צביון השבת | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

קטגוריה משנית

7 דק' קריאה

א - המצווה לשמור על צביון השבת כיום מנוחה
נצטווינו בתורה שלא לעשות מלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", אלו ל"ט המלאכות שעל ידן הקימו את המשכן, כפי שנתבאר למשה בסיני (עיין לעיל ט, א-ב). והוסיפו חכמים והתקינו סייגים לתורה, כדי שלא יעשה אדם דבר שמתוכו יגיע לעבור על אחת המלאכות שאסרה התורה (לעיל ט, ג-ד). עוד נצטווינו לשבות ביום השבת, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". והכוונה, שבנוסף לכך שלא נעשה מלאכה גמורה בשבת, גם נשבות וננוח מטורח ועמל, שלא יפתח אדם חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, מכל מקום הוא מבטל את מצוות התורה לשבות ולנוח בשבת (רמב"ן ויקרא כג, כד; ועיין רמב"ם כא, א, ועיין בהלכה הבאה).
כהמשך לכך למדנו בנביא שצריך לשמור על צביונו של יום השבת כיום מכובד ומקודש, יום שאין עוסקים בו בדברי חול, והעושה כן זוכה לשכר גדול. שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". ולמדו חכמים מדברי הנביא הדרכות רבות לשבת, ועיקרן שלא ינהג אדם בשבת כדרך שהוא נוהג ביום חול. וכך אמרו (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול... מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. וְדַבֵּר דָּבָר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור - אסור, הרהור - מותר". מעמדן של הדרכות אלו גבוה מתקנות חכמים, הואיל ושורשם במצוות התורה לשבות, ויסודם נתבאר בדברי הנביאים, ועל כן הם נקראים 'דברי קבלה'.
את המצוות הקשורות לכבוד ועונג כבר בארנו לעיל (פרקים ב, ד, ה, ז). הכבוד מתבטא בבגדי השבת, רחיצת הגוף, הכנת הבית והדלקת הנר. והעונג מתבטא בסעודות, בשינה ובלימוד התורה. בפרק זה נבאר את המצוות והסייגים שנועדו לשמור על צביון השבת כיום קדושה ומנוחה. ומצוות אלו הם היסוד לכל מה שאסרו חכמי הדורות משום 'עובדין דחול', היינו שכל מעשה מובהק של חול אסור בשבת, ובכלל זה משחק כדור של גדולים, שחייה בבריכה, התעמלות ונסיעה באופניים. עוד תקנו חכמים כדי לשמור על צביון השבת כיום שבתון את איסור ה'מוקצה' (כמבואר בפרק הבא). וכן תקנו שלא לנגן בכלי זמר (להלן יז-יט).
למרות שמעמדן של המצוות לשמור על צביון השבת ושלא לעסוק בענייני חול (עובדין דחול) גבוה מהסייגים שתקנו חכמים, מצד גדרי ההלכה, הסייגים שתקנו חכמים חמורים יותר. שכן הסייגים, כדוגמת האיסור לעשות מלאכות בשינוי או לומר לגוי לעשות מלאכה - אסורים גם לצורך מצווה (לעיל ט, ג-ד, יא), ואילו האיסורים שקשורים לצביון השבת - מותרים לצורך מצווה (כפי שיתבאר בכל הפרק). ויש איסורים שמורכבים על שני היסודות הללו, ומצד צביון השבת היה אפשר להתיר אותם לצורך מצווה, אלא שהואיל והם אסורים גם מצד גזרת חכמים, גם לצורך מצווה אסור לעבור עליהם.

ב - מקח וממכר
אסור לקנות ולמכור בשבת, והפותח חנות ומוכר וקונה בשבת כדרך חול, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, ביטל מצווה מהתורה. שהתורה צוותה שיהיה יום השבת 'שבתון' (שמות לא, טו), והסוחר בחנותו אינו שובת (רמב"ן ויקרא כג, כד; ריטב"א, חתם סופר). וכן מסופר בנחמיה (יג, טו-כא), שכאשר הגיע לירושלים מצא שעושים בה יום שוק בשבת, "וְהַצֹּרִים (סוחרים) יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי (שרי) יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם: מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלוֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת". בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, ובתגובה ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. "וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם: מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה, אִם תִּשְׁנוּ - יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם (לענוש אתכם), מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת".
וכל זה אמור לגבי הסוחר בשבת דרך קבע, שהוא עובר באיסור תורה, אבל הקונה או מוכר בשבת כדרך ארעי לצורך חול, עובר באיסור מ'דברי קבלה' (דברי נביאים), שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", שלא יעסוק אדם בחפצי חול שלו ביום השבת (שבת קיג, א). אמנם ממה שנאמר מדברי הנביא עדיין לא למדנו שיש איסור לקנות ולמכור לצרכי מצווה, וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב (רש"י ותוספות ביצה לז, א, מ"ב שו, יא). ורק לצורך מצוות ישוב הארץ התירו לקנות בית מגוי ביום השבת, באופן שהגוי יכתוב את השטר ויקח את הכסף בעצמו (שו"ע שו, יא, א"ר כב, ומור וקציעה, ושלא כמ"א יט. לעיל ט, יב).
מחמת איסור מקח וממכר יש מחמירים שלא למכור בשבת עליות לתורה. ורבים נהגו להקל בזה, ויש להם על מה לסמוך. מפני שבפועל אין מבצעים תשלום וקניין בשבת, ומה שמתחייבים לשלם עבור העליות נחשב צרכי מצווה (מ"ב שו, לג; יחו"ד ב, מא). אבל אם התרומות שמגיעות ממכירת העליות נמוכות, אין ראוי להקל בעבורן בדין זה, ואין ראוי לבטל עליהן את זמנו של הציבור.

ג- קבלת מוצרים מחנות ומסעדה
מי שנצרך בשבת למאכלים לסעודת שבת, כגון שבאו אצלו אורחים או שלא התכונן כראוי לשבת. רשאי לבא לבעל החנות ולבקש ממנו שיתן לו מאכלים מהחנות, תוך הסכמה בשתיקה שלאחר השבת ישלם לו. ובלבד שלא ידברו על התשלום, היינו שיבקש את המוצר מן החנווני כדרך שהוא מבקש משכנו דבר בהשאלה, בלא להזכיר 'קניה', 'מכירה' ו'תשלום'. ומותר לומר לבעל החנות שבמוצאי שבת או במשך השבוע ידבר עמו על מה שלקח ויתפשרו ביניהם. ואף שבעל החנות מבין מזה שהוא מתכוון לשלם לו, כיוון שלא הזכיר את התשלום במפורש אלא רק ברמז, אין בזה איסור.
ויקפידו שלא להזכיר את מחירו של המוצר, ולא ישקלו או ימדדו אותו כדרך שרגילים לעשות בחול כדי לדעת את מחירו, אבל מותר להם למלא כלי מסוים שלא נועד למדידות, ולסכם שמחר ימדדו אותו מתוך הבנה שלפי תוצאת המדידה יחשבו את התשלום, אבל לא יזכירו בדבריהם את התשלום. וכן מותר למלא כלי שנועד למדידות כדי לקחת בו את המאכלים הנצרכים, אבל אסור למדוד בו את הכמות הנדרשת ולשפוך אותה לכלי של הלוקח, שאז ניכר שהתכוונו למדוד. וכן מותר לבקש מהחנווני חמשה תפוזים או חמשה בקבוקים, שאין מספר זה מבטא מכירה אלא כך הדרך לתאר את הכמות הנצרכת. ואם אותו אדם כבר לקח בעבר מוצרים שכאלה מן החנווני, אסור להם לדבר על חובו המצטבר ולחשב אותו יחד עם מה שהוא לוקח היום (שו"ע שכג, א-ד; מ"ב כ, שש"כ כט, יח-כה).
אם החנווני אינו מאמין לו שיזכור לשלם אחר השבת, יכול החנווני לבקש ממנו להשאיר אצלו בגד או חפץ, אבל לא יאמר שהוא 'משכון' או 'עירבון' כדרך שמדברים בחול (רמ"א שז, יא).
הלוקח מוצרי מזון מהחנות בשבת, לא יקחם בארגז גדול כדרך שרגילים לקחתם מהחנות ביום חול, כדי שלא יחשבו הרואים שהוא מביאם לצורך מסחר, אלא יביאם בידו או על כתפו כדרך שמביאים מאכלים לסעודה. וגם אם השינוי בדרך נשיאתם יטריח אותו ללכת כמה פעמים כדי להביא את כל המאכלים הנצרכים, עדיף להרבות בהליכה מאשר להיראות כמי שעוסק בצרכי מסחר. ואם יש בבית אורחים שממתינים לסעודה, יזדרז להביא את כל המאכלים בבת אחת למרות שהוא נושאם כדרך חול. וכן אם הוא הולך במקום שאין חשש שיחשדו בו שהוא מביאם למסחר, יכול לשאתם כדרך חול כדי למעט בהליכה (י"א בשו"ע שכג, ה; מ"ב כה; רמ"א תקי, ח).
בעל חנות או מלון שמעוניין לתת ללקוחותיו אפשרות לקבל מוצרים בשבת, יכול למכור לפני השבת כרטיסים בצבעים שונים, באופן שכל מי שיבוא בשבת ויתן למלצר כרטיס צהוב יקבל סעודה ראשונה, ומי שיתן כרטיס ירוק - סעודה שנייה, ואדום - משקה, וכחול - עוגה, וכיוצא בזה. וכאשר הצבעים אינם מספיקים למוצרים השונים, מותר לכתוב על הכרטיס את שם המוצר, אבל אסור לכתוב על הכרטיסים את מחיר המוצרים שמחזיק הכרטיס זכאי להם, כי באופן זה הכרטיס נעשה כשטר כספי שאסור לקרוא בו בשבת (מ"ב שז, נ; שכג, כ; שש"כ כט, כו).

ד - הלוואה השאלה ומתנה
כשם שאסור לקנות ולמכור בשבת, כך גם אסור להלוות דבר או לפרוע חוב, שהואיל ורגילים לכתוב על כך שטרות, יש חשש שיבואו לכתוב. לפיכך, מי שצריך לבקש מחבירו לצורך שבת דבר מאכל או מלבוש או כסא, יבקש אותו בלשון 'השאלה', שאין רגילים לכתוב את מה שמשאילים. ובשפה שאין בה הבדל בין לשון הלוואה והשאלה, יאמר בלשון 'תן לי'. ואם המשאיל חושש שהשואל ישכח להחזיר לו את החפץ, יוכל לבקש ממנו להשאיר אצלו איזה חפץ, אבל לא יאמר שהוא 'משכון' או 'עירבון' כדרך חול (שבת קמח, א; רמ"א שז, יא). אם טעה המבקש וביקש בלשון הלוואה, יענו לו שאסור להלוות אבל יוכלו לתת לו בהשאלה (שלחן שלמה שז, טו, ב).
לדעת כמה פוסקים, אסור לתת מתנה או לקבל מתנה בשבת, מפני שבעת נתינת המתנה החפץ עובר מרשותו של הנותן לרשותו של המקבל, והרי זה דומה למקח וממכר (מ"א שו, טו; ברכ"י ז; מ"ב לג). ויש סוברים, שמותר לתת מתנה בשבת, כי אין כותבים שטרות על מתנות (בית מאיר עפ"י רי"ף ורמב"ם). לכתחילה נוהגים להחמיר שלא לתת מתנות בשבת, אבל בשעת הצורך, בשביל קיום מצווה, לכל הדעות מותר לתת מתנה (שו"ע או"ח תרנח, ג-ד). לפיכך, מותר לתת במתנה כלים ומאכלים לצורך סעודת שבת (מ"ב שו, לג). וכן מותר לתת פרסים לילדים שהשתתפו בלימוד תורה, שיש בזה צורך מצווה לעודד אותם ללמוד.
הרוצה להביא מתנה לחתן בר המצווה בשבת, נכון שיבצע את פעולת הקניין לפני השבת. כלומר יבקש מאדם אחר שיגביה את המתנה כדי לקנות אותה עבור חתן בר המצווה, וכך המתנה תעבור לרשותו לפני השבת, ובשבת יגישו לו את המתנה שכבר היתה שייכת לו מערב שבת. ואם לא עשו כך, אפשר לתת את המתנה כפקדון עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת מקבל המתנה יקנה אותה (שש"כ כט, לא). ויש מקילים לתת מתנה לחתן, כי יש בזה קצת מצווה לשמחו (א"ר וחת"ס). ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם (שרידי אש ב, כו).
אסור להטיל גורל בשבת כדי לקבוע מי יקבל מנה זו ומי יקבל מנה זו, שהואיל והם מקפידים על כך, שכל אחד רוצה לקבל מנה יותר גדולה וטעימה, יש חשש שיגיעו להזכרת מחיר המנות ולמדידתן ושקילתן. ועוד שיש בזה משום איסור משחק בקוביה. וכאשר המנות אינן שוות במחירן, גם בין בני הבית אסור להטיל גורל. אבל אם המנות שוות במחירן, מותר לבני הבית להטיל עליהן גורל (שבת קמח, ב - קמט, א; שו"ע שכב, ו, להלן כב, ח). מותר להטיל גורל על הזכות לעלות לתורה או לומר קדיש, שאין שם דברים שאפשר למדוד ולחשב (מ"ב שכב, כד).