התובע עבד בבית הנתבע בחיפוי רצפת הבית ב'דק'. לטענת הנתבע התובע הביא חיפוי שלא עבר חיטוי אף שאמר לו לעשות זאת התובע טוען שכן הביא 'דק' על חיפוי.
לקראת סיום בעלת הבית רצתה לעשות שינויים והצדדים לא הגיעו להסכמות והלכן לביתמשפט שם הגיעו לפשרה שהנתבע יפקיד את השכר המגיע לתובע והוא יקבלו לאחר שמומחה יאשר שסיים את העבודה. לאחר סיום העבודה אכן מומחה אישר.

הנתבעת היא חברה שבונה פרויקט של 12 דירות בישוב מסוים, התובע התבקש בשלב כלשהו להכנס לעבודת הבנייה והציע כמה הצעות מחיר, לאחר כמה חודשים התובע התבקש לעזוב את השטח ולהפסיק את העבודות.

א' תובע את חמותו לתת להם דירה השייכת לה, שהובטחה בע"פ כחלק ממעמד התנאים בשידוך. בקשת הנתבעת לדון בביה"ד האיזורי נתקבלה, אך בנתיים מבקש התובע צו עיקול לדירה.

הנתבע מכר בית לאמה של התובע, למרות שעברו כמה שנים הוא לא העביר את הבית על שם הקונה. הקונה תבעה את המוכר בבית המשפט על כמה דברים בדירה, ובית המשפט חייב את המוכר בתשלום, על סמך חות דעת של אדריכל. מאידך, המוכר מבקש לבטל את ההסכם משום שהקונה לא עמדה בתנאי התשלום של מע"מ ופיתוח, כמו כן הוא תובע שהקונה יחזיר לו את התשלום שחויב בו בבית המשפט. ובנוסף לטענתו תביעת הקונה היא כפולה משום שהוא כבר שילם עליה בבית המשפט. בנוסף הוא תובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בבית המשפט. הוא טוען שלא שולם מע"מ על התשלומים, ובתגובה טענה התובעת כי הוא לא תבע את התשלום במשך 8 שנים, ולכן זו ראייה שהוא מחל.

הבעל תובע לאסור על אשתו לשוחח שיחות נפש עם הפסיכולוג, משום שהם נוגדות את גדרי הצניעות וגורמות לפגיעה בחיי המשפחה. בנוסף, זוהי הוצאה ממונית גדולה ללא רשותו, והכסף שייך לשניהם.

שלוש אחיות תובעות מאחותן הרביעית ובעלה, מגרש קנו ההורים והאחות במשותף. האחות טוענת שבסופו של דבר האב נתן להם את כל המגרש בתמורה לתשלום חובו על הפיתוח. והאב, בהיותו חולה, חתם על העברת הבעלות אליהם והמגרש נרשם על שמם. האם לא חתמה על כך, והאחיות טוענות שהיא אמרה להם שהבת אמורה לבנות בית נוסף על המגרש עבורה.

התובע הוא לקוח של בנק, שהיה ערב להלוואות, בית הדין הוציא כנגד הבנק צו מניעה שלא לעקל את חשבונו עד לבירור בבית הדין, התובע רץ למשרדו של מנהל הבנק ומסר בידו את המעטפה, המנהל טען שהעיקול כבר נעשה, אך לאחר מכן נצפה כשהוא רץ לפקידה ומורה לה לעקל את החשבון, התובע ביקש לממש את צו המניעה כלפי בית הדין.

התובע הוא תושב ירושלים שמלמד בצרפת בישיבה הנתבעת, והוא פנה לבית הדין בבקשה לאסור על הישיבה לפטר אותו ללא בירור בדין תורה.

האיש והאשה התגרשו, וביניהם התעורר ויכוח מה היתה גובה הכתובה, והאם על הבעל לשלם אותה, בית הדין הכריע כי סכום הכתובה היא 100 אלף לירות, אך בית הדין דן האם צריך להוסיף הצמדה לסכום הכתוב בכתובה.

הצדדים הם זוג גרושים, שחתמו על הסכם גירושין לפני גירושיהם, לאשה היו טענות בקשר להסכם, והיא ביקשה לבטל כמה סעיפים בהסכם, בטענה שלא הבינה אותם.