פרשת אחרי מות

פרשת אחרי מות היא הפרשה השישית בחומש ויקרא

תוכן הפרשה בקצרה^[1]

הפרשה פותחת בהגדרת זמן התרחשותה, והוא לאחר מות שני בני אהרן עליו למדנו בפרשת 'שמיני'.
הקב"ה מפרט בפני משה דינים שונים הקשורים לאופן בו רשאי אהרן לגשת אל קודש הקודשים שבמשכן, והדבר כרוך בהבאת קרבנות מסויימים. קרבנות אלו הנם קרבנות ייחודיים הכוללים שני שעירי עזים אשר אחד מוקרב כחטאת השני נשלח למדבר כ'שעיר לעזאזל'. זהו למעשה תיאור טקס הכפרות שעתיד להיערך במשך שנים רבות נוספות ביום הכפורים בבית-המקדש.
פירוט אופן שילוח השעיר למדבר ולאחר מכן מובאת המצווה המפורשת על יום הכפורים.
מופיע האיסור לשחוט בהמה למאכל ללא הבאת קרבן לאהל מועד, ומוסבר שמטרת הדבר הנה לגמול את העם מעבודת האלילים שהעם היה מורגל בה עד כה. מצוה זו כוללת גם את הגרים החיים בתוך העם.
מובא האיסור לאכול את הדם ביחד עם הבשר, מכיוון שהדם הוא הנפש.
עם סיום החלק העוסק בקרבנות מורה ה' למשה שיצווה את העם שלא ללכת בדרכי המצרים והכנענים, ושלא להשמע לחוקותיהם. העם מצווה לשמור את חוקת ה' כחוקת חיים.
מפורטים דיני גילוי עריות, איסור משכב נידה, איסור אשת-איש, איסור העברת זרע למולך (הקרבת ילדים ע"י שריפה), איסור משכב זכר ואיסור משכב בהמה.
בסיום הפרשה אומר ה' כי אל לו לעם ישראל להיטמא בכל הטומאות אשר פורטו לעיל, שכן אלו הדברים אשר עשו העמים אשר ישבו בארץ כנען לפניהם ולכן מקיאה אותם הארץ מתוכה.

תרבות כנען

הפרשה^[2] מתארת את התרבות של העם הכנעני ששכן בארץ לפני הכיבוש הישראלי: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ".

והבדיל, גם במקורות ההיסוריה מתקבל רקע זהה. הארכיאולוג פרופסור ויליאם פוקסוול אולברייט כותב^[3]: "המנהגים הדתיים [של יושבי כנען] נוטים היו לעמוד בשפל המדרגה המוסרית, היו משתמשים הרבה בקדשים וקדשות, והיו שטופים בפולחן הנחשים וגם קורבנות אדם היו מעשים שכיחים. לא מצינו בשום ספרות מיתולוגית של הקדמונים מידה גדושה כל כך של שפיכות דמים ופריצות מינית כמותה של הספרות הכנענית, והתמונה העולה מתוך אסופותיו של פילון מגבל (המאה הא' לפנה"ס) היא אפילו חריפה מזו שמצינו בספרות האפית".