שמעתי בשם הרב שפירא שמי שהלך אחרי רבו שפסק לו שלא לסרב פקודה נחשב לחוטא במזיד. לצערי אינני יכול לשאול את הרב שפירא, אז אולי הרב יוכל להסביר לי את הסברא של האמירה הזו. שהרי אם נאמר שהסומך על דעת יחיד במקום שהרבים חולקים עליו הוא חוטא במזיד, הרי שמשמעות הדבר שאין דברי היחיד במקום הרבים לכלום. אמירה זו לא מובנת לי שכן מן המעט שלמדתי ראיתי שבמקרים מסויימים אנו סומכים על דברי יחיד, כגון בשעת הדחק וכדו’. וכן ישנן קהילות המחזיקות בכל מיני מנהגים ע"פ פוסק שהיה באותה הקהילה אע"פ שרוב הפוסקים והחשובים שבהם שללו את שיטתו. (כמו למשל ענית ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצא בה יד"ח בקהילות מצפון אפריקה).

הואיל וגדולי הרבנים, בני גילו של מו"ר הרב שפירא, ומהם הרב גורן והרב ישראלי והרב קפאח זכרונם לברכה, פסקו כאחד שאסור לחייל למלא פקודה כזו, ולא ראה הרב שפירא רב בעל שיעור קומה שיכול לחלוק עליהם, סבר שעל הרבנים הצעירים לבטל את דעתם מפני דעת הגדולים מהם, ועל כן ביטל דעתם. ובמיוחד שהדברים נוגעים לענייני ציבור, שבהם יש חשיבות מיוחדת על הצבת עמדה אחת, וגדולי הרבנים הם שצריכים להכריע, ולא ראה שעומדים מנגד רבנים בעלי שיעור קומה, הן מצד חכמתם והן מצד מעמדתם, להכריע כנגד גדולי הרבנים בשאלות כבדות כאלה. ואין לצרף לדיון זה רבנים שעמדתם הבסיסית היא שעדיף לא להתגייס כלל לצבא. אלא יש לשקול את עמדתם של הרבנים הסוברים שיש מצווה חשובה לשרת בצבא.