בדרכו של ה'חתם סופר' | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

מדורים

קטגוריה משנית

מדורים
רביבים

3001

6 דק' קריאה

שאלה:אני קורא מפעם לפעם את דברי כבודו ונדהם מהביטחון בדרככם, שהיא הפוכה מדרכם של רבותינו גדולי התורה. הרי ידועים דברי החת"ם סופר כי "חדש אסור מהתורה", ואתם שיניתם מכל מה שהיה נהוג בישראל מדורי דורות. בהשפעת החילונים המצאתם מצוות חדשות של ציונות ולאומיות. שיניתם את מסורת הלימוד בהכנסת לימודי חול, שגדולי ישראל נאבקו כנגדם בכל תוקף. ואיך אתם מעזים לטעון שאתם מייצגים את דרך התורה?
תלמידי הרב קוק ממשיכים את החת"ם סופר
תשובה:שוב אנחנו עדים לסילוף נורא, שמבוסס על דיבת שקר על תלמידי מרן הרב קוק זצ"ל.
לטובת חלק מהקוראים שאולי עוד לא שמעו על גדולתו של רבי משה סופר זצ"ל, המכונה חת"ם סופר על שם ספר תשובותיו הגדול, נקדים תחילה שהחת"ם סופר, שחי לפני כמאתיים שנה (תקכ"ב-תקצ"ט), היה אחד מגדולי הדורות האחרונים. לתשובותיו יש משקל רב בפסיקת ההלכה עד ימינו. עד היום יוצאי הונגריה, סלובקיה וטרנסילבניה מחשיבים אותו לרבם המובהק. הוא כיהן במשך יותר משלושים שנה כרבה של פרשבורג וראש הישיבה הגדולה שהקים בה.
ניתן לקבוע שברוב הסוגיות המרכזיות, תלמידי הרב קוק ממשיכים את דרכו (כמו גם את דרכם של שאר גדולי ישראל) הרבה יותר מאשר הציבור החרדי. ונתחיל לפרט:

יחס לעבודה ולימודי חול
החת"ם סופר עודד את מרבית תלמידיו לעבוד ולקבוע עיתים לתורה, וזאת משום שדאג לפרנסתם של תלמידיו, ובניגוד למקובל היום בציבור החרדי שמעודדים את הרוב ללמוד בכולל. אמנם הוא סבר שבחוץ לארץ, מי שיכול להתקיים בלא לעבוד ובלא להזדקק לקופת הציבור, עדיף שיעסוק בתורה כדברי רשב"י (ברכות לה, ב).
הוא לא התנגד ללימודי מדעים מצד עצמם וקל וחומר לצורך פרנסה, אלא שהוא חשש שמא יחברום לרעיונות של כפירה. ולכן דאג לשכור לבניו מורים שילמדום לימודי חול תחת השגחתו. גם תלמידיו הגדולים, רבי יהודה אסאד ומהר"ם שיק, שלחו את בניהם ללמוד בישיבתו של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר באייזנשטאט, ששילבו בה לימודי חול. ואף בנו ממשיכו של החת"ם סופר, בעל הכתב סופר, חשב מתחילה למנות את הרב הילדסהיימר כיד ימינו (לימים הרב ד"ר הילדסהיימר היה לאחד מגדולי התורה, ומנהיגם של רבני ויראי גרמניה).

אילו יוזמות חדשות שלל
החת"ם סופר חשש בצדק מההשפעה של תרבות הגויים על קהילות ישראל, שהיו מיעוט קטן בקרב הגויים, והצליחו לשמור על עצמן רק על ידי המסורת שבמרכזה לימוד התורה וקיום המצוות. לכן הוא שלל בחריפות כל יוזמה שבאה על ידי הרפורמים, שעיקר מגמתם הייתה ליצור תנאים שעל ידם יוכלו היהודים להשתלב בגויים ובגלות. אבל הוא לא שלל יוזמות חדשות שבאו ממקור ישראל, כדי לקדם את הציבור מבחינה רוחנית או חומרית.
מתוך כך הוא כמובן שלל את דרכו של משה מנדלסון, שהושפע מתרבות הגויים, אבל שלא כמו רבים מהחרדים הוא התייחס אליו בכבוד. בתשובה (יו"ד שלח) שבה הוא שולל את דעתו בזכות הלנת המת שלושה ימים, שנגררה אחר העמדה המקובלת אצל הגויים, הוא מכנה אותו "החכם רמ"ד" (רבי משה דעסאוי). הוא גם הגן על שי"ר שהיה רבה של פראג (עם נטייה חזקה להשכלה).

יחסו לארץ ישראל
ולגבי ארץ ישראל אין מה לדבר. חת"ם סופר היה אחד מגדולי מחבבי הארץ. ספר שלם אפשר לקבץ מדבריו על ערכה של ארץ ישראל. בעקבות חז"ל והרמב"ן הוא כתב שעיקר קיום התורה והמצוות הוא בארץ ישראל (דרשות חת"ס יח, א), ודימה את חוץ לארץ לקבר (שם עו, א). עוד כתב שה"קרקע של ארץ ישראל יותר קדושה מהשמיים של חוץ לארץ" (שם שכד, ב).
וזה מתקשר עם הדברים המופלאים שהזכרתי בשמו בשבוע שעבר, על ערך העבודה בארץ ישראל. "שהעבודה בקרקע גופה מצווה, משום יישוב ארץ ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים..." ולא זו בלבד אלא שהוסיף וכתב: "ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם יישוב העולם - הכול בכלל מצווה". וכפוסק הלכה יש לדייק בדבריו, שלא הסתפק בכך שהאומנויות השונות הן מכשירי מצווה, אלא כתב שאפשר שהן מצווה ממש. כלומר, אם הן מכשירי מצווה, אזי מעלתם נמדדת רק לפי מידת התועלת שבהם ליישוב הארץ, אבל אם אפשר להשיג את אותה המטרה על ידי עבודתם של אחרים, אין צורך בכל האומנויות הללו. אבל אם הן עצמן מצווה של יישוב הארץ, ממילא יש בהן קדושה עצמית. בכל אופן עולה מדבריו, שכל התורם לשגשוגה של מדינת ישראל מקיים מצווה גמורה של יישוב הארץ (חידושיו לסוכה לו, ב).
ובספרו 'תורת משה' לפרשת שופטים הוסיף שאף לימודי המקצוע הם מצווה: "ולא לבד עבודת קרקע, אלא לימוד כל האומנויות משום יישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה ויביאום מארצות רחוקות, על כן היה לימוד כל אומנות מצווה...".
יש לציין שעמדתו השפיעה על תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שאחוז העולים מקרבם לארץ היה גבוה יחסית.
עוד צריך להוסיף שגם שיטת הלימוד הליטאית, הרווחת כיום בציבור החרדי, שונה בתכלית משיטתו של החת"ם סופר, שהדגיש את הלימוד אליבא דהלכתא.

יחסו לאמנציפציה כמסיחה את הדעת מארץ ישראל
בהתייחסותו לאמנציפציה (מתן זכויות שוות ליהודים), אמר (שם צג, א): "משל לבני מלך שגלו מעל שולחן אביהם והלכו מגולה אל גולה וסבלו צרות הרבה וקיבלו הכול באהבה ביודעם כי סופם לחזור לגדולתם... ויהי כאשר עברו עליהם ימים רבים של צער, והאב נכמרו רחמיו עליהם, שלח להם בעלי מלאכה שיבנו להם בית מלכות בגולה שלהם, ושלח להם ממון רב שיחיו ברווח ולא בצער... הבנים המשכילים האלה קיבלו את הממון ואת בעלי המלאכות... וגם כתבו לאב כתב תודה ושבח על כל הטובה. אך במסתרים בכתה נפשם בכי רב. ושאלו להם: על מה נהפכה שמחתכם לרועץ? והשיבו: אתם (השואלים) שוטים, הלוא כל הצרות שעברו עלינו עד עתה אינן שקולות כצרה הגדולה הזאת. הנה אנחנו גולים וסורים זה זמן רב וסבלנו הכול בטוב, כי חשבנו, קרבה שנת פדותנו וגאולתנו. והנה אחרי כל הצרות האלה שולח לנו אבינו לבנות טירת מלכים בגולה. ועד מתי נהיה עוד פזורים? וכי מפני זמן מועט שולח לנו ממון הרבה ובונה פלטרין? אין זה כי אם ח"ו דעתו להזניחנו בגולה! על כן עלינו לבכות ולהתאונן (על אריכות הגלות), ומכל מקום חלילה לנו לבעוט ושלא לקבל טובת וחסדי אבינו, על כן כתבנו כתב תודה, אבל במסתרים תבכה נפשנו על גודל השבר הזה.
"כן אנחנו בעוונותינו הרבים, סבלנו גלויות ושמדות וצרות רבות ורעות זה קרוב לאלפיים שנה, והכול סבלנו, כי אמרנו: קרוב קץ פדות נפשנו. והנה עכשיו הִטה ה' עלינו חסד בעיני שרים ומלכים בכל העולם, ולחדש עלינו גזירות טובות. נודה לה' על כל הטוב, ונודה למלכי העמים אשר אנו יושבים בצלם, אשר שמו עיניהם לטוב עלינו. אבל במסתרים תבכה נפשנו, כי כבר זקנה אומתנו... ועד מתי עוד נהיה פזורים ולא נקווה לשוב לציון?... ואין להאריך והדבר מובן".
סיפרו תלמידיו שדרשה זו נאמרה בשנת תקצ"ג, בעקבות אספת ראשי המדינה שהחליטו על הענקת זכויות ליהודים, ואז פנו מנהיגי הציבור למאור הגולה, החת"ם סופר, בבקשה שיאמר דברי תודה לשרים. וכך עשה, ובסוף הדרשה סיפר משל זה בקול בכי, ובעל פה עוד הוסיף דברים על מה שכתב בספר דרשותיו, ובסיומם אמר: "אחי ועמי, נישא לבבנו וכפינו יהיו שטוחות אל אבינו שבשמיים, נא תרחם עלינו להחזיר אותנו לארצנו, שמה נהיה סמוכים על שולחן אבינו. כי לא יזנח לעולם ה' ונצח ישראל לא ישקר ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן" ('חוט המשולש' לרבי שלמה סופר).
כל זה להיפך מעמדת חלק מהחרדים שמחשיבים עצמם כתלמידיו ואינם שוללים את הגלות, וחלקם אף הלכו מלכתחילה לארה"ב לבנות שם היכלות ולמאוס בארץ חמדה ולנאץ את מדינת ישראל. על מה שהוא בכה הם שמחים.

הרב מפרשבורג ויחסו לישיבת מרכז הרב
ממילא יובן שלא לחינם בחר רבי עקיבא סופר זצ"ל, בעל 'דעת סופר', נינו של החת"ם סופר וממשיכו העיקרי כרבה של פרשבורג, להתקשר בעת עלותו לארץ לישיבת מרכז הרב, בה התפלל בקביעות שחרית במשך קרוב לעשרים שנה. ושיבח את התפילה ויראת השמיים של הבחורים.
סיפר הרצי"ה קוק, שבימי מחלתה האחרונה של אמו נכנס הרב מפרשבורג כמה פעמים לבקרה. וכשנשאל: מה לתלמיד חכם לבקר אישה חולה? השיב: "אשת חבר כחבר".

מי ממשיך כיום את דרכו של החת"ם סופר
אמנם צריך להודות, הציבור הדתי-לאומי ברובו אינו מקפיד בכל פרטי ההלכה כדרכו של החת"ם סופר, וגם לא מתייחס מספיק בקדושה למלאכת יישוב הארץ, אלא מושפע במידה רבה מהלכי הרוח הרווחים בחברה הלא דתית.
אבל הציבור התורני (חרד"לי) הוא הממשיך הנאמן של החת"ם סופר. הדבר בא לידי ביטוי ביחס החשוב כלפי לימוד התורה ויישוב הארץ ובנקיטת הזהירות הנדרשת כלפי הסביבה החילונית; במתן תמיכה תורנית לחיילים במסגרת ישיבות ההסדר, ובליווי החיילים שהולכים למסגרות כלליות על ידי רבני המכינות; בייסוד מסגרות לימודיות המשלבות תורה ומדע כמו 'מכון לב' וסביבה תורנית תומכת באוניברסיטאות ובמכללות.
והתוצאות החינוכיות בהתאם: אחוזי עזיבת הדת בקרב הציבור התורני (חרד"לי) נמוכים מאשר בחברה הדתית-לאומית מחד ובחברה החרדית מאידך.
מתוך העיתון בשבע