שלום רב, יש את הפסוק : "למען ספות הרווה את הצמאה" רש"י אומר (בקיצור) שאדם שמצרף לתעבה שלו את הדעת כלומר יודע שהדבר אסור ועושה בדווקא אם הבנתי נכון כדי להכעיס אזי השם מצרף לו את השגגות כזדונות.. השאלה שלי: הרי לדוג’ על עצמי אוכל לומר כי אני משתדל בעז"ה ב"נ כמה שפחות ל"תור אחר עייני" לפעמים אני מודה שאני הולך ברחוב אז אני נכשל ומישהי עוברת ואני מביט בה.. אני יודע שאסור אבל אני לא עושה להכעיס את השם אני עושה כי אני מתעבה והיצר מצליח להתגבר עליי.. אז האם הפסוק הזה "תופס" גם עליי? אני לא מנסה להכעיס את השם ולעשות בדווקא אך מנגד אני מודע ויודע שזה אסור.. האם לפי רש"י זה חל ? הרי כל העניין של תעבות הוא כזה.. בן אדם שאוכל חלבי אחרי בשרי הוא לא עושה תמיד להכעיס אלא הוא חלש בנושא הזה וכו’.. תודה רבה

שלום רב: ודאי שזה לא נוגע אילך. ניתן לומר גם הפוך שמידה טובה גדולה ממידת פורענות. בפרשה זו מדובר על אדם שהוא בלבו אומר שלא אקבל את הברית שיש בין הקב"ה לבין ישראל כברית מחייבת. אי קבלת הברית היא העבירה הנוראית והיא זו שגורמת שהשוגג מקבל העצמה ונחשב כמזיד. אולם אדם שבלבו מקבל את הברית עם הקב"ה בצורה מוחלטת אלא שרק כשמגיע מעשה הוא חלש ולא מצליח להתנהג על פי המצווה מכיון שהאו באופן עקרוני מקבל עליו את הברית אז גם המזיד נחשב לו כשוגג. כך למדתי מתוך דברי השפת אמת בפרשת נצבים.- שנת [תרנ"ט] הקדים ברית התוכחה קודם פרשת התשובה. שע"י שקיבלו בנ"י הברית ברכות וקללות לכן מובטחין שלבסוף ישובו בתשובה ז"ש והי' כי יבואו כו' והשבות. וכמו שכ' ברשע שאומר בשרירות לבי אלך ואינו מקבל הברית ואלה לכן ספות הרוה כו' שאפי' שוגג נחשב לו כמזיד. מכ"ש מדה טובה המרובה ע"י קבלת הברית זוכין לתשובה ומתהפך גם זדונות לשגגות. לכן מקדימין פ' התוכחות קודם ר"ה ועשי"ת שבזכות קבלת הברית נזכה לתשובה: כל טוב