האם ההגדרה "קביעת סעודה" על מיני מזונות מחייבת לא רק אכילת שיש בה שביעה אלא גם קביעות? לדוגמא: בעבודתי אין לי זמן שבו אני יכול לנעול את הדלת ולאכול אלא שכשאין אנשים אני מנצל את הזמן לאכילה. בכל רגע נתון יכול להיכנס מישהו, מה שמחייב אותי להפסיק את האכילה ולפנות ללקוח. בזמן האכילה, גם כשאני מצליח לסיים את האוכל, אין לי את שלוות הנפש וה"קביעות" של אכילת סעודה, בשל הכוננות התמידית. 1.האם כשאני אוכל מזונות לשובע עלי ליטול ידים ובסיום לברך ברכת המזון? 2.אם כן, במקרה שהיה עלי לסייע ללקוח והפסקתי באמצע האכילה, האם גם אז נשאר כך הדין? 3. בדרך אגב, האם כשהפסקתי עלי לברך שוב ברכה ראשונה, ובמידה שזו קביעות-ליטול ידים ולברך על הנטילה והמוציא, כשאחזור לאכול?

1. קודם כל, לכתחילה יש לחשוב שתאכל כמות שתשבע ממנה, כגון 4-5 פרוסות עוגה עם כוס קפה, שהיא כמות שאנשים רגילים לשבוע ממנה, (ולא מספיק 4 ביצים, אמנם יש דעה כזאת, אבל במשנה ברורה מביא בשם האחרונים שצריך כמות שאנשים אחרים רגילים לשבוע ממנה). המרכיב של ההרגשה ה"לא קבועה" לכאורה לא משפיע. 2. נשאר הדין. כמו שאדם שדיבר עם חבירו במהלך הסעודה לא נחשב הפסק. לא צריך דווקא שיהיה רצף באכילה אלא כל שהתכוונת לאכול כמות של קביעת סעודה אתה חייב ליטול ידים ולברך המוציא וברכת המזון. 3. לא, אתה ממשיך את הסעודה ולא מתחיל שוב.