איגרת תימן חלק ט"ז | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
איגרת תימן

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

מתי מאמינים לנביא
וְאִם כֵּן, אִם יַעֲמֹד נָבִיא, מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְיִקְרָא אֶל תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וִיזָרֵז עָלֶיהָ, וְלֹא יוֹסִיף עָלֶיהָ וְלֹא יִגְרַע מִמֶּנָּה, כִּישַׁעְיָה וְיִרְמְיָה וְזוּלָתָם - נְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מוֹפֵת, וְאִם יִתְּנֵהוּ - נַאֲמִין בּוֹ, וְנַגְדִּילֵהוּ* הַגְדָּלַת הַנְּבִיאִים, וְאִם לֹא יוּכַל לְתִתּוֹ - נַהַרְגֵהוּ. וְאוּלָם נַאֲמִין בּוֹ בָּאוֹת*, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְּכַזֵּב, כְּמוֹ שֶׁנַּאֲמִין בִּשְׁנֵי עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְכַזְּבוּ. וְזֶה, שֶׁה' צִוָּנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה וְאָמַר לָנוּ, כִּי כְּשֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵי עֵדִים עַל דָּבָר - שֶׁנַּעֲשֶׂה כְּפִי עֵדוּתָם וְנַאֲמִין בְּדִבְרֵיהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר אֶפְשָׁרִי אִם אָמְרוּ אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר. וְכֵן צִוָּה עָלֵינוּ וְאָמַר, כִּי כְּשֶׁיָּקוּם מִתְנַבֵּא וְנָתַן אוֹת, וְנִרְאָה לָנוּ לְפִי מַחְשַׁבְתֵּנוּ שֶׁהָאוֹת אֱמֶת - שֶׁנַעֲשֶׂה כִּדְבָרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶפְשָׁרִי* אִם אָמַר אֱמֶת אוֹ כִּזֵּב. וּבֵאֵר לָנוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא נְקַבֵּל מִשּׁוּם מִתְנַבֵּא בָּהֶם טַעֲנָה, וְהֵם כֹּל דָּבָר שֶׁמֵּבִיא לְהַכְזָבַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ זֶה הָעִנְיָן תַּכְלִית הַבֵּאוּר בִּפְתִיחַת חִבּוּרֵנוּ הַגָּדוֹל בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה, וּמִשָּׁם תִּלְמַד אֵלּו הַשָּׁרָשִׁים הַגְּדוֹלִים, אֲשֶׁר הֵם פִּנּוֹת הַתּוֹרָה וְעַמּוּדֵי הָאֱמוּנָה.
___________________________________
וְנַגְדִּילֵהוּ – נשבח אותו. בָּאוֹת – במופת. אֶפְשָׁרִי – ייתכן.

איגרת תימן (40)

בשביל הנשמה

25 - איגרת תימן חלק ט"ו

26 - איגרת תימן חלק ט"ז

27 - איגרת תימן חלק י"ז

טען עוד

ביאורים
אחרי שלמדנו אתמול איך לא ניפול ברשת של נביאי השקר, ממשיך הרמב"ם וכותב שגם על נביא שמחזק את תורת משה חלה חובת ההוכחה שהוא נביא אמת ולא אוחז עיניים. על כן מצווה התורה שנבקש ממנו אות ומופת, לראות שבאמת דבר ה' בפיו: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" [דברים יג, ב].
אמנם כבר ציינו אתמול שהאות או המופת אינם הוכחה טובה, שהרי גם נביאי השקר יכולים לעִתים לעשות אותות ומופתים, אך כיוון שכבר הוברר שאותו אדם רק מוסיף חיזוק על מצוות ה', האות היא סימן לכך שהוא נביא ה', ועלינו לכבדו. הכבוד והציות לדבריו נובעים גם הם מהאמונה בנבואת משה רבנו. חלק גדול מהדרכת התורה הוא ההתמודדות עם המציאות בעולם, שאינה תמיד בהירה וברורה. גם את הכלים שבהם יש לבחון דברים ולקבלם אנו למדים מהתורה. כשם שהתורה ציוותה לחרוץ דין ומשפט, בין בממון ובין בנפש, על פי עדות שני עדים, כך קבעה לנו שכאשר נביא מחזק את התורה ונותן לנו מופת, עלינו להאמין לדבריו ולציית לו.
בהקדמה לפירוש המשנה מוסיף הרמב"ם תנאי נוסף – שלא יכזב הנביא, ושכל דבריו בשם ה' יהיו אמת. כפי שהתורה אומרת: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" [דברים יח, כא-כב] – שלא כאותם מעוננים ומכשפים שלעִתים צודקים אך לעִתים טועים, דבר ה' נאמן לעד, ואין בו טעות כלל וכלל (אמנם ישנן נבואות פורענות שלא התממשו, אך אין זה אומר שהן היו נבואות שקר, כי ייתכן ששבו בתשובה והבורא מחל להם).

הרחבות
האמונה בנביא
וְאוּלָם נַאֲמִין בּוֹ בָּאוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְּכַזֵּב . הרמב"ם אומר שעלינו לשמוע לדבריו של נביא שעשה מופת משום שהתורה ציוותה על כך, אף על פי שייתכן שלא היה זה אלא אחיזת עיניים. בהלכות יסודי התורה הרמב"ם מסביר שהמופת אינו התנאי הבסיסי לבירור אמִתותו של הנביא שלפנינו: "ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעין בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה, ואחר-כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו שנאמר: 'אליו תשמעון' [דברים יח, טו]" [הלכות יסודי התורה ז, ז]. מבואר בדברי הרמב"ם שרק מופת שעושה נביא המוכר לנו כראוי לנבואה, על פי מעשיו הנעלים וחכמתו הגדולה, יהווה סיבה לכך שנתחייב לשמוע בקולו. הנצי"ב מצא לדברים אלו מקור בלשון התורה בפרשת הנביא: "נביא מקרבך ... אליו תשמעון" [דברים יח, טו] – הדגש על "מקרבך" בא לומר שיש להאמין דווקא לנביא שקרוב אליך, ויש באפשרותך להכיר ולדעת שהוא אכן ראוי לנבואה [העמק דבר שם].