מה משמעות הכלל 'ספק דרבנן לקולא' וכן 'ספק דאורייתא לחומרא'? האם תמיד הולכים אחר המיקל בדרבנן? הרי לפעמים שו"ע פוסק שלא כמיקל, מדוע? וכן, אם כן, מדוע שהמחמירים בדין דרבנן יביעו דעתם? ממילא לעולם לא תיפסק דעתם. תודה רבה הרב!

שלום וברכה! אכן לא בכל מחלוקת בדרבנן פוסקים להקל, וכך גם לא בכל מחלוקת בדאורייתא פוסקים להחמיר. פעמים רבות יש מחלוקת בדרבנן ובכל זאת פוסקים להחמיר, וכן פעמים רבות יש מחלוקת בדאורייתא ופוסקים להקל. הסיבה לכך היא שלא כל מחלוקת היא בגדר "ספק", וכדלהלן. ראשית, כאשר הפוסק משתכנע שדעה מסוימת נכונה יותר, הוא רשאי לפסוק כמותה, גם אם מדובר בקולא במחלוקת בדאורייתא או בחומרא במחלוקת בדרבנן. כך כותב הרמב"ם (הלכות ממרים א', ה): "שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו... אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר, אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל." כאשר הפוסק רואה מחלוקת, הרי אם לדעתו המחלוקת היא שקולה ואין לו הכרעה כאחת מן הדעות, אז מבחינתו זהו ספק ועליו ללכת על פי הכלל של "ספק דאוריתא לחומרא וספק דרבנן לקולא". אך אם הוא השתכנע כאחת הדעות, מבחינתו כבר אין מדובר בספק, ולפיכך הוא פוסק על פי הדעה הנכונה לדעתו. בנוסף לכך, גם כאשר לפוסק עצמו אין הכרעה בעניין המדובר, בהרבה מצבים ישנם כללי פסיקה שמכריעים לכאן או לכאן, וגם במצב כזה כבר אין זה נחשב כ"ספק". כך למשל, אם במחלוקת המדוברת ישנו רוב של הפוסקים לעומת דעת מיעוט, בדרך כלל הולכים אחרי הרוב, בין כאשר מדובר במחלוקת בדאורייתא ובין כאשר מדובר במחלוקת בדרבנן (עיין גם עירובין מ"ו א). כמו כן, אם יש מנהג ברור כפי אחת הדעות, פעמים רבות המנהג מכריע וההלכה נפסקת באופן זה, גם אם מדובר בקולא בדין דאורייתא (עיין למשל ברכות כ"ב א). (כמובן, שני כללי הפסיקה הללו אינם חלים בכל מצב, ויש בהם הרבה פרטים וסייגים, אבל באופן עקרוני אלו כללים שקיימים בפסיקה.) וכך כותב ר' יוסף קארו בהקדמה לספרו "בית יוסף", שם הוא מציג את דרך הפסיקה שלו: "ולכן הסכמתי בדעתי, כי להיות שלשת עמודי ההוראה... הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם. אם לא במקצת מקומות, שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא, ולכן פשט המנהג בהיפך." הכלל העיקרי שמנחה את הפסיקה שלו אינו "ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא", אלא ההליכה אחרי הרוב מבין הפוסקים המרכזיים, או הליכה אחרי המנהג במקום שפשט המנהג כדעות אחרות ולא כדעתם של פוסקים אלה. כמובן ישנם גם מקרים שבהם הפסיקה של השולחן ערוך היא על פי ספק דאורייתא או ספק דרבנן, אבל השיקול הזה בא רק לאחר הכללים היסודיים הללו. מתוך כך, יש כמובן גם תשובה לשאלתך "מדוע שהמחמירים בדין דרבנן יביעו דעתם? ממילא לעולם לא תיפסק דעתם" – ראשית, פוסק שסבור שיש להחמיר בדין דרבנן, או להקל בדאורייתא, רשאי לפסוק כפי דעתו. מבחינת הציבור הרחב זה ייחשב כספק ולא ינהגו כמותו, אבל תלמידיו של אותו פוסק, שנוהגים לפסוק כמותו בקביעות, רשאים לפסוק כפי דעתו גם במצבים כאלה (עיין למשל שבת ק"ל א; שו"ת הרשב"א חלק א' סימן רנ"ג). בנוסף, הפוסקים מפרסמים את דעתם ונימוקיהם גם לכלל הציבור, מתוך תקוה שפוסקים נוספים ישתכנעו מן העמדה הזו, ואם אכן כך יקרה אז זו תהיה הפסיקה הכללית.