הכל לפי צורך התיקון באותו מקום, וכן מובנת החשיבות בכתיבת דברים אלו בתורה. כהמשך לראיה קבלית זו, המגן אברהם מגן אברהם תכח ח הביא מצרור המור שאין להפסיק באמצע קריאת המסעות לפי שב42 המסעות מרומז שם מ"ב אותיות.

לימוד חשיבות הדרך[עריכה]

השפת אמת (שנת תרמ"ה-תרמ"ו) מסביר שהתורה בכוונה מדגישה גם את "ויסעו" וגם את "ויחנו" בשביל ללמדנו שלא רק החניות חשובות- אלא גם המסעות. הנביא זכריה (ג,ז) מתנבא על כך שבעוד המלאכים מוגדרים בעוד "עומדים", בני האדם נחשבים "מהלכים". תפקידו של האדם הוא להמשיך וללכת במסעו ולהתקדם באופן קבוע, בניגוד למלאכים שאין להם יצר וממילא גם לא התקדמות. אבל, מי שהולך עלול גם ליפול. וכך גם מסביר השפת אמת שיש חשיבות גם לכתוב על המסעות ולא רק על החניות- "להודיע לעם ה' כי כל עובד ה' לא יפול לבו עליו מכל הנפילות שיש לו. כי כך הוא המדה להיות עולה ויורד". לא רק להגעה הסופית ליעד יש חשיבות, אלא גם למסע שהולך האדם בדרכו לשם.

קישורים חיצוניים[עריכה]


הערות שוליים