פרק מ"ז | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

515

5 דק' קריאה

פרק מז
נושא הפרק: מעלת ישראל בשעת מתן תורה
במתן תורה בטלה גזירת מיתה מישראל
בְּמַדְרֵגַת יִשְׂרָאֵל וּבְמַעֲלָתָם הָעֶלְיוֹנָה שֶׁקָּנוּ וְהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ הַתּוֹרָה. בְּפֶרֶק קַמָּא דְּע"א(ה, א) : אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בֹּאוּ וְנַחְזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁאִלְמָלֵי הֵם לֹא חָטְאוּ, אָנוּ לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר(תהלים פב, ו) : אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, חִבַּלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן. לְמֵימְרָא1 שֶׁאִם לֹא הָיוּ חוֹטְאִים לֹא הָיוּ מוֹלִידִים, וְהָא כְּתִיב(בראשית ט, ז) : וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ? עַד סִינַי2 . וּבְסִינַי נַמִי כְּתִיב (דברים ה, כז) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם? לְמִצְוַת עוֹנָה3 . וְהָכְתִיב(שם כו) : לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם4 ? לְאוֹתָם הָעוֹמְדִים עַל סִינַי5 . וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאִי דִּכְתִיב(בראשית ה, א) : זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וכו', כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ, אָמַר: וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל וגו'(תהלים קלט, יז) . וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף*, שֶׁנֶּאֱמַר(ישעיהו נז, טז) : כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי? לֹא תֵימָא6 לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם, אֶלָּא כְּאִלּוּ לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם7 . לְמֵימְרָא דְּאִי לֹא חָטְאוּ לֹא מִיתוּ, וְהָכְתִיב פָּרָשַׁת יְבָמוֹת, פָּרָשַׁת נְחָלוֹת8 ? עַל תְּנַאי. וּמִי כְּתִיב קְרָא עַל תְּנַאי? אִין וכו'9 . עַד10 לְבַטֵּל מַלְאַךְ הַמָּוֶת אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה. הָא לֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר(דברים ה, כו) : לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם עַד עוֹלָם. הוּא דְּאָמַר כְּהַאי תַּנָּא וכו'.
וְדָבָר זֶה שָׁנוּי גַּם כֵּן בְּמַחְלֹקֶת בַּמִּדְרָשׁ(ויקרא רבה יח, ג) : אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁמִּנִּיתִי אוֹתְךָ עַל בְּרִיּוֹתַי, אֵין לְךָ עֵסֶק בְּאֻמָּה זוֹ. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ(דברים ה, כ) , וְכִי יֵשׁ חֹשֶׁךְ לְמַעְלָה, וְהָכְתִיב וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שְׁרָא11 ? אֶלָּא זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁנִּקְרָא חֹשֶׁךְ. וְנֶאֱמַר(שמות לב, טז) : וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרֵי חָרוּת, אֶלָּא חֵרוּת. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֵרוּת מִן מַלְאַךְ הַמָּוֶת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֵרוּת מִן הַמַּלְכֻיּוֹת. וְרַבָּנָן אָמְרִי: חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין עַד כָּאן.

___________________________________

נבאר המעלה אשר קנו עם ישראל והגיעו אליה בשעה שקבלו את התורה. למדנו בפרק ראשון של מסכת עבודה זרה: אמר ריש לקיש, בואו ונחזיק טובה לאבותינו שעשו את העגל, שאם הם לא חטאו אנו לא היינו באים לעולם, שנאמר: אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם, חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון. 1 האם נשמע מדברים אלו, שאם לא היו חוטאים לא היו מולידים, והרי נאמר ואתם פרו ורבו? 2 אפשר ליישב שפרו ורבו נאמר עד מתן תורה, וממתן תורה לא היו אמורים להוליד. והרי לאחר מתן תורה נאמר: ואתם שובו לכם לאהליכם, שמעתה מותרים בנשותיהם? 3 ענין זה נאמר להתיר תשמיש ולא לפריה ורביה. והרי נאמר: למען ייטב להם ולבניהם, 4 משמע שיהיו להם בנים? יש לומר שזה נאמר על 5 אותם בנים שנולדו עד שעמדו בהר סיני. והרי אמר ריש לקיש מהו שנאמר: זה ספר תולדות אדם, מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, וכשהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו והיה עצב במיתתו, אמר: ולי מה יקרו רעיך אל. ורבי יוסי אמר: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי? אלא, 6 אין לומר שלא באנו לעולם, אלא כאילו לא באנו לעולם, 7 מפני שאין אנו חשובים כל זמן שדורות ראשונים קיימים. האם נשמע מדברים אלו שאם לא חטאו בעגל לא היו מתים, והרי נאמרו בתורה פרשת יבמות ופרשת נחלות 8 [מצות הנוהגות דווקא במצב של מיתה]? פרשיות אלו נאמרו על תנאי. האם נאמרו בתורה פסוקים על תנאי? 9 כן, כמאמרו של רבי שמעון בן לקיש, מהו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלים ישראל את התורה אתם קיימים, ואם לא יקבלו התורה אחזיר את העולם לתוהו ובוהו. 10 הקשו, נאמר: מי יתן והיה לבבם זה להם, לבטל מלאך המוות אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם, שנאמר: למען יטב להם ולבניהם לעולם. טובה יהיה להם אבל מיתה קיימת. תירץ רב יוסף מהי הטובה הגדולה שלא תהיה מיתה.
גם במדרש מצאנו מחלוקת בדבר זה. אמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: באותה שעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע קרא הקב"ה למלאך המוות, אמר לו: אף על פי שמיניתי אותך על בריותי, אין לך עסק באומה זו. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, האם יש חושך למעלה, 11 והרי נאמר ועמו שורה האור? אלא זה מלאך המוות שנקרא חושך. ונאמר והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות. נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אומר חירות ממלאך המוות. רבי נחמיה אומר חירות מהמלכויות. ורבנן אומרים חירות מהיסורים. עד כאן.

ביאורים
מי שמתבונן מעט בדברי חז"ל שנכתבו על דור המדבר, שם לב לעובדה שעל אף שאנו מכירים אותם יותר כדור שחטא רבות ונענש על חטאיו, מדובר בדור גדול מאוד – "דור דעה", שלא היה כמותו בעולם ולא יהיה עד ביאת המשיח [זהר פרשת שלח קסח, ב]. דור שהאמוראים אמרו עליו שכנגד מעלתו אין חכמי וקדושי דורם נחשבים כלל [מאמרי הראיה, אגדות רבה בר בר חנה, יב], ושנכתבו על מעלתו עוד דברים רבים.
ובאמת, אם נתבונן בעניין, מובן מאוד שדור זה יהיה כה גדול, שהרי הוא היסוד והראשית של עם ישראל, והוא הדור שזכה לקבל את התורה מפי הקב"ה בעצמו. הבנת מעלת הדור שקיבל את התורה נוגעת ליחס שלנו לתורה כולה, למעלתה, ולפעולתה בעולם הזה. כל אדם במהלך הדורות שזוכה לעסוק בתורה זוכה להתחבר לאותה מעלה גדולה של אותו הדור.
בפרק זה עוסק המהר"ל במעלת דור המדבר דרך עיון בדברי חז"ל האומרים שלולי חטאו אבותינו בחטא העגל אנו לא היינו באים לעולם. תחילה, הגמרא מבררת אם ניתן להבין את דברי חז"ל כפשוטם, דהיינו שאם ישראל לא היו חוטאים הם לא היו יולדים ילדים. הגמרא מביאה מספר ניסיונות לפרוך הנחה זו, אולם הן נדחות, עד שבסוף היא מביאה ראיה לדחות הנחה זו מכוחם של מאמרי חז"ל שבהם אנו רואים שהלידה של הדורות הבאים שבאו אחר כך, היא דבר ערוך ומסודר כבר מתחילת בריאתו של העולם; הקב"ה קבע מראש מי ייוולד ומה יהיה תפקידו בעולם הזה, כך שלא ניתן לומר שלולי החטא לא הייתה לידה בעולם.
בסיום דבריה קובעת הגמרא שישנה מחלוקת האם לולי חטא העגל לא הייתה מציאות של מוות בעולם, ומשמעות דברי חז"ל: "שֶאִלְמָלֵי הֵם לֹא חָטְאוּ, אָנוּ לֹא בָּאנוּ לָעוֹלָם" היא שהדורות הקודמים לא היו מתים כלל, ובשל גדלותם, הדורות שאחריהם לא היו נחשבים לכלום לעומתם, עד ש"אנו כאִלו לא באנו לעולם".

הרחבות
*מדוע יורדות הנשמות לגוף?
אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף. ר' נחמן מברסלב מבאר שהשורש 'כ.ל.ה' המופיע כאן אינו מבטא רק לשון 'כליון', אלא הוא משמש גם למשמעות של 'תכלית'. כלומר, כוונת חז"ל היא שהמשיח יבוא לאחר שכל הנשמות שירדו לעולם הגשמי ישלימו את תפקידן - את התכלית שלשמה ירדו לגוף. מהי אותה תכלית?
אנו מוצאים במקומות רבים את הכינוי 'חלק אלוה ממעל' ביחס אל הנשמה. כלומר, הקב"ה הוריד לעולם 'חלק' של שפע אלוהי שקרוי הנשמה. כיוון שהקב"ה הוא אחד, כך גם הנשמה המשתלשלת ממנו היא אחדותית. לעומת זאת, הגוף הגשמי אליו יורדת הנשמה, עשוי מחלקים רבים - איברים, עצמות וחושים מגוונים. הקב"ה הוריד את הנשמה לגוף כדי שתתקשר בו ותנהיג אותו בתור מערכת מסודרת אחת. מציאות זו, בה כל הכוחות השונים של הגוף מכוונים על פי הנהגתה של הנשמה האחת, מלמדת שאפילו החלקים הנראים לנו מפורדים יכולים להפוך למערכת אחת מאוחדת. הנשמה האלוהית מגלה במצב זה, שאחדותו של הקב"ה אינה כוללת רק מציאויות פשוטות וחד-גוניות, אלא היא מתפשטת אף על מציאויות בעלות פרטים וכוחות מגוונים. אחדות כזו - היא אחדות נעלה יותר, ותפקידה של הנשמה בירידתה לגוף הוא לגלות אחדות זו [ליקוטי מוהר"ן מהדורא בתרא, לט].

שאלות לדיון
מדוע מוכרח שבשעת מתן תורה עם ישראל יהיה במדרגה עליונה?
מה אנו לומדים מכך שהתורה ניתנה דווקא 'מתוך החושך'?