שבת הראי"ה פרשת האזינו | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חיה שרה בת נחמה

1134

8 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

אורות הפרשה

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי [לב, ב].

"אמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה" [תענית ב.], וכן בזוהר [בראשית דף לב]: "שיורדים מסטרא דגבורה". השפע היורד ממרום, מצד חסד הבורא יתברך הוא מוכן לרדת באופן שיהיה גמור בענינו, שיוכל האדם ליהנות ממנו מיד, כענין המן שהיה גמור ומוכן להנאתו. אך מדת הגבורה פועלת היא הרבה עכובים וצמצומים, באופן שיהיה צריך הרבה מדריגות, עד שיבוא לכלל הנאה ע"י עבודת האדם. וכן הוא גם בשלמות הרוחנית, שהשפע היורד מן השמים ע"י קדושת התורה לשלמות הרוחנית, היה ראוי שירד באופן גמור, עד שיהיה האדם מוכן על ידו לשלמותו בלא עבודה וטורח, אבל מצד מדת הגבורה נתגלו הענינים במלבושים ומסכים, עד שהאדם צריך לעבדה ולשמרה, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ואך אז יקבל שלימותו. וע"כ נמשל שפע התורה לגשמים - "יערף כמטר לקחי" [מרן הראי"ה, 'עולת ראיה' א עמ' ער].

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [לב, ח].

קדושת תרומה בישראל היא להשאיר מקום לקדושה גם לאומות עולם, דכתיב והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך [ישעיה ס, ג], כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו, וכתוב בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל [דברים לב] למספר אין גבול, לקדושת בני ישראל אין גבול, אבל ישנו גבול לקדושת עמים, האחיזה של קדושה לעמים הרי היא מצד הגבול, מצד קדושת תרומה שישנה לישראל, שיש לזה גבול, שאינה חלה אם אין שיריה נכרין [מרן הראי"ה, 'שמועות ראי"ה' חיי שרה, עמוד מב].

ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר [לב, יב].

"אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי ג"כ את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו ע"י העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה, מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם, וכל שלטון מִשרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, "מקרב אחיך - ממובחר שבאחיך", ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ, "יפיפותו של יפת באהלי שם", "חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו", ומשפע פנימיות החיים כנס"י היא רק משפעת ולא מקבלת ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" [מרן הראי"ה, 'אורות ישראל' ה, ג].

אורות הראי"ה
"מתנגד שנהפך למעריץ"
קשריו של הגאון ר' נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל
עם מרן הראי"ה זיע"א (ח"ג)
בשבועות הקודמים סיפרנו על הגאון ר' נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון, ועל פגישתו הראשונה עם מרן הראי"ה, שבעקבותיה נהפך להיות חסיד מובהק שלו.
סיפרנו גם על הופעת ספרו הקדוש 'אורות' של מרן הראי"ה, שהתקבל בברכה ע"י החרדים מבקשי תורת הראי"ה, וגם הרב גרינשפאן, שהיה שייך בכל ליבו ל'אגודת ישראל', התלהב מאוד מהספר. כאשר פרסמו הקנאים מכתבי שטנה כנגד הספר הנשגב, עמדו גדולי ישראל לימינו של הראי"ה, ומחו כנגדם בחריפות רבה, גם הרב גרינשפאן הביע זעזוע עמוק ממעשיהם הנלוזים. הוא שלח מכתב נרגש (שפרסמנו בעלון הקודם) לעורך העיתון 'הדרך', בו הוא מוחה על מעשי הקנאים, ומבקש ממערכת העיתון שיפרסמו מאמר שכתב על ספר 'אורות' כתגובה לדברי הקנאים.
כנראה שהמאמר לא פורסם בעתון זה, ולכן החליט הרב גרינשפאן לשלוח את מאמרו לירחון הירושלמי 'שערי ציון'. קובץ תורני זה, שנערך ע"י הרב שלמה בלאזר זצ"ל והרב אהרן יצחק זסלנסקי זצ"ל (שהיו ממקורבי מרן הראי"ה), היו כותבים בו כל גדולי ירושלים, כגרצ"פ פראנק, הגרמ"נ אויערבאך, הגר"ש וינוגרד ועוד. גם הרב גרינשפאן פרסם מספר מאמרים בירחון זה, ובתוכם גם את המאמר הבא [שהתפרסם בגיליון של חודש שבט- אדר תרפ"א], ומפאת נדירותו וחשיבותו - ראינו לנכון להביאו כאן במילואו.
כדאי לקרוא את המאמר מספר פעמים, ולשים לב לרמיזותיו הנוקבות של הרב גרינשפאן, כלפי הקנאים שהעיזו פניהם בחציפות להביע דעתם הצרה כנגד דברי רוח קדשו הנשגבה של הראי"ה. מלבד זאת, מוסיף הרב גרינשפאן ביאורים מעניינים למספר פסקאות מהספר 'אורות'. וזה לשונו:

אור זרוע לצדיק
חסרון גדול ישנו אצלנו במה שנוגע לקריאת ספרים ולהבקורת, כי רגילים אנחנו בהסגנון הפשוט של הספרות היום-יומית שאינו דורש שימת-לב מיוחדה, ומפני כך נשתרש בנו ההרגל לקריאה שטחית, ובראותנו ספר בתוכן מדעי או פילוסופי כתוב בסגנון רציני אין אנו חפצים לטפל בו, אולם הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו כ"כ נורא, גרוע ביותר ועיקר הרעה הוא מה שקוראים אותו בהשטחיות הרגילה, בלי עיון וחדירה, ובזה מעקמים ומעוותים עלינו את הכתוב ומיחסים להספר ולהמחבר מסקנות והחלטות שלא עלה על ליבו, ותחת למצוא את המרגליות היקרות הבלתי ספורות, הטמונות בתוך עומק ההרצאה הפילוסופית והסגנון האצילי, הם מוצאים בו מקום לערעורים ולסתירות.
מה שמעציב ומדאיב ביותר הוא גם מה שרבים מאלה הקבועים באוהלה של תורה הרגילים לתשומת לב ועיון מרובה לכל דקדוק קל וסברה דקה כמו"מ של הלכה, מכיוון שהם באים להיכנס להיכל הספרות הקדושה של האמונות והדעות והמושכלות המופשטות, שדורשות לכה"פ, אותו העיון וההתבוננות מקיבעא הרגיל בגופי ההלכות המעשיות, סוברים להסתפק בהעברה שטחית וקריאה מקופיא וזהו הגורם הראשון להשרשת פורה ראש ולענה של קטגוריה בתלמידי חכמים.
בדברי אלה אני מכווין בייחוד כנגד אלה המערערים על הספר הנשגב "אורות" של הגאון הדגול מרבבה מוהרא"י הכהן קוק שליט"א, אשר כל מאמריו וספריו מלאים כל טוב ממיטב הגיוני היהדות הנבואית, והממלאים את לב כל איש יהודי הנאמן למסורת אבות שירה ופיוט, תקווה נחמה, ואהבה רבה לסגולות העם וקדשיו, אם רק נקראים הם ברצינות ובעיון הראוי (אין אני בא בדברי אלה להיודעים את האמת ומכוונים למרוד בה אוי לנו שכך עלתה בימינו).
קראתי ושניתי את ספר 'אורות' מתחילתו ועד סופו ומצאתיו לספר יקר הערך המכיל אוצר גדול של רעיונות עמוקים קדושים ונשגבים לכל ענפי המחשבה הישראלית. הספר כתוב בסגנון מחקרי ובשפה אצילית, כדרך הרב שליט"א בכל ספריו המלאים חקירות עמוקות ונשגבות בכל סעיפי החיים החומריים והמוסריים של העם, ויחד עם זה עלה ביד הרב באמנות נפלאה לעטות את רעיונותיו הנשגבים במעטה הוד וקסם פיוטי של תורת הסוד.
נפלאתי מאד על אלה התופסים את הרב בפרק ל"ד שמשבח את הצעירים המתעמלים לחזק את גופם לטובת כלל האומה. כאלו לא היה גם רצון תורה הקדושה לשמור את בריאותנו, הגלות עשתה אותנו לרפויי המזג, לנרגזי עצבים, והאם אין זה מצווה גדולה שבגדולות לפקח על בריאות העם וחיזוקו? והדברים פשוטים ואינם צריכים לבאורים, אלא שאצל הרב מתבטא ענין פשוט זה בבטויי המקובלים, כמו "גילוי האור" או "הבלטת האור", "ואין גלוי אור עומד בלי חבירו כלל ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות". וכלל העניין כמו שמצווה עלינו להשגיח ולפקח על נשמת האומה ורוחניותה שתתפתח ותשתכלל בכל השכלולים המוסריים עד שתעלה לאותו הגובה שגבלה ההשגחה העליונה בשביל ישראל עם סגולתו כך מצווה עלינו לא פחות להשתדל להיות עם חזק, מוצק ואיתן בגופנו, ודבר ידוע הוא כי במקום שהגוף לקוי, גם הרוח לקויה, כי חלישות הגוף הוא שורש מחלת שליטת הדמיון על ההיגיון הבריא, ותוצאותיה ידועות: הזיות, אמונות טפלות, הקטנת כוח השכל, וציורים מטושטשים גם במושגי הקדושה.
היוצא מזה, כי בתיקון גופני אנו מועילים הרבה לתקון נשמתנו "ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות", וכל מה שכתב הרב המחבר בפרק זה מתאים מאוד למה שהרחיב לבאר במאמרו "ישראל בתקופתו" בפרק י"ג, שהמוסר הכלול והשלם הוא המוסר העליון המקיף את החיים הטבעיים וכל תפקידיהם, שאינו נזקק לשום מלחמות פנימיות, לא "מוסר צולע" הצריך סעד ותמיכה בגזירות והתבודדות מן החיים ונטיותיהם הטבעיות, תורת היהדות רחוקה מאד ממוסר כזה, ואפילו נזירות מן המותרות, אם היא במידה קיצונית רחקה התורה "ונזיר נקרא חוטא". וכבר העיר הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק כ"ה וז"ל: כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, בשחוק בכדור, או ההתאבקות, או משיכת הידיים, או עצירת הנשימה, יהיה אצל אנשים סכלים פעולות שחוק, ואצל החכמים אינו פעולות שחוק עכ"ל.
עוד תפסו על הגאון המחבר ספר "אורות" על דבריו בפרק מ"ג שהנפש מתוקנת יותר אצל פושעי ישראל העובדים לטובת העם. אבל הרוח מתוקן הרבה יותר אצל שומרי תורה ומצות. כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא מתורת הנפש של החוקרים הקדמונים והמקובלים, האוחזים בשיטת פלוגת התוכן הנשמתי לכוחות שונים כמו נפש הצומחת, נפש החיונית וכו' בטח יודע כי כוח החיים הטבעיים, הוא הנפש הבהמית, משותף לכל בעלי החיים, ודבר טבעי הוא כי הפושעים בפרקם מעליהם עול תורה ומצוות השקיעו את עצמם בכל עושק הרגשתם בעבודה ארציית לטובת הכלל, כדי למלאות את הריקניות שבנשמתם וכדי להרוות את הצימאון הטבעי לנעלה ונשגב. כי השאיפה הרוממה והשתלמות נפשית הנטועה, בעצת החכמה העליונה, בתוך עומק תכונת האדם ומהותו הטבעית, תובעת את תפקידה, ואפילו החופשים הקיצונים לא יוכלו להשתחרר ממנה, אלא שמפני לקוי נשמתם וחוסר רגש האמונה הם חושבים כי עבודה ארצית לבדה, על יסוד גמילות חסדים וטובת הכלל תספיק להם, ולפיכך הכרת החובה לפעל לטובת כלל האומה מפותחה אצלם יותר מאצל החרדים, שומרי תורה ומצות, שמפני תשוקתם העזה להשתלם ולעלות מעלה בתורת המוסר על יסוד למוד התורה וקיום מצוותיה, הם מסיחים דעתם, פחות או יותר, מתפקידי החיים הטבעיים, ומאד צדק הרב בהביעו רעיון זה במילים אחדות: "הנפש מתוקנת אצל החופשים והרוח משוכלל יותר אצל שומרי תורה ומצוות" כי כשם שיש ארץ שלנו, כך יש שמים שלנו, "שמי יעקב", החופשים מתרחקים משמינו, והחרדים מתנתקים מארצנו. והתקווה תעודדנו כי לא רחוק היום, ואור חדש מציון יופיע עלינו ויאיר עיני כל העם לכל מפלגותיו לראות נכוחה ולהכיר את האמת, כי רק תורת המוסר הרחבה והשלמה המכירה את קדושת חיינו הארציים לכל צדדיהם לחטיבה בלתי נפרדת מן השקפותינו התוריות המוסריות, זוהי תורת היהדות האמתית , שעליה הטיפו נביאנו מעל במת הנבואה. עין הקורא המעיין היטב תראה בעליל כי גם מה שכתב הרב בפרק מ"ה ובפרקים שאחריו הוא ממש רעיון אחד שהביע בפרק ל"ד.
ומה נמלצו דברי הגאון המחבר בפרקים אלו שתארו לנו את "המרידה הרוחנית" שתתחולל בסוף גלותנו, אחרי כשלון הכוחות הטבעיים של האומה בתקופת הגלות, שגרמה בהכרח לדחות הצורך בעבודה ארצית, שהיא היסוד הראשון והעיקרי לקיומו של כל עם, תתעורר תנועה כבירה בקרב האומה לעבודה חומרית, העם ישקיע את עצמו בעבודה ארצית בכל חומו הטבעי, בכל התלהבותו, באותה המסירת נפש שהגין על מעמדו הרוחני בגולה אז בעת שעריצי הגויים בכל תקופות הגלות העיקו עלינו בתגרת ידם באמצעים שונים כדי לעשות את תנאי חיינו קשים ובלתי אפשריים, ושללו מאתנו את האפשרות לשמוח בעמלנו וליהנות מטובת החיים הטבעיים, נתחכמנו למעט את דמות חיי הגוף ולהקטין את ערך חיי השעה, הגנה מושכלת זו הייתה חזקה מאוד, מפניה נשתברו כל כלי זינם של העמים שחתרו חתירות תחת בניין הרוחני של העם על ידי הצרת צעדינו בחיים הגופנים, אבל עם כל תועלתה הגדולה הביאה לנו גם הפסד ונזק רב גם לגופנו גם לרוחנו.
כמו בחיי הפרט כן הוא בחיי הכלל. אם בחיינו הפרטיים לא נדאג במשך זמן ארוך לצרכי הגוף אז בהכרח הוא נהרס לגמרי ואז אין מקום לרוח לדור, והוא עוזב את גופנו, כן הדבר בחיי כלל האומה. על ידי הריסות הבניין הגופני של האומה משכן רוחנו, החל רוח ישראל סבא לעזבנו. נגף הטעימה (?) החל בעם, ורבבות באחינו מתו במגפה זו. ואלה שנשארו נאמנים למסורת אבות גם הם לא נוקו לגמרי מהתוצאות הרעות של הריסת בניננו הטבעי. חשכת הגלות, התלאות הבלתי פוסקות האפילו את מאור התורה, החלישו את ההיגיון שלנו, עקמו את ישרות דעתינו. במצב כזה אי אפשר עוד להישאר והעם עמד על ההכרה כי נחוץ לתקן את גופנו, לחזקו, לחדשו ולבסס את קיומנו הטבעי. עבודה זו גדולה וכבירה מאוד, ועמל הבונים העובדים בחריצות מפליאה הסיח את דעתם מנשמת האומה ורוחה. שכחו כי עוסקים הם בבנין מדור הגון ויאות לרוח העם, והשקיעו את כל תוקף "רצונם הגס" אך בבנין אבנים: אמנם בפעולת הבניין הם גורמים "קיום ועמדה לשפעת החיים כולם אפילו של הצדיקים". אבל לעזוב לגמרי את תוכן הקודש הוא דבר המתנגד ניגוד גמור לטבע העם, כאשר ישקוט עמנו מעט מעבודת הבניין וישביע את עצמו מתענוגות חייו החדשים המסודרים והמתוקנים בארץ אבות יתעורר בו הצימאון הטבעי לקדושה וטהרה, יכיר תיכף כי "דירתו הנאה" היא רק אמצעי "להרחבת דעתו" דעת תורתו, התעוררות זאת תהיה בראשונה על ידי צדיקים אנשי הרוח מעולם, ואחרי כן יקיצו כל שדרות העם לכל מפלגותיו לחיי קודש, לטהר המידות, למוסר רם ונשגב, רחב ושלם, מוסר גאוני ומקורי הנובע מעומק נפש העם, ממעין קדושתו הטבעית ואשר מריחו הטוב יתבסס כל העולם. אחרי הצעת הדברים מה נאמנו דברי הגאון המחבר ספר 'אורות' שליט"א באמרו כי "הרצון הגס של הרשעים" הועיל הרבה לסדור החיים של העם במובן זה שהם עסקו הרבה בבנין ביתנו הטבעי וע"י זה עזרו ג"כ להתעלות רוחנו "והקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים" [זוהר שמות], "וכל האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות" [מגילה כ"ה] לפי "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום וכו' שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותם באגודה אחת" [רש"י שם] ולפי "שמוציא את הפושעים מן הכלל" [תוס' שם].