היחס לעמים בעקבות החגים | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

שבת ומועדים
חגי תשרי

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
ישראל והעמים

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

3154

2 דק' קריאה

לאחר הימים הנוראים כל כך, באים ימי השמחה להשלים ולמלא את החללים שנוצרו בנפש בתהליך התשובה. והנה מגיעים ימי השמחה ובמקום שנהיה עסוקים כל כולנו בשמחתנו הפנימית, אנו מצווים להמשיך בעבודה להקריב קורבנות רבים שהקרבנות האלה הם לא כביטוי לשמחתנו, אלא שבעים פרים כנגד אומות העולם. רק בסוף ימי השמחה, בשמיני עצרת, נותנים לנו סעודה קטנה, יום קטן, פינה קטנה ששם נהיה בהתייחדות עם בוראנו גואלנו.

אולי ניתן לומר שימי השמחה מקבילים לימים הנוראים. ראש השנה הוא ראש השנה לכל העולם כולו, "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" שם אנו עומדים בדין בלי "פרוטקציות". ואילו יום כיפור, יום שהוא כולו ישראלי, כולו "פרוטקציה" מיוחדת לעם ישראל. כנגד הימים הנוראים, גם ימי השמחה. תחילתם של ימי השמחה, עוסקים בברור שבין ישראל לבין אומות העולם, ורק בסופם, מתגלה הצד של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אלו שתי התבוננויות קבועות שאנו מתבוננים על עם ישראל: עם ישראל כלב באברים, ועם ישראל כעומד בפני עצמו.

מה מערכת היחסים בין ישראל לעמים? בראש השנה, למרות שבנקודת ההתחלה כל באי העולם שווים ובאים בלי "יחוס", עבודת ראש השנה מצידם של ישראל היא לעשות "תכנית התנתקות". אנו, בכל דרך אפשרית, מנסים להוכיח שגם על פי דין, אנו לא כמו אומות העולם. זהו סדר אמירת מלכויות, זיכרונות ושופרות. במלכויות מתחילים "תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת", אולם מהר מאוד עוברים ל"תן כבוד לעמך" "ובכן צדיקים יראו וישמחו". בזיכרונות מתחילים בברית שהקב"ה כרת עם כל בני נח, אולם מהר מאוד עוברים ל"עקידת יצחק לזרעו של יעקב היום תזכור". שופרות מתחילים ב"כל יושבי תבל ושוכני הארץ", אולם מהר מאוד עוברים "לשומע כל תרועת עמו ישראל ברחמים".

אולם, בסוכות אנו משנים את התכנית, שם יש "תכנית התחברות", מקריבים שבעים פרים כדי לכפר על אומות העולם. השמחה שמתגלה לאחר הימים הנוראים אינה שמחה פרטית, אינה שמחה אגואיסטית, היא שמחה כללית, היא שמחה מתוך רצון להיות טוב לכל.

פרי החג ההולכים ומתמעטים הם ביטוי לכך שאומות העולם הולכות ומתמעטות, אך אין זאת מתוך שעיננו צרה באומות העולם. אנו שמחים גם בכך שלאומות העולם טוב, שהרי אנו באים לכפר עליהם. אם כך מה הרעיון של מיעוט פרי החג?

כאן באה הבחנה עמוקה בין ישראל לאומות העולם. אצל ישראל, דווקא ההתנתקות וההתיחדות והחדירה פנימה היא זו שהופכת את עם ישראל לעם טוב יותר, איכותי יותר. דווקא מתוך "תכנית ההתנתקות" אפשר להגיע ל"תכנית ההתחברות" ודווקא בסדר זה. אצל אומות העולם המהלך הפוך. ככל שאומות העולם שקועים בעצמם, כך הם הולכים ומזיקים לסביבתם, וככל שהם ממעטים את הצביון הלאומי הפרטי שלהם, כך יכולים הם לעדן את הכוחות הגסים והפרטיים שלהם. לכן תיקונם של אומות העולם לא בכך שהם כלים מן העולם, אלא בכך שהם ממעטים את צביונם הפרטי. לכן שבעים האומות צריכים לאבד את הצביון הפרטי שלהם ולהגיע למצב שבו כל העולם עם אחד, שפה אחת ודברים אחדים: "יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו מכל משלה". על כך נאמר בזוהר הקדוש "דרכה של הקדושה מתחילה בפרוד ומסיימת בחיבור ודרכה של הטומאה מתחילה בחיבור ומסיימת בפרוד.