הבהרת שאלתי: הרמב"ם סובר שקדושה שנייה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא. א"כ, אין [לכאורה] נפק"מ אם מבחינים בין קדושת המקדש לשאר א"י, הרי אפי’ שבטלה קדושה ראשונה סוף סוף קדושה שנייה מקדשת גם את מקום המקדש ואין צורך בחידושו על קידוש מקום המקדש בגלל ששכינה לא זזה ממקומה? אלא אם כן נגיד, שמכאן ראיה שהרמב"ם סובר שיש נפק"מ בין הקדושות (ראשונה ושנייה), למשל, שקדושה שניה דרבנן. אולם לא ראיתי שכותבים כן במפורש.

יש להבחין בין קדושת הארץ שנתקדשה לעניין המצוות התלויות בה, לבין קדושת מקום המקדש שנתקדש לעניין המצוות הנוהגות בו - שלא להיכנס בו בטומאה. מדובר בקדושות שונות. על קדושת מקום המקדש, הרמב"ם סובר שקדושת שלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. בזמן עזרא לא היו להם את כל האמצעים כדי לקדש מקום. המשנה במסכת שבועות מביאה שצריך בשביל כך קרבן תודה, מלך ואורים ותומים ובזמן עזרא דברים אלו לא היו. קדושת הארץ שקידשו בזמן עזרא היא לעניין המצוות התלויות בארץ, כמו: תרומות ומעשרות, כלאיים ועורלה ושאר מצוות התלויות בארץ. לדעת הרמב"ם קדושת הארץ שקידש עזרא היא מהתורה - לגבי מצוות שלא תלויות בתנאים מסויימים כמו איסור זריעת כלאיים בארץ ישראל. אולם לגבי מצוות שכן תלויות בתנאים, כגון: תרומות ומעשרות, שלגביהם לא נשלם התנאי של ביאת כולכם, הקדושה היא מדרבנן.