התובע נסע לצורך בטחוני בכביש צר והנתבעת נסעה בנתיב הנגדי, לטענת התובע היא נסעה באמצע הכביש כך שחסמה את נתיב הנסיעה, ולכן ארעה התאונה. לטענתה היא נסעה כך מפני שהיו רכבים שחנו בצד הכביש, והתובע נסע במהירות ולכן ארעה התאונה.

התובע עבד כספק מזון לישיבה. לאחר מספר שבועות ניתק הספק את ההתקשרות כיוון שלטענתו התלמידים היו זקוקים ליותר מנות ממה שהישיבה סגרה איתו והוא היה צריך לספק זאת על חשבונו.
התובע תובע את שכרו על הימים בהם עבד וסיפק מזון לישיבה.
הישיבה טוענת מצידה כי בחוזה כתוב כיצד ניתן להפסיק את ההתקשרות. וכיוון שהספק הפסיק בפתע הוא גרם להם נזקים.

למר א' היתה דירה עם זכויות בנייה בגג, התובע רכש ממנו את הדירה והזכויות בסך של 250 אלף דולר, הנתבע מר ש' קנה מהתובע את הגג בלבד בסך של 90 אלף דולר, אך מאחר ועברה שנה והנתבע לא שילם מבקש התובע לבטל את העיסקה. לטענת הנתבע הוא סיכם עם התובע לרכוש את הגג ישירות מהמוכר, וזו הסיבה שהנכס נרשם על שמו.

התובע והנתבע גרים בשני בניינים סמוכים, בשני הבניינים היו ארבע קומות, אלא שבבניין השייך לתובע נבנתה קומה נוספת באישור העירייה, על פי האישור היה מותר לבנות שם אך ורק בכניסה של 3 מטר מקוי הבניין על מנת שלא יאפיל לתובע, אלא שהנתבע בנה שם מחסן, ולאחר מכן התובע מחה אך לא תבע אותו, אך לאחר שהתובע התחיל לסגור את כל השטח הפנוי הוא פונה לבית הדין בתביעה למנוע מהנתבע לבנות שם, לטענת הנתבע כיון שהרחיק את השיעור הכתוב במשנה שוב הוא לא צריך להרחיק.

בני זוג התגרשו והתעוררו חילוקי דעות לגבי תשלום הכתובה, הוסכם ביניהם כי הדבר יוכרע על פי בדיקת פוליגרף שתגלה האם הבעל נהג באלימות כלפי אשתו. הבדיקה הוכיחה שהבעל דובר שקר והאשה דוברת אמת. והצדדים נחלקו האם כעת עליו לשלם את הסכום שהוסכם.

בני זוג שהתגרשו עשו הסכם גירושין ובתוכו הוסכם שהדירה תעבור לידי האשה. כאשר באה אשה לממש את זכותה היא גילתה שמוטל על הדירה מס שבח גבוה מאד. הצדדים חלוקים בשאלה מי צריך לשלם את המס.

החוק קובע כי דיון בצו ירושה יוכל להיערך בפני בי"ד רבני אם הסכימו לכך כל הנוגעים בדבר. בי"ד רבני קבע כי פלונית אינה נוגעת בדבר, והיא מערערת וטוענת כי אין בסמכותו לקבוע דבר זה

בית הדין האיזורי קבע כי ריבית שנגבתה על ידי הוצאה לפועל אינה נכללת באיסור ריבית, אלא בכלל איסור גזל, ויש לבטלה, על כך הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

ראובן היה פועל של שמעון, ובשנה האחרונה פוטר, ופיצויי הפיטורין שולמו בצורה חודשית כמשכורת, ולא כנהוג בפצויים. בתשלום הפיצויים חלו עיכובים, וראובן דורש הצמדה מלאה שהיא גדלה מהצמדה הנהוגה במשכורת. שמעון טוען שההשכמה לפריסת התשלום כמשכורת, הייתה גם בנוגע לפיצויים.

לאחר פיטוריו הוסכם שיקבל פיצויים בתשלומים חדשיים כמו המשכורות של שבע השנים הראשונות, למרות שלפי החוק היה עליו לשלם הכל בתשלום חד פעמי. בנוגע לתשלומי המשכורות היה מוסכם ביניהם שהמעביד ישלם עד יום העשרים לחודש בשביל החודש העבר. בנוגע לתשלומי הפיצויים לא דובר עד איזה יום בחודש ישלם. למעשה היו עיכובים שונים בתשלומים החדשיים של הפיצויים, ולפעמים אף עיכוב של חודש שלם ושולם עבור חדשיים בבת אחת. טוען ראובן שהיה על המעביד לשלם את התשלומים החדשיים של הפיצויים עד יום החמישה לחודש, והוא תובע הצמדה מלאה - יותר מההצמדה הנהוגה במשכורות - עבור הימים שעיכב את התשלום. ושמעון טוען שכשם שבמשכורות היה נהוג לשלם עד העשרים לחודש עבור חודש העבר ה״ה במה שנוגע לפיצויים, וכיון שלא היתה שום תביעה מראובן בנוגע לפיצויים, הרי על דעת כן הסכים ראובן גם בנוגע לפיצויים.

בתאריך י"א במרחשוון תשע"ח פסק בית הדין האיזורי כי המשיב חייב ב-200 אלף ש"ח, לאחר שנפתח כנגדו תיק הוצאה לפועל, הוא חויב לשלם 285 אלף ש"ח, בית הדין האיזורי הוציא הבהרה כי אין לחייב את המשיב בחיובי ריבית, ועל כך ערערה המבקשת לבית הדין הרבני הגדול, בטענה שאין לבית הדין האיזורי סמכות להורות על הפחתת ריבית, לאחר שהחיוב הכספי הוגש לאכיפה בהוצאה לפועל.