פרשת ויצא

מפגש יעקב ורחל ליד הבאר - ציור :Julius Schnorr von Carolsfeld המאה ה-18 , המקור:ויקישיתוף, Phrood

פרשת ויצא היא הפרשה השביעית של ספר בראשית. היא קרויה לפי המילה הראשונה של הפרשה:" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ה,כ'). מעשיו של יעקב אבינו בחרן עומדים במרכז הפרשה. כאשר יעקב יוצא מבאר שבע נאמר "ויפגע במקום" - ורבותינו פירשו: לשון תפילה...למדנו שתקן תפלת ערבית. הוא יצא לדרך בגיל 77 ^[1] - 2,185 לבריאת העולם. עבד שבע שנים למען נשותיו, עוד שבע שנים בנה את ביתו ונולדו לו 11 בנים ובת ועוד שש שנה "עשה לביתו" - סל הכל עשרים שנה. בשנת 2,025 יצא חזרה לארץ כנען.

מרכז הפרשה היא תולדות משפחתו של אבי האומה הישראלית, יעקב אבינו: מלאה אימנו נולדים לו : ראובן, שמעון, לוי, יהודה ולאחר שנתיים גם יששכר, זבולון ודינה אחותם. בינתיים השפחות יולדות והבן האחרון הנולד בפרשה זו הוא יוסף הנולד לרחל אימנו. בפרשה הבאה יושלם מספר בני ישראל, כאשר יוולד בנימין. רש"י כתב על ד"ה "כל הנפש הבאה ליעקב" - והשני (להלן פסוק כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר ... ולדברי האומר ^[2] צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן." - דהיינו מספר בני יעקב היה כפול. הרב אלחנן סמט במאמרו: בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה מעלה הצעה:" אך מי הן 'בנותיו' הרבות של יעקב? קשה לשער שהיו ליעקב בנות נוספות על דינה. כאן הפתרון פשוט: 'בנותיו' הן אלו שכבר נזכרו בל"ז, לה "ויקֻמו כל בניו וכל בנֹתיו לנחמו" - וכבר פירש רבי נחמיה בבראשית רבה (פד, כא) "כנעניות היו... אין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו"."

תוכן הפרשה

חלום יעקב - ציור בקטקומבות ברומא - המאה -4 - המקור:ויקישיתוף - Marsyas

הפרשה מתחלקת לחלקים הבאים:

1. היציאה לחרן - תאור חלום יעקב והבטחת הארץ, כמו לאבותיו: אברהם אבינו ויצחק אבינו:"... וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ(כ"ח,י"ג-י"ד). הקמת המצבה ונדירת הנדר.
2. מפגש יעקב עם הרועים - תחילה הוא מסייע לרועים. הרמב"ן כתב:"יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז, כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל" (ב'). א
3. אהבת יעקב - "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (י"א). ולאחר מכן :" וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל" והוא מסכים לעבוד עבורה :" שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" , :"וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". וכך היו לו הנשים: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". התקיים המשתה, ממנו אנו למדים על המצווה ומשפחת יעקב נבנתה.
4. בני יעקב נולדים תוך שבע שנים והסיום בא כאשר רחל אימנו קובעת:"...אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף ..."(ל',כ"ד).
5. ההכנות לשיבה לארץ - יעקב מבקש לשוב :"תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ" (כ"ו). יעקב צובר רכוש:"וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (מ"ג). והוא יצא לדרך:"וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו עַל-הַגְּמַלִּים"
6. גניבת התרפים - עשו רדף אחרי יעקב, חיפש את התרפים ולא מצא אותם.
7. סיכום יחסי יעקב ולבן או הסכם "ישראל - חרן".

• יעקב מדגיש את הנאמנות שלו : "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי(ל"א, ל"ח-מ').
• עשו מבקש על בנותיו:"אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ".(נ)
• ומצבה מוקמת בין שניהם לעדות:"עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם-אָנִי לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ"

שבת בית אל

עפרה - בהרי בית אל - המקור:ויקישיתוף, צילם:יעקב

שבת פרשת ויצא היא השבת שבה היישוב בית אל הוא חוגג האת יום עלייתו לקרקע. בכך התקיימו דברי ירמיהו הנביא  :"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ -לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת... בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִןוּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַםִ וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁ בוּתָם נְאֻם -ה'" (ל"ב:ט', מ"ד).

ד"ר חגי בן ארצי מהמרכז ללימודי יסוד באוניברסיטת בר-אילן כתב על הנושא: [ויקרא את שם המקום ההוא בית -אל] בעלון לפרשת השבוע. לפי חלום יעקב לעיר בית-אל יש מעמד מיוחד. כאשר יעקב מתעורר משנתו, הוא מתמלא ביראה וחרדה "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּ מָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּ קוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם -בֵּית אֱ -לֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּמָיִם" ." (כ"ח,ט"ז-י"ז) הוא מדגיש את החשיבות מיוחדת למקום הזה, המהווה נקודת חיבור בין השמים לארץ, בין העולמות העליונים לעולמות הארציים. לדעת בן ארצי:"כך מבין יעקוב אבינו את משמעות המראה של הסולם, שבו מלאכי אלוקים עולים ויורדים בין שמים לארץ".

עולה השאלה הלא כל התיאורים האלה - "בית א-לקים", "שער השמים", "מקום נורא" - מתאימים לירושלים ולהר המוריה, שעליו נעקד יצחק ועליו נבנה בית-המקדש, ולא לבית-אל הנמצאת מצפון לירושלים. הרי שלמה המלך בנאומו-תפילתו בחנוכת בית -המקדש חוזר ומדגיש שרק בית-המקדש בירושלים הוא המקום שדרכו עולה התפילה לשמים; זאת נקודת החיבור בין השמים לארץ: "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל -הַתְּפִלָּה אֲ שֶׁר יִתְפַּ לֵּל עַבְדְּךָאֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה" ([[ספר מלכים]], א, ח',כ"ט-ל"ב).

בן-ארצי מציע פירוש מקורי: "המיוחד בבית-אל מופיע כבר בהבטחה לאברהם אבינו. הקב"ה אומר לאברהם בבית -אל: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן -הַמָּקוֹם אֲשֶׁר -אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה ויָמָּה. כִּי אֶת-כָּל -הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד -עוֹלָם" (ספר בראשית,י"ג,י"ד-ט"ו). הרי בית-אל הם הגוש ההררי הגבוה ביותר במרכז ארץ-ישראל, 3 ומשם ניתן לראות את ארץ ישראל כולה:

• בצפון את החרמון ואת פסגות הגליל העליון,
• בדרום את הרי חברון ואת הרי הנגב,
• במערב את השפלה ומישור החוץ
• ובמזרח את בקעת הירדן, הרי הגלעד והרי מואב בעבר הירדן המזרחי.

רק בבית-אל הוא יכול להבין את משמעות ההבטחה "יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". בשובו מחרן מקבל יעקב הבטחה חוזרת על ארץ -ישראל בבית -אל: "וְאֶת -הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲ רֶיךָ אֶתֵּן אֶת- הָאָרֶץ" (ל"ה,י"ב). קדושתה של בית-אל היא סמל וביטוי לקדושת הארץ, כי ממנה ניתן לראות את כל הארץ. לעומת זאת, הר המוריה הוא הר נמוך יחסית, המוקף בהרים גבוהים ממנו (הר הצופים, הר הזיתים והר ציון), שגם הם הנמוכים בהרי יהודה.והרי למדנו, ש"אין מתפללים אלא ממקום נמוך", בבחינת: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". קדושת ירושלים א"כ היא קדושת התפילה ועבודת ה', שלא נעשית במקום גבוה אלא דווקא במקום נמוך מתוך שפלות וענווה.

ומסכם: "המפגש של הר המוריה והר בית-אל בחלומו של יעקב (עפ"י המדרש שמביא רש"י) מבטא, לדעתי, את המפגש בין קדושת הארץ וקדושת התפילה. אין קניין לעם-ישראל בארצו בלי התפילה ועבודת ה', שהמוקד שלהם הוא בירושלים, ואין משמעות לעבודת ה' של עם -ישראל בלי ארץ -ישראל, אותה רואים ואליה מתחברים מבית- אל.

אבן יעקב

תחריט. אבן סקון מתחת כיסא ההכתרה במנזר וסטמינסטר, 1855 - המקור:ויקישיתוף, S kitahashi

על האבן, עליה ישן יעקב אבינו, כתב ברש"י בד"ה "וישם מראשותיו" - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וספורנו כתב:"מֵאַבְנֵי הַמָּקום. שֶׁהָיוּ מוּכָנות שָׁם לָאורְחִים לֶאֱכל וְלָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם".

בבריטניה קיימת אבן המכונה בשם אבן סקוּ‏ן . האבן היא אבן חול אדומה שאורכה 66 ס"מ, רוחבה 41 ס"מ וגובה 21 ס"מ. משקלה של האבן כ-152 ק"ג. בחלקה העליון של האבן נראים סימני חציבה, ובכל אחד מקצות האבן טבעת ברזל שנועדה לאפשר נשיאתה. האבן הוחזקה בעבר במנזר שבסקוטלנד ונעשה בה שימוש כאבן ההכתרה של מלכי סקוטלנד. בשנת 1296 הועברה האבן ללונדון ומאז היא משמשת כאבן ההכתרה של מלכי אנגליה . ^[3] על פי המסורת הקדומה אבן זו היא האבן שהניח יעקב אבינו לראשו עת חלם על סולם יעקב. קיימות גם מסורות אחרות לגבי מוצאה.

שכר הדודאים

מדרש רבה מבאר את עניין זכותם של הדודאים. קודם כל הוא קובע שראובן נשמר מן הגזל. ר' יהודה בר' סימון ... הכל מודים, שלא הביא אלא מן ההפקר. הוא הביא אותם לאימו לפני שטעם מהם. ואז רחל מבקשת מדודאים בטענה : "המעט קחתך את אישי" .

על כך אמר ר' שמעון: "לפי שזלזלה בצדיק, לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה, הוא דהיא אמרה לה: לכן ישכב עמך הלילה, אמרה לה: עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך.

ממשיך ר' אלעזר: זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה.

לאה הפסידה דודאיםונשתכרה ב' שבטים ובכורה. ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים ובכורה. ר' שמואל בר נחמן אמר:

זו הפסידה דודאים, ונשתכרה שבטים, וקבורה עמו. רחל נשתכרה דודאים, והפסידה שבטים, וקבורה עמו: ובאה התוצאה: ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא אמר רבי אבהו: צפה הקדוש ברוך הוא, שלא היתה כוונתה, אלא לשם שמים להעמיד שבטים, לפיכך הוצרך הכתוב לומר: וישמע אלהים אל לאה.

ותאמר "אלי תבא" : אמר רבי לוי: בא וראה מה יפה היתה סרסרותן של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם, שע"י הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולן. יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולן יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל

בני יעקב

המדרש ^[4]. מספר כי יוסף מת הראשון ולוי "האריך ימים מכולם".וכתוב ^[5]:"נמצאו כל השבטים שנולדו לשבע שנים, חוץ מבנימין"

קישורים חיצוניים

• זאב ח' ארליך (ז'אבו), "מסלול בריחת יעקב" בראי הושע הנביא, מקור ראשון, 28.11.07 - מתאים גם לפרשת וישלח

הערות שוליים