אמונה חלק ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חשיבות לימוד האמונה

קטגוריה משנית

110

3 דק' קריאה

ביאורים- אברהם העיברי
אברהם אבינו לא רק האמין בה', אלא היה הראשון שגילה את מושג האמונה והנחיל אותו לרבים. אברהם אבינו מכונה בתורה בשם אברהם העברי . מנין הגיע לו שם זה? הפירוש הפשוט הוא שמוצאו היה בארם נהרים שהייתה מעבר לנהר הפרת. פירוש נוסף שנתנו חכמים במדרש הוא שהוא היה מבני בניו של עבר הצדיק שהיה מצאצאיו של נח.
אולם חז"ל נתנו פירוש נוסף, עמוק ובעל חשיבות רבה: "רבי יהודה אומר: 'כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד' ". אברהם היה כה שונה מכל העולם באישיותו ובצורת חייו, עד כדי כך שנכון היה להגדירו כאילו כל העולם נמצא מצד אחד של הנהר, ורק הוא לבדו עומד מן העבר השני. לפי הסבר זה, 'עבר הנהר' איננו רק תיאור מקום, שאברהם היה גר מצד אחר של הנהר, אלא שהוא היה שונה מאוד מכל העולם במהותו.
חז"ל קוראים ל-2000 השנים שעברו על העולם עד שהגיע אברהם "אלפיים שנות תוהו". הביטוי 'תוהו' מגיע מן המשמעות של תהיה – אדם שתוהה הוא אדם שמהרהר ומחפש משהו בדעתו. אלפיים שנה העולם חיפש משמעות, חיפש תוכן , אך מצא אותם רק בדברים ריקניים – בפסלים ובאלילים חסרי חיים וחיוניות. רק אברהם הבין שאת משמעות החיים צריך לחפש בעולם שמעבר, במציאות האלוקית .

הלכה- איסור קביעת סעודה בערב שבת
אסרו חכמים לקבוע סעודה ביום שישי יותר ממה שרגילים לאכול ביום רגיל, שאז לא יהיה תיאבון לסעודת ליל השבת. נוסף על כך, יש בזה פגיעה בכבוד השבת, שמשווה את כבוד השבת לכבוד ימי החול. כמו כן, בעקבות הסעודה עלולים להיות טרודים ולא להספיק להתכונן לשבת.
בתלמוד מסופר על משפחה אחת שהייתה נוהגת לערוך סעודות חשובות ביום שישי, ובעוון זה ירדה מגדולתה.
אפילו סעודת מצווה כסיום מסכת אסור לקבוע ביום שישי. אולם סעודת מצווה שזמנה קבוע, כסעודת ברית מילה או פדיון הבן, מותר לקיים ביום שישי, מפני שאז ברור שאין כאן פגיעה בכבוד השבת – שהרי מן התורה נצטווינו למול את הבן ביום השמיני ולפדות את הבכור ביום השלושים ללידתו. עם זאת, יש להשתדל לקיים את הסעודה לפני חצות היום.
מצווה להימנע מלאכול ארוחה עם לחם במשך שלוש השעות הסמוכות לשבת, אך עוגות או פֵרות מותר לאכול עד לשעת קבלת השבת. העיקר הוא שכל אדם לפי טבעו צריך לתכנן את ארוחותיו באופן כזה שיהיה לו תיאבון לקראת השבת .

דברים שבלב- שכל והתגלות
"תסלח לי, אני מצטערת. אתה יודע הרבה, מכיר רבנים, מצטט מתוך הספרים, אבל משהו חסר לך. משהו מאוד חשוב. אין לך לב . אני, בניגוד לך, לא קראתי בספר על זה שיש בורא לעולם. אם הייתי קוראת על זה בספר או שומעת על זה בהרצאה, אולי היינו יכולים להתווכח ויכוח מעמיק, אינטלקטואלי כזה. אבל מה לעשות? אני הרגשתי. אני הקטנה והטיפשה הרגשתי איך מלך-מלכי-המלכים בכבודו ובעצמו יורד מהשמים ומראה לי פנים. לכמה רגעים קטנים של חסד. אני קיבלתי מתנה שאתה לא קיבלת... אני קיבלתי אמונה. אני יודעת שהוא קיים. אני מרגישה אותו. אני רואה אותו משגיח, ועם זה אי-אפשר להתווכח..." (מתוך 'מקימי' עמ' 249–250. הקטע מתאר ויכוח עם אדם שהיה חרדי, וכעת מגדיר את עצמו ככופר).
***
החוויה שמתארת עלמה, גיבורת הספר 'מקימי', מוכרת בוודאי לכל אחד ואחת מאתנו. כולנו חווינו בחיים רגע של התגלות, רגע שבו הייתה בנו תחושת ודאות בנוגע לנוכחות של ה'. רגע אחד כזה, די בו כדי לשים במקום את אליל השכל, אותו אליל שמעוניין רק באלוקים יציר כפיו. הרי אל שהגעתי אליו משכלי הוא יצור שאני , בשכלי, יצרתי, כי הגעתי אליו ממני, ולא הוא זה שגילה עצמו אליי. את החוויה הזאת חווינו בפעם הראשונה כאומה במעמד הר סיני, שם התגלה אלינו ה' יתברך ונתן לנו את התורה, ושם נחקקה בנפש כל אחד ואחת מאתנו הוודאות בהתגלות ה'.
אברהם אבינו מתואר במדרש כמי ששואל וחוקר על אודות הבריאה: "הייתכן שבריאה זו אין לה בורא?", ואז "מציץ עליו בעל הבירה", ה' מתגלה לאברהם אבינו . כלומר, כל חקירה שכלית, ואפילו המבריקה ביותר, מותירה ספק . רק ההתגלות ממלאת את האדם בוודאות. כמובן, את תחושת הוודאות הזאת אנו חייבים לברר, ללמוד ולהוציא מן הגולמיות על ידי לימוד התורה.
אפילו פילוסופים גדולים באומות העולם שהעמיקו בשכלם בבירור גבולות השכל האנושי הרבו לציין את המסקנה שלאלוקים אין להגיע בשכל. והנה סיפור מעניין על אחד מאותם פילוסופים, פאסקל, מגדולי המדענים וההוגים במאה השבע עשרה. אחרי מותו נתגלה שבפתק השמור עמו תמיד, רשם חוויה שחווה. וזה לשונו בפתק:
"עשרים ושלושה בנובמבר 1654, בין השעות 10:00–12:30 בלילה: אש! אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב, לא של הפילוסופים, של המלומדים. ודאות, ודאות, רגש, שמחה, שלום".