פרק ו' חלק ו | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רבי שלום בן תמו עמאר ז"ל

567

6 דק' קריאה

המצוות הן גזירות הקב"ה על עבדיו, ואין סיבתן להיטיב להם, אף שבאמת תוצאת קיומן היא טוב לאדם
אֲבָל מִדִּבְרֵי חֲכָמִים נִרְאֶה, שֶׁאֵין לוֹמַר כִּי הַמִּצְווֹת שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁבִיל הַמְקַבֵּל, שֶׁהוּא הָאָדָם. רַק הֵם גְּזֵרוֹת מִצַּד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַגּוֹזֵר עַל עַמּוֹ גְּזֵרוֹת, כְּמוֹ מֶלֶךְ הַגּוֹזֵר גְּזֵרָה עַל עַמּוֹ.
אַף כִּי הָאֱמֶת כִּי יִמְשֹׁךְ מִזֶּה• - מִצַּד שֶׁהוּא מְקַיֵּם הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזַר עָלָיו - הַטּוֹב וְהַהַצְלָחָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ הַצְלָחָה•. מִכָּל מָקוֹם, אֵין הַתְחָלַת הַגְּזֵרָה1 שֶׁנִּתְּנָה לְטוֹב אֶל הַמְקַבֵּל. וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב(דברים ו, כד) : וַיְצַוֵּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ, אֵין הַפֵּרוּשׁ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה הַמִּצְווֹת בִּשְׁבִיל לְהֵטִיב לָנוּ, שֶׁאֵין זֶה כָּךְ. רַק הוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה עָלֵינוּ כְּמֶלֶךְ הַגּוֹזֵר, רַק שֶׁהַגְּזֵרָה הַזֹּאת הִיא לְטוֹב לָנוּ, לְחַיּוֹתֵנוּ כַּיּוֹם הַזֶּה, אִם נְקַיֵּם הַמִּצְווֹת, וְלֹא שֶׁתְּחִלַּת הַגְּזֵרָה הוּא לְטוֹב לָנוּ. וּמַה שֶּׁאָמַר(מכות כג, ב) : רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם וכו', פֵּרוּשׁ, כִּי בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַרְבֵּה גְּזֵרוֹת, בִּשְׁבִיל כָּךְ יֵשׁ הַרְבֵּה זְכוּת. וְדָבָר זֶה מֻסְכָּם בַּגְּמָרָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְהוּא עִקָּר שֹׁרֶשׁ גָּדוֹל בַּגְּמָרָא, עָלָיו נִבְנוּ כַּמָּה הֲלָכוֹת. שֶׁאָמְרוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה: מִצְווֹת הַתּוֹרָה לָאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל גְּזֵרוֹת נִתְּנוּ. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ(ראש השנה כח, א) : הַמֻּדָּר הֲנָאָה2 מִן הַשּׁוֹפָר מֻתָּר לִתְקֹעַ בּוֹ3 . וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ מֻתָּר לִתְקֹעַ לוֹ. וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מִן הַמַּעְיָן טוֹבֵל בּוֹ טְבִילַת מִצְוָה, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. וְהַטַּעַם בְּכֻלָּם, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק לְעֹל עַל הָאָדָם*. וְאַל תֹּאמַר כִּי פֵּרוּשׁ לָאו לֵהָנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק לְטוֹב לָנוּ לָעוֹלָם הַבָּא, דְּאִם הָיָה תְּחִלַּת נְתִינַת הַמִּצְוָה לְיִשְׂרָאֵל לְהֵטִיב לָהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא, אִם כֵּן מִצְווֹת לֵהָנוֹת נִתְּנוּ. וְאִם הַדָּבָר הוּא כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁתְּחִלַּת הַמִּצְוָה הִיא לְטוֹב לָנוּ, אִם כֵּן לֹא הָיָה הַדִּין הַזֶּה כָּךְ, שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לִתְקֹעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה, וְהוּא מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ. אֲבָל בְּוַדַּאי הַמִּצְוָה עָלֵינוּ כְּמֶלֶךְ הַגּוֹזֵר עַל עַמּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וּלְכָךְ אָמַר שֶׁמֻּתָּר בְּכָל אֵלֶּה.
ניתן לומר כי המצוות מטיבות עם האדם אלא שגם זה גזירה
וְאִם נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ לוֹמַר כִּי מִצְווֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, כִּפְשַׁט הַכָּתוּב(דברים ו, כד) : וַיְצַוֵּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיּוֹתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. נוּכַל לוֹמַר כָּךְ, אֲבָל בָּאֹפֶן הַזֶּה שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר זֶה גַּם כֵּן בִּגְזֵרָה. וְלֹא כְּמוֹ מִי שֶׁרוֹצֶה לְהֵטִיב לְאֶחָד, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל הַגְּזֵרָה, אָז הַמְקַבֵּל יָכוֹל לְהִפָּטֵר4 , עַל דֶּרֶךְ(יומא סט, ב) : כְּלוּם נָתַתָּ לָנוּ רַק לְקַבֵּל שָׂכָר, לֹא אִיהוּ בָּעִינָא, וְלֹא שְׂכָרוֹ בָּעִינָא5 . שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ, רַק שֶׁהַטּוֹב הַהוּא בְּעַצְמוֹ גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל. וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ: וַיְצַוֵּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ וגו', כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּזַר עָלֵינוּ הַמִּצְווֹת, מִפְּנֵי שֶׁגָּזַר עָלֵינוּ הַטּוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהַטּוֹב הַזֶּה הוּא גְּזֵרָה, בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל אָדָם, יֹאמַר בָּזֶה: מִצְווֹת לָאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּ, כִּי לֹא נִתְּנוּ עַל דַּעַת הַמְקַבֵּל, וּבִשְׁבִיל כָּךְ הַמִּצְווֹת הֵם עֹל עַל הָאָדָם. וּבְוַדַּאי דַּעַת הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה תָּבִין עַל עִנְיָן זֶה•, כִּי הַמִּצְווֹת שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, הַמִּדָּה הַזֹּאת גָּזַר ה' עַל הָאָדָם. וְכֵן שְׁאָר הַמִּצְווֹת כֻּלָּם, הֵם לִקְבֹּעַ בָּאָדָם מִדּוֹת טוֹבוֹת, וְהֵם גְּזֵרוֹת עַל הָאָדָם.

___________________________________

אבל מדברי חכמינו נראה לומר שאין עניינן של המצוות לתועלת לאדם, אלא הן גזירות שגזר הקב"ה על עמו כמו מלך שגוזר גזירות על נתיניו.
אמנם נכון שכאשר יקיים האדם גזירות ה' תצמח לו טובה מכך, מכל מקום 1 אין זו הסיבה הראשונה לנתינתן. ומה שנאמר בתורה: ויצונו ה' אלוקינו לעשות החוקים האלה לטוב לנו, אין פירושו שנתינתן של המצוות היא מפני התועלת שלנו בהן, אלא המצוות הן גזירות הקב"ה עלינו כמלך הגוזר על עמו, אבל יש בכך תועלת, לחיותינו כהיום הזה, אם נקיים המצוות. מאמר חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אינו סותר את דברינו, כוונתם לומר שמפני שיש להם הרבה גזירות לכן יש להם גם זכות גדולה. דבר זה אנו למדים מדברי חז"ל בכמה מקומות בש"ס, ועל סמך יסוד זה נבנו כמה הלכות. בהרבה מקומות אמרו חז"ל מצוות לא להנות ניתנו, משמע מפני הגזירה ניתנו. לכן אמרו חכמים המודר הנאה מהשופר 2 [אדם שקיבל על עצמו בנדר שלא יהנה משופר] מותר לתקוע בו 3 [לצורך מצוה], וכן, המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר. וכן המודר הנאה מהמעין טובל בו טבילת מצווה ועוד הלכות רבות כעין אלו. ההסבר לכל ההלכות הללו הוא שמצוות לא להנות, היינו שאין הנאה לאדם מן המצוות אלא הן לעול עליו. ואל תפרש דברי חכמים שהמצוות אינן להנאת האדם בעולם הזה אבל הן להנאת האדם בעולם הבא, שאם תאמר כך נמצא שהמצוות בסופו של דבר ניתנו להנאת האדם. לפי הסבר הרמב"ן זכרונו לברכה, שהמצוות הן לתועלת האדם מדוע מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה הרי הוא נהנה מכך והוא מודר הנאה ממנו. אלא מוכרחים אנו לומר שמטרת המצוות היא כגזירת מלך על עמו וכמו שבארנו ולכן התירו חכמים בכל המקרים האמורים למעלה.
אם בכל זאת תרצה לומר שהמצוות הן לטובת האדם, כמו שמורה פשט הפסוק: ויצונו ה' אלוקינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, נוכל לומר כך, אולם רק באופן המפרש את הפסוק גם כגזירה. לא נוכל לומר שדומה הדבר לאדם הרוצה לעשות לחברו טובה 4 ואם חברו אינו חפץ בטובה זו יכול שלא לקבלה, כעין מה שמצאנו במאמר חכמים: 5 הרי נתת לנו את היצר הרע כדי שנתגבר עליו ונקבל שכר, אין אנו רוצים לא אותו ולא את השכר. אלא עלינו לומר שה' גזר על ישראל לקבל את הטוב הזה. פירוש הפסוק ויצונו ה' אלוקינו לעשות וכו' יהיה: הקב"ה גזר עלינו לקיים את המצוות מפני שגזר עלינו את הטוב. מכיון שהמצוות ניתנו בגזירה ולא מרצונו החופשי של האדם מקבל המצוות, אף על פי שיש למקבל טובה במצוות, בכל זאת מצוות לא להנאתו ניתנו, ולכן המצוות הן עול על האדם. וכך יש לפרש גם את דברי הרמב"ן ז"ל כי מטרת מצוות שילוח הקן ואותו ואת בנו הן שלא נהיה אכזריים, אבל אנו מקיימים אותן מפני הגזירה. וכך נפרש גם ביחס לשאר המצוות מטרתן לקבוע בנו תכונות טובות, אבל אלו הן גזירות שגזר הקב"ה על האדם.

[יִמְשֹׁךְ מִזֶּה – נגרם מכך. שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ הַצְלָחָה – הצלחה הטובה ביותר. עַל עִנְיָן זֶה – באופן הזה.]

ביאורים
אחרי שהמהר"ל הביא את שיטות הרמב"ם והרמב"ן וחלק עליהם, הוא מגיע להסבר שיטתו. המהר"ל מדגיש את העובדה שמצוות ה' הן 'גזֵרות', כמלך הגוזר על עבדיו, ואינן בשביל המקבל.
נראה שניתן להסביר את דברי המהר"ל על פי משל. אנשים רבים נמצאים בדילמה קשה כיצד להתמודד עם תופעות בעיתיות וחסרות שהם מוצאים אצל עצמם. ישנם כאלה שבוחרים להתמודד באופן ישיר עם החסרונות, להציע הצעות שיפור, ולחפש כלים נכונים להתמודדות. לעומת זאת, לפעמים ישנם בני אדם שמצליחים להתרומם מאד מבחינה רוחנית, ואז לאחר שהם זכו להתרומם כלפי מעלה, חסרונות רבים כאילו נעלמים מאליהם. לשיטה השניה ישנו יתרון גדול בכך שהיא אינה יורדת למאבק עם החסרונות אלא עסוקה בהתרוממות והתעלות בלבד.
נראה שכך מתבונן המהר"ל על המצוות. המצוות הינן חוקים וגזרות עליונים וגבוהים מאד, ואם נחבר ביניהן לבין החסרונות שבמציאות ונאמר שהן באו לתקנם, נמצאנו מורידים אותן. בקיום המצוות אנו עסוקים בדבר עליון שהוא למעלה מהבנתנו והשגתנו. אלא שחשוב לשים לב שגזֵרות ה' מרוממות את האדם. מכוח קיומם הוא מתקדש ומתעלה, וכך ממילא זוכה להיות מוסרי וקדוש, ולהשפיע על העולם כולו להיות טוב יותר. מסיבה זאת, על אף שבוודאי עצם עשיית רצון ה' מטיבה לאדם ולעולם, אין לנו לומר שמטרתן של המצוות כשלעצמה היא לעשות טוב לברואים, אלא המצוות הן גזרות אלוהיות עליונות וקדושות, השייכות להקב"ה ורק הוא מבין את עניינן הנשגב והעליון.
בהמשך, מוסיף המהר"ל שגם אם נרצה לומר שעיקר מטרת המצוות היא להיטיב לבני האדם, אין לנו להוריד את המצוות ולהפוך אותן לכלי לגרימת טוב מצד האדם . מטרתן היא מילוי רצון הבורא כשלעצמו אלא שהוא כשלעצמו רצה וגזר על האדם לעשות מצוות שיגרמו לו טוב. זו גם הסיבה שגם אם המצוות ניתנו כדי לגרום טוב לאדם הן אינן תלויות בו והוא אינו יכול להחליט האם לקיימן.

הרחבות
* מקבלים את העול ברצון
מִפְּנֵי שֶׁמִּצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק לְעֹל עַל הָאָדָם. יש שתי דרכים אפשריות לקבלת עולה של תורה. מדרש תנחומא מתאר שהגויים באו בטרוניה לקב"ה מדוע לא נתן להם את התורה, ואומרים לו "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה... אומרים לפניו ריבונו של עולם, תנה לנו מראש (את התורה) ונעשינה. אמר להם מצווה קלה אני נותן לכם, אם אתם משמרין אותה אתן לכם שכר כישראל. אמר להם לכו ועשו סוכה. מיד כל אחד ואחד הולך ועשה לו סוכה, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא..." [פרשת שופטים סימן ט (בובר)]. הגויים מתייחסים למצוות בתור הכרח ועול , לכן כאשר המצווה לא נעימה להם, הם בועטים בה ועוזבים אותה. גישה זו של הגויים מראה כי הם אינם מתאימים לקבל את התורה.
לעומת יחסם של הגויים למצוות, הגמרא בסוכה מתארת כיצד עם ישראל מקיים את המצוות מאהבה וחיבה: "כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו...הולך לבקר חולים ולנחם אבלים – לולבו בידו... להודיעך כמה היו זריזין במצוות (כמה היו מחבבין את המצוות)" [מא:]. עם ישראל לא מתכחש לעובדה שהמצוות ניתנו כגזֵרה מה', אולם, "אף דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם ניתנו, מ"מ ישראל נוח ומקובל להם אותו העול " [שם משמואל, חלק המועדים, שנת תרפ"א יום שבת חול המועד].

שאלות לדיון
מה הכוונה ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו'? האם באמת אין עניין שנאהב ונתחבר אל המצוות?
מה ההבדל בין מלך בשר ודם שגוזר גזֵרות על עמו, לקב"ה שגוזר גזֵרות עלינו?