פרשת ויקרא

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה של ספר ויקרא. היא עוסקת בעיקר בדיני קרבנות.

תוכן הפרשה

הפרשה עוסקת כולה בדיני הקרבנות:

• עולה - העולה באה מן הזכרים בלבד, ועולה כולה על המזבח. קרבן עולה יכול להיות מן הבקר, מן הצאן, וכן מן העופות.
• מנחה - קרבן המנחה הוא מן הצומח. הפרשה מונה מספר סוגי מנחה: מנחת סולת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת ומנחת ביכורים.
• שלמים - קרבן שלמים יכול לבוא מן הבקר ומן הצאן, מן הזכרים ומן הנקבות. חלבי השלמים^[1] מוקטרים על המזבח, ובפרשת צו מפורט מעשה שאר הבהמה: החזה והשוק הימנית ניתנים לכהן המקריב, ואת שאר הבשר אוכלים הבעלים.
• חטאת - נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה'^[2] אשר לא תיעשנה צריכה להביא קרבן חטאת. חוטאים שונים מביאים חטאות שונות: כהן גדול שחטא מביא פר, וכן סנהדרין שהורו לעבור עבירה והציבור עשה על פיהם מביאים פר. נשיא (כלומר מלך) שחטא מביא שעיר עזים, ואדם פשוט מביא כשבה או שעירה.
• קרבן עולה ויורד - על טומאת מקדש וקדשיו, שבועת שקר או שבועת העדות, חייב אדם בקרבן חטאת - כאשר החיוב משתנה לפי עשרו: עשיר מביא כשבה או שעירה, כחטאת רגילה, אדם שלא מסוגל לקנות בהמה מביא שני תורים או שני בני יונה, ומי שלא יכול לקנות עופות מביא עשירית האיפה סולת.
• אשם - על חטאים מסוימים יש להביא איל. הפרשה מונה שלושה סוגי אשם: אשם מעילות, אותו מביא אדם שהשתמש בקדשים להנאתו, אשם תלוי, אותו מביא אדם שלא בטוח שחטא, ואשם גזילות, שמביא גזלן.

המנהג להתחיל ללמד ילדים מפרשה זו

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן כתב בעלון שבת בשבתו לפרשת ויקרא כי מנהג ישראל מדורי דורות לפתוח את לימודם של תינוקות של בית רבן בפסוקים הראשונים של פרשת ויקרא - "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". יש מחנכים המתקשים בדבר, מפני שנדמה להם שקיים מרחק רב בין עולם הקרבנות לעולמם של הילדים. הרי גם בגיל מבוגר יש קושי בדבר, ומדוע לפתוח את הלימוד דווקא בזה.

ובכל זאת, במקומות שבהם מקיימים בפשטות את דברי המדרש נוחלים הצלחה מרובה. הילדים, מסתבר, אוהבים מאוד דווקא את הפרשיות הללו. שאלותיהם וספקותיהם של הבוגרים אינם טורדים את מנוחתם. הם מתפעמים כשהם מתוודעים לפרטי עבודת המקדש, לרוממות העליונה של עם ישראל בתפארתו. לבבם בוער בהם כשהם לומדים על עולי הרגלים, שבאים לִראות ולירָאות במקום הקודש ומשתפים עמם גם את הצדדים הבהמיים שבהוויתם, הבשר והדם. כל אלו חורטים בנפשם רושם עמוק.

טהרתם של הקרבנות נובעת מתוך כך שהם נותנים ביטוי שלם ומקיף לדבקות השלמה של האומה הישראלית בבוראה. הבשר והדם, התודה, החטאת והאשם, ברוח ובחומר, בשעת התעלות כבשעת נפילה. ולאידך גיסא, טהרתם של ישראל היא פועל יוצא משייכותם העמוקה והכוללת אל טהרת המקדש והקרבנות.

חז"ל זכרו את רבי יהושע בן גמלא לטובה, על שתיקן תלמודי תורה בישראל וקבע את משכנו של הראשון שבהם בירושלים דווקא, על יסוד דרשת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בתוספות הסבירו: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה בכהנים עוסקים בעבודה, היה (התינוק) מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".

שורש הטהרה ויראת השמים של ישראל, אבן הפינה ללימוד התורה ולקיום המצוות, מיוסדים על השייכות לקדושתם של הכהנים העוסקים בעבודת הקודש. אם כבוגרים כבר נחשפנו להשפעות זרות, שונות ומשונות, ובשל כך התרחקנו בעל כורחנו מן העולם המופלא הזה, הרי ילדינו עוד אינם סובלים מכך. נפשם פתוחה לרווחה, טהרתם היסודית עוד לא ניטשטשה תחת עול המורכבות של החיים הבוגרים. יש בהם מה שאין בנו, משום שאנו כבר מתקשים מעט לקבל בתמימות את הלימוד הזה, ואילו הם פוסעים בין פסוקי הקרבנות כאחוזי קסם.

משום כך, אדרבה, "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". עלינו להניח את קשיינו שלנו בצד, להיטהר מהם לפני שנבוא לעסוק עם טהורים בהלכות הטהרה, ולהאמין בכל לבנו בכוחו של אותו הבל קדוש שאין בו חטא לקשר את מה שהיה אל מה שיהיה, להצמיח תורה שתביא לחידוש כל כבודנו ותפארתנו כבראשונה. אדרבה, בטהרתם של התינוקות נטהר גם אנו.

החטאות

התורה מייחדת לשלושה מנהיגים קרבן חטאת השונה מקרבן חטאת של אדם פשוט:

1. הכהן הגדול - שתפקידן להשפיע בברכותיו ותפילותיו ועבודתו על האומה, אבל כאמור יכול לחטוא, ככתוב "ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם"ויקרא ד, ג כשהכהן הגדול חוטא, אשמת העם היא, כי הם תלויים בו לכפר עליהם ולהתפלל בידם ונעשה מקולקל ( רש"י).
2. הסנהדרין - ככתוב "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" ויקרא ד, י"ג . כפירוש רש"י: עדת ישראל: אלו סנהדרין, שטעו להורות את האסור שהוא מותר ועשו הציבור על פיהם.
3. והמלך- המנהיג המדיני, ככתוב "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשנה בשגגה ואשם". רש"י, בהתייחסו לנשיא שמקריב קרבן חטאת ומתוודה על קלקולו, אומר "אשר נשיא יחטא" - לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.