פרשת תולדות

יצחק מברך את יעקב, רבקה ברקע - ציורו של José de Ribera המאה ה-17 - מוזיאון פרדו, מדריד - המקור:ויקישיתוף, צילם:Eloquence

פרשת תולדות היא הפרשה השישית של ספר בראשית. היא בשם המונח המופיע בפסוק הראשון של הפרשה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" (כ"ב,י"ט).רש"י כתב על כך : "ואלה תולדות יצחק" - יעקב ועשיו האמורים בפרשה - ואכן הם במרכז הפרשה. תחילה הפרשה מתארת את התפילה של יצחק ורבקה ורש"י כתב: "לנכח אשתו" - זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת. הקב"ה מקבל את תפילתם וכך מתחילה העלילה של הפרשה: "והנה תומם" - רש"י כתב: חסר, ובתמר תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע. עשיו מכר את בכורתו ויצא שבע רצון : "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה"(כ"ה,ל"ד).

בעקבות הרעב, יצחק מבקש לרדת מצרים כמו אביו. הקב"ה מצווה לו, לא לעשות כן והוא זכה להבטחה כמו אברהם אבינו:"גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (כ"ו,ג'-ד'). הוא נשאר בארץ גרר וזוכה ב"מאה שערים" - יבול פי מאה מאשר כמות הזרעים :וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (כ"ה).

עאשר יעקב אבינו מגיע לגיל 63 הוא זוכה לברכתו של יצחק :"וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים (וְיִשְׁתַּחֲוֻ) [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ"(כ"ז,כ"ח-כ""ט). רבקה אימנו קוראת ליעקב "וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. מה עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(כ"ז, מ"ב-מ"ה)

הפרשה מקיפה כ-78 שנה מחיי יצחק אבינו: משנת 2088 לבריאת העולם, כאשר יצחק היה בן 40, בעת הולדת יעקב אבינו ועשיו עד ליציאתו של יעקב אבינו לחרן בן 77 . סדר רבה כתב :"נמצא עומד על הבאר (בחרן בן ע"ז". ^[1]

תוכן הפרשה

באר אברהם אבינו בבאר שבע - עליה נאמר בפרשה:"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו(כ"ח,י"ח) - המקור:ויקיפדיה, צילם:בית השלום

הפרשה ניתנת לחלוקה הבאה:

1. הריון ולידת יעקב ועשיו - הבשורה :"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי (גֹייִם) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ה,כ"ז).
2. טיבם של הבנים - "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב"(כ"ז-כ"ח)
3. מכירת הבכורה - "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (ל"ג)
4. יצחק בגרר - ההגנה המלכותית :"וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת" (כ"ו,י"ד). הצלחה כלכלית:"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי-גָדַל מְאֹד"(י"ג) והשלמת חפירת הבארות ובניה מחדש של באר שבע:"וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה"(ל"ג)
5. הברכה ליעקב - רבקה שומעת ומתכננת:" הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי"(כ"ז,ו',ז'). יעקב זוכה בברכה. אך גם רואה את התוצאה:"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ"(ל').
6. הברכה לעשיו - הוא מקבל את הברכה המתאימה לו:"הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפרקתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ"(כ"ז,ל"ט-מ')
7. יעקב לדרכו ועשו למשפחתו - וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם... ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל-יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת-מַחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל-נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה"(כ"ח,א'-ט').

ההתלבטויות של רבקה

רבקה אמנו זוכה להריון אחרי עקרות של עשרים שנה ותפילה של בני הזוג. וכל זאת, ברגע של מבחן היא אומרת: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'" (כ"ה, כ"ב). אישה הסובלת מהריונה פונה לעזרה ולסיוט אך לא מתלוננת על ההריון, מה עוד שהיא התפללה כה רבות עבורו.

יעל צהר מהמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן בבנושא סבורה:" כי הרקע המשפחתי של רבקה שהוא משמעותי בסיפור בחירתה, בהיותה שונה ובולטת במידותיה הטובות,הוא חשוב ומשמעותי גם בסיפור פקידתה. נראה כי עיקר השפעתו במחשבותיה של רבקה עצמה, ובפקפוקה שמא אינה זכאית להיות אמו של הבן הממשיך, וזאת בגלל היותה בת למשפחת רשעים."

היא חוששת לתוצאות הריונה ולכן פונה לקב"ה. הוא לכאורה שואלת: "מדוע זה נבחרתי אני, שבאתי ממשפחה של רשעים, והעלולה ללדת בן דומה להם, ללדת את הבן הממשיך ?

תשובת ה' היא: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי (גֹייִם) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ג). ועכשיו תפקידה לנתב את בניה ליעדם.

ואכן, רבקה מקבלת על עצמה את המשימה, היא מטילה את כל כובד משקלה בעניין של ברכות יצחק לבן המועדף ואומרת לו:"וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח-לִי" (כ"ז, י"ד). כל האחריות נופלת עלי . מתאים לדברי רש"י בתחילת הפרשה על ד"ה "ויעתר לו" - לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה:

עם ניתוב הברכות ליעקב אבינו באה לפתרונה ההתלבטות שלה.

מלחמת הנפשות

"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ.." (כ"ה,כ"ג)

האדמו"ר הזקן, בעל התניא, משתמש במלחמה הזו בין יעקב לעשיו, כמשל ודוגמא למלחמה הפנימית שקיימת בתוכנו בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית. וכך הוא כותב בספר התניא:

"אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ. כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו..." (תניא, ליקוטי אמרים, פרק ט)

ולמי הכוח לנצח?

על כך עונה האדמו"ר הזקן בפרק כו: "....כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גיבור יותר מחברו, ככה ממש בניצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם."

ויבז את הבכורה

הפירוש המקובל הוא שעשו לא העריך את הבכורה ולכן מכר אותה ב"נזיד עדשים". הפרשן ר' אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא (ראב"ע) מביא עמדה מקורית : ויבז עשו - " גם זאת הבכורה בעבור שראה שאין לאביו עושר. ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו?! והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צרכו. ואילו היה הלחם רב בבית אביו והוא נכבד בעיניו, לא מכר בכורתו בעבור נזיד!
ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים, מה טעם אמר: הביאה לי ציד?!
ולמה לא היה ליעקב בגדים חמודות?! ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב בדרך שהוא אומר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש?! ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור הצאן?! והפסוק שאמר: ויגדל האיש קודם זקנותו.
ועורי לב יחשבו, כי העושר מעלה לצדיקים והנה אליהו יוכיח. ועוד ישאלו: למה חסר השם ממון ליצחק? אולי יודיעונו למה חסר מאור עיניו? ואל ידחונו בקנה של דרש. כי יש לו סוד! ואין לנו לחפש, כי עמקו מחשבות השם ואין כח בדעת האדם להבינם.

הרמב"ן חולק עליו: אמנם, "בז לדבר יחבל לו" כתוב (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז - כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר:

ורבי אברהם משתבש (לא יורד לסוף הכוונה) בכאן (הוא מצטט את רבי אברהם אבן עזרא לעיל) מאד, שאמר כי בזה הבכורה בעבור שראה שאין ממון לאביו.

וכאן הרמב"ן מביע את דעתו: ואני תמה מי עור עיני שכלו בזה, כי הנה אברהם הניח לו הון רב, ואבד העושר ההוא מיד קודם הענין הזה, ומפני זה בזה את הבכורה, כי הדבר הזה היה בנעוריהם קודם היות לעשו נשים כאשר יספר הכתוב, ואחרי כן חזר והעשיר בארץ פלשתים עד כי גדל מאד ויקנאו בו שרי פלשתים, ואחרי כן חזר לעניו והתאוה לציד בנו והמטעמים, ואין אלו רק דברי שחוק. ועוד, כי הכתוב אמר (לעיל כה יא): ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו, והברכה תוספת בעושר ובנכסים וכבוד, ואיה ברכתו שאבד הון אביו והעני, ואחרי כן (להלן כו ג): ואהיה עמך ואברכך, העשיר והעני אחרי כן. ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר אין זה באותם שנתברכו מפי הקב"ה, כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב):

אבל היו האבות כלם כמלכים, ומלכי גויים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית, וכתוב (להלן כו לא): וישבעו איש לאחיו, ואם היה יצחק רע המזל מאבד נכסי אביו, איכה אמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך (שם כח), וכבר היה בעוכריו. אבל בזוי הבכורה לעשו לאכזריות לבו" הרמב"ן מסיק מכאןכי יצחק לא איבד את עושרו.

והסיבה לכך שעשו ויתר על הבכורה היא שלא היה בה יתרון, וכך כותב הרמב"ן: "ויתכן כי פי השנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים, רק לנחול מעלת האב ושררתו, שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו. ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך (להלן כז לב), לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך, וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (להלן מח יח), להקדימו בברכה, ואולי היה נוטל גם בנחלה יותר מעט כי דין פי שנים מחדוש משפט התורה:

והציד אשר היה בפיו (אינו מעיד על עוני דווקא), כן יעשו השרים והמלכים, בוחרים בציד מכל מאכל, וכל העמים יובילו מהם שי למורא. והיה עשו מחניף את אביו להביא כל צידו אל פיו לאכול ממנו כרצונו תמיד. ואהבת האב לבנו הבכור קלה להביא:

ומה שאמר לברך אותו אחר עשות לו המטעמים איננו שכר האכילה ושחד בהם, אבל רצה ליהנות ממנו שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. או שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה הייתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כענין ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מ"ב ג טו):

ולסיכום, הרמב"ן מוצא סיבה מדוע יעקב יצא לחרו בחוסר כל: "ולא נתנו ביד יעקב הון כי בורח היה, ובלא ידיעת אחיו יצא מן הארץ לבדו, ואלו נתנו לו הון ועבדים וגמלים היו מוסיפים בו קנאה לארוב לו ולהרגו."

ריח השדה אשר ברכו ה'

כאשר עשו בא לקבל את הברכה מאביו. יצחק אבינו חש כי עתה הגיע אליו בנו עשו והסיבה לכך היא כי הוא בא אליו כאשר רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה וכך נאמר בפרשה:"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה-נָּא וּשֲׁקָה-לִּי בְּנִי. וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.(כ"ז,כ"ו-כ"ז).

הרב מרדכי אליהו בעלון פרשת השבוע מעייני הישועה דן בסוגיה זו. הוא מצטט את [רש"י]]: "אמר רבי יוחנן אין לך דבר שריחו רע וקשה יותר משטף של עזים? והוא אומר "וירח את ריח בגדיו"? אלא כיוון שנכנס יעקב אבינו - נכנס עמו גן עדן. הדא דאמר ליה "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'". ולמה לא הריח יעקב גם את הריח הרע וגם את הריח הטוב ?

מסביר הרב : " בשביל זה צריך להבין את עוצמת ריח גן עדן. מספרת הגמרא על על אליהו הנביא שלקח את רבה בר אבוה שהיה עני ביותר לגן עדן. ביקש ממנו לפשוט את גלימתו ולמלא אותה עלים מעצי גן עדן. כשיצא רבה בר אבוה מגן עדן שמע קול שאומר: "מי הוא זה שאוכל את שכרו בעולם הזה כמו רבה בר אבוה" ? זרק את העלים מגלימתו ויצא.(מסכת בבא מציעה קי"ד).

מספרת הגמרא שאף על פי כן נדבק בגלימתו משהו מריח העלים וכשחזר לעולם הזה מכר את גלימתו בשנים עשר אלף דינרים וחילק את הכסף לחתניו. עם ריח בעוצמה כזו נכנס יעקב אבינו. וריח כזה יכול לבטל כל ריח רע שבעולם - אפילו ריח של עיזים.

ובתרגום ירושלמי נאמר שהריח יצחק אבינו את ריח הקטורת שעתידים בני ישראל להקטיר בבית המקדש. זהו מה שנאמר שם "ויַּרַָח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו ויַבְָרֲכֵהוּ ויַֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ד'" והשדה שמדובר כאן הוא בית המקדש, שכך אמרו חכמינו: אברהם קרא לבית המקדש 'הר', יצחק קראו 'שדה', יעקב קראו 'בית'. מנין שיצחק קראו 'שדה'? שנאמר "ויַּצֵא יצְִחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" ואמרו חכמינו שזה היה מקום בית המקדש. שם תיקן יצחק תפילת מנחה ושם הוא פגש את רבקה (מסכת פסחים פ"ח).

הרב מרדכי אליהו מסכם את דרשתו:"לפי זה יובנו יותר טוב דברי חז"ל : "וירחאת ריח בגדיו" - אל תקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו".()בראשית רבה, פרשה ס"ה). שהריח יצחק את ריח הבוגדים מעם ישראל "יוסף משיתא ויקום איש צרורות" ואמר שיש להם ריח גן עדן. ובאמת בסוף ימיהם חזרו בתשובה גמורה. את הריח הרע הזה הרִיח יצחק ובירך את בנו.

כי כשהריח הרע הזה מתערב עם שאר סממני הקטורת - הוא מסלק את מלאך המוות ומביא חיים לעולם.

אדום וישראל

פרשתנו מספרת את תולדות בעם האדומי, אשר בא מהצאצאים של עשו. כבר רבקה אימנו מתבשר על כך:""וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" - אלה לא סתם תאומים. כתב חנן חסן בעלונו "צהר תעשה לתיבה": "והיא כמו שואלת את עצמה, "האם לילד הזה התפללתי" ? ואז זוכה רבקה ומקבלת תשובה מהקב"ה : "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ". אין המדובר בילד אחד הלוקה בפיצול אישיות, כי אם בשני ילדים, שכל אחד מהם יעמוד בראש אומה אחרת.

וחסון חוזר ומוסיף: ומדוע חוזרת התשובה לכאורה על עצמה, ראשית "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ", ובשנית "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" ? כי אילו נאמר לה רק "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ", עדיין ניתן היה לחשוב שמעובר אחד שבבטנה, ייצאו בעתיד שני גויים, ולכן העובר מתנהג בכל רגע לרוחו לאחד מהם. המשך התשובה מבהיר, כי שְׁנֵי הלְאֻמִּים, יִפָּרֵדוּ עוד בהיותם במעיה (ברחמה) כפי שהיא כבר חשה.

והוא מבהיר: "ומדוע מיוחסת ההיפרדות ללְאֹם דווקא ? לשם כך עלינו לתהות על קנקנה של המילה "לְאֹם". המילה 'אֻמָּה' המקבילה במובנה למילה 'לְאֹם', נזכרת לראשונה לגבי תולדותיו של ישמעאל "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל...שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם". המילה "לְאֹם" מזכירה לנו מחד את המילה "תְּאוֹם", ומאידך את ההפרדה שבין יצחק וישמעאל. החלוקה "הלאומית" בין בניו של אברהם, נעשתה לפי האם היולדת.

בניה של הגר (=קטורה), ישמעאל ואחיו, אינם יורשים את אברהם, היהודי הראשון, לא בגשמי ולא ברוחני. רק יצחק, בנה של שרה, הוא היורש והממשיך. ואכן, ההלכה היהודית קובעת, כי ליהודי ייחשב רק מי שהוא בן לְאֵם יהודיה (אלא אם כן גוייר כהלכה). וכאן אנו רואים שוב את הרמז, לְאֹם = לְאֵם (הזיקה החזקה למילה 'אֵם' ניכרת גם במילים 'אֹם' ו-'אֻמָּה' המופיעות במקרא במשמעות של עַם).

וחנוך חסון מסיים:" וממשיך הקב"ה ומבהיר כי אין המדובר בפירוד גיאוגרפי, שינתק את הקשר בין יַעֲקֹב ועֵשָׂו, אלא "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ". על דרך הפשט ניתן להבין שאחד הלְאֻמִּים יגבר על השני. אך כפי שמבהירים חז"ל, התחזקותו ועלייתו של כל אחד מהם, תבוא תמיד על חשבון היחלשותו וירידתו של השני : "וּלְאֹם (אחד) מִלְאֹם (השני, מאבדן כוחו של השני) יֶאֱמָץ (יתגבר)". עֵשָׂו הוא אֶדוֹם, המייצג את רומי ואת הנצרות לעומת יַעֲקֹב המייצג את עם ישראל ואת היהדות.

חשיבותה של ההערכה הפנימית לעבודת ה'

הפטרת הפרשה בספר מלאכי קשורה לאדום. אך הרב אביגדר הלוי נבנצל מציג עניין אחד בפרשה :"חשיבותה של ההערכה הפנימית לעבודת ה'" - הקשור בחג החנוכה אשר יחול בעוד כחודש.

הנביא מוכיח את ישראל על אי הערכה מספקת לעבודת ה' ואמר:"...הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ"(א'ו') ועוד בפסוק הבא:"מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ ...". נשאלת השאלה, אם הטענות נכונות, מדוע ישראל אינם מבינים על מה מדברים איתם. משיב הרב :"הנביא מדבר עם ישראל על פנימיות דקות הנמצאות בסתר ליבם, שגם הם לא מודעים להן, לכן הם מתקשים להבין, מה רוצה מהם הנביא".

הוא ממחיש זאת בדוגמא בהמשך ההפטרה:ב"מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְהֹוָה נִבְזֶה הוּא. וְכִי-תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת". לשליט הזר לא הייתם מעיזים להגיש קרבן כזה. כנראה אתם לא מעריכים מספיק את עבודת ה'.

ולכן יש צורך בתיקון. הרב נבנצל מתיחס לחג החנוכה ומסביר מדוע חז"ל קבעו במצוות נר חנוכה מדרגה של "מהדרין" ומדרגה נוספת של "מהדרין מן המהדרין:. במסכת שבת כתוב:" ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין" (כ"א,ב'). פירושו של דבר שאפשר "נר לכל יום" וולמהדרין בשלושים וששה נרות !. בדרך כלל הידור הוא תוספת של שליש, כמו ברכישת אתרוג.

מבכם הרב נבנצל:" מה שהביא לשיבוש יון וגזירות אנטיוכוס היה שלא השתדלו להדר במצוות. כאשר בימי מלאכי הנביא לא הקפידו בקרבנות הדבר ניתן לתיקון. אך כאשר "מהדרין מן המהדרין" בקיום המצווה מחזירים את הכבוד לעבודת ה'. כאשר מדליקים יותר נרות "בזה אני מדגיש את ההודאה לה'" - הגדלה לפי מספר הימים ולפי מספר בני הבית".

תולדות יצחק אבינו

הערות שוליים