פרק ב' חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

משה תמה על ישראל שעזבו את ה' שהוא אביהם ואדונם
וּלְפִיכָךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם גַּם כֵּן הָיָה תָּמֵהַּ עַל זֶה, וְאָמַר (דברים לב, ו): הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. בֵּאוּר זֶה, כִּי כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם לַה', אִם מִצַּד שֶׁהוֹצִיאָם לַפֹּעַל, כְּמוֹ שֶׁהָאָב הוּא סִבָּה שֶׁיָּצָא הַבֵּן לַפֹּעַל. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ הָיָה הַסִּבָּה שֶׁיָּצְאוּ לַפֹּעַל, וְזֶה הָיָה כַּאֲשֶׁר הוֹצִיא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, וּכְאִלּוּ נוֹלְדוּ, וּכְדִכְתִיב (שמות ד, כג): שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין הַבֵּן קָנוּי לוֹ בְּעַצְמוֹ, רַק הוּא סִבָּה שֶׁיָּצָא לַפֹּעַל. וְהָעֶבֶד קָנוּי לָאָדוֹן בְּעַצְמוֹ. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם שֶׁהוֹצִיאָם לַפֹּעַל, הֵם גַּם כֵּן קְנוּיִים לוֹ בְּעַצְמָם לַעֲבָדִים, כִּי הוֹצִיאָם מִן הָעַבְדוּת בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עֲבָדִים קְנוּיִים לוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין כב, ב) דֶּלֶת וּמְזוּזָה הָיוּ עֵדִים שֶׁפָּסַחְתִּי עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם (ויקרא כה, נה): כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וגו', וְכַאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ בְּחִבּוּר גְּבוּרוֹת ה' (פמ"ה). לְכָךְ אָמַר: הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ. וְעוֹד אָמַר: הוּא עָשְׂךָ וגו', וְדָבָר זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כִּי הָאָב אֵינוֹ רַק* מַה שֶּׁהֵבִיא הַבֵּן אֶל הָעוֹלָם, אֲבָל עֲשִׂיּוֹת הָאָדָם בְּכָל תִּקּוּנוֹ בְּגוּפוֹ וּבְאֵיבָרָיו, הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, 1 שֶׁזֶּה פֹּעַל הַטֶּבַע. אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא אָב לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵבִיא אוֹתָם אֶל הָעוֹלָם, כָּךְ נָתַן לָהֶם מַה שֶּׁהָעָם צָרִיךְ לִהְיוֹת עַם רַב וְתַקִּיף, וְעַל זֶה אָמַר (הֲלֹא) הוּא עָשְׂךָ. וְאָמַר: וַיְכֹנְנֶךָ, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהֵכִין אוֹתְךָ בְּכָל שְׁלֵמוּת, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֻמָּה שְׁלֵמָה בַּכֹּל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (חולין נו, ב) כִּי יִשְׂרָאֵל הֵם 2 כְּרַכָּא דְּכֹלָּא בֵּיהּ, מִמֶּנּוּ מְלָכִים וּמִמֶּנּוּ כֹּהֲנִים. רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁלִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַשְּׁלֵמוּת, עַד שֶׁלֹּא הָיוּ חֲסֵרִים כְּלָל, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה לְשׁוּם אֻמָּה כְּלָל. וְהֵם הֶחְלִיפוּ הַטּוֹב בָּרַע הַגָּמוּר, וּבְוַדַּאי דָּבָר זֶה תְּמִיָּה. וְלֹא יַסְפִּיקֵנוּ הַתְּשׁוּבָה לוֹמַר שֶׁהָיָה זֶה בְּמִקְרֶה, כִּי בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָיָה מַתְמִיד דָּבָר זֶה בְּיִשְׂרָאֵל, וּכְבָר הִתְבָּאֵר פְּעָמִים הַרְבֵּה שֶׁהַמִּקְרֶה אֵינוֹ מַתְמִיד.
___________________________________
גם משה רבינו היה תמה על ישראל. אמר משה: הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ביאור דבריו, כל ישראל שייכים לה' משתי בחינות. האחת, מצד שהוא הוציא אותם אל המציאות, כמו שהאב הוא סיבה שיצא הבן אל המציאות, כך הקב"ה הוא הסיבה שבני ישראל יצאו אל המציאות. דבר זה היה כשהוציא אותם הקב"ה ממצרים, וזה כאילו נולדו, והקב"ה הוא אביהם, כמו שנאמר: שלח את בני ויעבדני. הבחינה השניה היא בחינת העבדות. ויש הבדל בין שתי הבחינות, כי הבן אינו קנוי לאב, אלא האב הוא סיבת היות הבן, ואילו העבד גופו קנוי לאדונו. הקב"ה הוציא את ישראל אל המציאות בבחינת אב, אבל הם גם קנויים לו בבחינת עבדים, כי הוציא אותם מעבדות מצרים באותות ובמופתים, ובכך נעשו עבדיו הקנויים לו. אמרו חז"ל, דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל ואמרתי להם: כי לי בני ישראל עבדים וכו', כמו שבארנו בחיבור גבורות ה'. מצד שתי בחינות אלו אמר: הלא הוא אביך קנך. עוד אמר משה: הוא עשך ויכוננך, וזוהי בחינה נוספת מלבד היותם בבחינת בן ועבד. האב מביא את הבן לעולם, אבל היות הבן שלם בכל אבריו אין זה מעשה האב אלא פעולת הטבע 1 [כמבואר לעיל בהקדמה לספר]. הקב"ה מלבד היותו אב לישראל, שהביאם לעולם, גם נתן בהם את כל מה שעם צריך כדי להיות עם רב ותקיף, ועל זה אמר: הוא עשך. עוד אמר: ויכוננך, כלומר, הכין אותך להיות עם שלם בכל עניני השלמות, עד שנעשו ישראל אומה שלימה לגמרי, כמאמר חז"ל, ישראל הם כמו 2 כרך שיש בו הכל, ממנו מלכים וממנו כהנים. כוונתם לומר, שאין שום חסרון בישראל, אלא הם בשלמות גמורה, דבר שלא נמצא בשום אומה אחרת. ואחרי כל זאת הם החליפו את הטוב ברע גמור. בודאי שדבר זה היא תמיהה גדולה מאד. לא נוכל להסתפק בתשובה שדבר זה היה מקרי. כי בעוונותינו מציאות זו הייתה בישראל תקופות מרובות מאד. וכבר בארנו כמה פעמים שהמקרה אינו דבר תמידי.
[ רַק – אלא.]

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

13 - פרק ב' חלק ג'

14 - פרק ב' חלק ד'

15 - פרק ב' חלק ה'

טען עוד

ביאורים
פעמים נקרא עם ישראל כבן, ופעמים נקרא כעבד. משה רבינו אומר: "הלא הוא אביך קנך", ומסביר המהר"ל שעניין האב הוא הולדת הבן, האב מתחיל את הבן, אך לאחר שנולד הבן, יש לבן מציאות וקיום בפני עצמו ללא קשר לאב. האב יכול להיות עני, והבן יכול להיות עשיר. אך הדבר שונה ביחס בין אדון לבין עבד. העבד הוא רכוש האדון, מזונותיו ומגוריו הם מהאדון, העבד קנוי בגופו ובכל ישותו לאדון. המהר"ל מסביר שעניינים אלו של בן ועבד התגלו ביציאת עם ישראל ממצרים. בשלב הראשון, ה' התחיל את עם ישראל, וקרא לשלוח אותם לחופשי: "שלח עמי ויעבדני". אמנם, כיוון שעם ישראל היה כבול בעבדות, הוא לא היה מסוגל לצאת ממצרים בפועל. בנקודה זו הגיע השלב השני. על מנת להוציא את עם ישראל לחירות ולקנות אותם לו לעם, היה צריך את עשר המכות ואת כל האותות שעשה ה' בפרעה ובמצרים. זו הסיבה שעם ישראל הוא כעבד לה'. המהר"ל מוסיף שישנו שלב שלישי – "ויכוננך". ה' נותן לעם ישראל לא רק להיות, אלא להיות בשלמות – "ממנו מלכים וממנו כהנים". יסוד זה נובע מכך שהקב"ה נותן לכל בריאה את עצמיותה ומהותה. (אצל יצירת האדם הפרטי עובדה זו מבוטאת בכך שהקב"ה נקרא השותף השלישי, מלבד אביו ואמו של התינוק.) זהו דבר ייחודי אצל ריבונו של עולם, שאין אנו מוצאים דוגמתו אצל אב או אדון.
ה' בנה חברה עם אידיאלים גבוהים; כוחות הנהגה וממשל; כלכלה ועוד. כמו שלמדנו, "כי חלק ה' עמו" – עם ישראל שייך אל ה'. דברים אלו שאומר משה רבינו ממשיכים באותו קו שביאר המהר"ל בדברי הנביא ירמיהו.
יוצא אם-כן שהמהר"ל מסביר את שאלת ייתכנות החטא בישראל מכמה זויות: הצומח, החי והאנושות בכלל, וזאת כדי שנבין ונראה באופן מוחשי כיצד כל תכונות החיים מהצומח ועד האדם צריכות היו להוביל את עם ישראל אל ה'. עתה המהר"ל יבאר איך וכיצד חטא ישראל.

הרחבות
* עבד ה' הוא לבדו חופשי
כִּי הוֹצִיאָם מִן הָעַבְדוּת בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עֲבָדִים קְנוּיִים לוֹ. המהר"ל מסביר שהקב"ה הוציא את עם ישראל מעבדות מצרים לעבודתו, ולפיכך ישראל קנויים כעבדים לה'. יציאה מעבדות מצרים לעבודת ה' נקראת יציאה לחרות, משום שעבודת ה' אינה זרה לרוחו של האדם אלא מגלה את טבעו הפנימי. רעיון זה בא לידי ביטוי בשיר קצר של רבי יהודה הלוי : "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי. על כן בבקש כל אנוש חלקו – חלקי ה' אמרה נפשי". מתוך תפיסה זו הסביר הרב צבי יהודה קוק שהתפילין הם סימן החרות שלנו: "שמחה זו (של עבדים שהשתחררו ביובל) התגלתה גם בסדרי התלבושת שלהם... אצל הגויים, העבדים גילו את שמחתם גם בסימנים חיצוניים והתקשטו בזרי דפנה, שהם מין זרי פרחים, כביטוי של חרות... התפילין הם זרי הדפנה שלנו, לא כזרי הדפנה של הגויים, שהם ריקים מתוכן. זרי הדפנה שלנו הם קבלת עול מלכות שמים, שזכינו להיות עבדים לה', ולא עבדים לעבדים. זאת החירות שלנו" [שיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 134].

לעילוי נשמת מו"ר הרב שלום נתן בן הרב יעקב אלעזר רענן זצ"ל
לעילוי נשמת אברהם אביבי בן עליזה ארדיטי הי"ד