גבורות השם פרק נ"א חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

פרק נא
נושא הפרק: המצה לחם עוני
פתיחת הסדר בהא לחמא עניא, כדי שיאמר את כל ההגדה על לחם עוני
הָא לַחְמָא וכו', 1 הָכִי גָּרְסִינַן, וְלֹא: כְּהָא לַחְמָא, דְּהָא קְרָא כְּתִיב (שמות טז, לב): לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם וגו'. מַאֲמָר זֶה סִדְּרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁיֹּאמַר כְּדֵי לְפַרְסֵם עִנְיַן הַלֶּחֶם הַזֶּה, וְשֶׁהוּא לֶחֶם עֹנִי שֶׁאָכְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁקָּבְעוּ לְסַדֵּר הַגָּדָה עַל הַלֶּחֶם, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (פסחים קטו, ב): לֶחֶם עֹנִי (דברים טז, ג), שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים, לְפִיכָךְ מַתְחִיל בַּלֶּחֶם וְקוֹרֵא קְרוּאָיו אֶל הַלֶּחֶם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה שֶׁכָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר אַחַר כָּךְ הוּא עַל הַלֶּחֶם שֶׁהִתְחִיל בּוֹ. וְאִם הָיָה מַתְחִיל: מַה נִּשְׁתַּנָּה, לֹא נִרְאֶה שֶׁהוּא אוֹמֵר דְּבָרִים אֵלּוּ עַל הַלֶּחֶם. וּכְשֶׁאָמַר: הָא לַחְמָא וְקוֹרֵא אֶת קְרוּאָיו אֶל הַלֶּחֶם, וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל: מַה נִּשְׁתַּנָּה, אָז נִרְאֶה שֶׁהוּא עוֹנֶה עַל הַלֶּחֶם הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ. וּלְפִי שֶׁאֵין זֶה 2 רַק דִּבְרֵי בַּעַל הַבַּיִת שֶׁקּוֹרֵא אֶת הַכֹּל אֶל הַלֶּחֶם, כְּדֵי לְסַפֵּר עָלָיו הַגָּדָה, הוּא בְּלָשׁוֹן שֶׁדֶּרֶךְ לְדַבֵּר אֶל בְּנֵי בֵיתוֹ בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי.

דעת קצת מפרשים למה נקראת המצה לחם עוני

גבורות השם (75)

בשביל הנשמה

28 - גבורות השם פרק מ"ג חלק ד'

29 - גבורות השם פרק נ"א חלק א'

30 - גבורות השם פרק נ"א חלק ב'

טען עוד

הָא לַחְמָא עַנְיָא וכו'. יֵשׁ לִשְׁאֹל: לָמָּה נִקְרָא הַמַּצָּה: לֶחֶם עֹנִי, וַהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁהִיא נָאָה כְּמַצַּת שְׁלֹמֹה, וְעַל שֵׁם מָה נִקְרֵאת הַמַּצָּה: לֶחֶם עֹנִי? וְרָאִיתִי לִקְצָת אֲשֶׁר רָצוּ לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַגָּדָה הַזֹּאת, דִּלְכָךְ נִקְרָא עֹנִי, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נְמוּכָה וְאֵינָהּ גָּבוֹהַּ. שֶׁהֶחָמֵץ כַּאֲשֶׁר נִתְחַמֵּץ הוּא נַעֲשֶׂה גָּבוֹהַּ, וּמַצָּה הִיא נְמוּכָה כְּמוֹ הֶעָנִי הַזֶּה, לְכָךְ הוּא לֶחֶם עֹנִי. הַטַּעַם הַשֵּׁנִי: פַּת הַמַּצָּה הִיא קָשָׁה לְהִתְעַכֵּל 3 בָּאִצְטוֹמְכָא, וּלְכָךְ הִיא מַאֲכַל עָנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן בְּמֵעָיו, וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: הָא לַחְמָא עַנְיָא דַּאֲכַלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם. פֵּרוּשׁ: כִּי בְּמִצְרַיִם הָיוּ מִצְרַיִם מַאֲכִילִים אֶת יִשְׂרָאֵל מַצָּה כְּדֵי שֶׁיִּתְאַחֵר בָּאִצְטוֹמְכָא שֶׁלָּהֶם וְלֹא יִתְעַכֵּל, שֶׁדֶּרֶךְ לְהַאֲכִיל הַמַּצָּה לַעֲבָדִים הָעוֹשִׂין אֶת הָעֲבוֹדָה, עַד כָּאן דִּבְרֵיהֶם.

דחיית ההסבר שהמצה מאכל עניים
וְהֵם דְּבָרִים שֶׁיַּכְחִישׁ הַכָּתוּב וְהָאֱמֶת, כִּי לֹא נִמְצָא בְּשׁוּם מָקוֹם לֹא בַּכָּתוּב וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בַּתַּלְמוּד שֶׁהַמִּצְרִים הָיוּ מַאֲכִילִים אֶת יִשְׂרָאֵל מַצָּה. וְאַדְּרַבָּה, בְּסִפְרֵי אָמְרוּ בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ (במדבר פסקה פז): זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם וגו' (במדבר יא, ה), יֵשׁ בָּעִנְיָן שֶׁהַמִּצְרִים הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּתִיב: לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם (שמות ה, יח), אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם חִנָּם דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם חִנָּם? אֶלָּא חִנָּם מִן הַמִּצְווֹת. וְעוֹד, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים טז, ג): לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם. וְאִם לֶחֶם עֹנִי נִקְרָא עַל שֵׁם שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ הֶעָנִי, לָמָה אָמְרָה הַתּוֹרָה: תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ לַעֲנִיִּים, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ, וְלָמָּה קָרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם עֹנִי, דְּאֵין עִנְיַן עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת הַגְּאֻלָּה?

המצה לחם עוני כי יש בה רק עצמותה כעני
אָמְנָם פֵּרוּשׁ הַדָּבָר כִּי הַמַּצָּה נִקְרָא לֶחֶם עֹנִי הֶפֶךְ מַצָּה עֲשִׁירָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ שֶׁמֶן וּדְבַשׁ נִקְרֵאת עֲשִׁירָה, כִּי הַדָּבָר הַזֶּה מַעֲשִׁיר הַלֶּחֶם. וְזֶה כִּי הֶעָנִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא עַצְמוֹ וְאֵין לוֹ מָמוֹן רַק עַצְמוֹ וְגוּפוֹ, וְהַמַּצָּה גַּם כֵּן כַּאֲשֶׁר אֵין בָּהּ רַק עֶצֶם הָעִסָּה, שֶׁעַצְמוּת הָעִסָּה הוּא הַמַּיִם וְהַקֶּמַח וְזֶהוּ עַצְמוּת עִסָּה, וּבָזֶה הָוֵי לֶחֶם עֹנִי. וְאִם יֵשׁ בּוֹ שְׂאוֹר אוֹ חָמֵץ, טַעַם הַשְּׂאוֹר וְהֶחָמֵץ הוּא נוֹסָף עַל עֶצֶם הָעִסָּה, וְזֶה הוּא יוֹתֵר עָשִׁיר מִן מַצָּה עֲשִׁירָה, כִּי מַצָּה עֲשִׁירָה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה זֶה עֲשִׁירוּת שֶׁלָּהּ, וְאָמְנָם עִסָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂאוֹר אוֹ חָמֵץ יָצְאָה יוֹתֵר מֵעִנְיַן מַצָּה שֶׁיֵּשׁ בְּגוּף הָעִסָּה חָמֵץ, וּלְכָךְ הַמַּצָּה הִיא לֶחֶם עֹנִי.
____________________________
בפתיחת ההגדה אומרים: הא לחמא עניא וכו'. זו 1 הגרסה הנכונה, ולא: כהא לחמא עניא, שהרי נאמר: למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם וכו'. סדרו חכמים את אמירת הא לחמא עניא כדי לפרסם את הלחם שאכלו אבותינו במצרים, שהוא לחם עוני, וקבעו לסדר את ההגדה ולאמרה על הלחם הזה, כמו שדרשו חכמים: לחם עוני – לחם שעונים עליו דברים. לכן מתחילים את ההגדה בדיבור על הלחם, וקורא את הקרואים לסדר לבוא, כדי שיראו שכל מה שיאמר אחר כך נאמר על הלחם שבו התחיל את ההגדה. אם היתה ההגדה מתחילה במה נשתנה, לא היה נראה שההגדה נאמרת על הלחם, אבל כשקורא לקרואים אל הלחם ואחר כך אומר: מה נשתנה, נראה שהכל נאמר על הלחם. ומפני שאין קריאה זו 2 אלא קריאתו של בעל הבית לבני ביתו, לכן נאמר דבר זה בארמית, שהיא היתה הלשון שדרך בני אדם לדבר בה אל בני הבית.
יש לשאול: למה נקראת המצה: לחם עוני, הרי יתכן שהיא תהיה מצה נאה כמצתו של שלמה המלך? וראיתי לכמה מפרשים שהיא נקראת כך מפני שהיא נמוכה ביחס לפת חמץ שהיא גבוהה, כי כשעיסה מחמיצה היא נעשית גבוהה, ואילו המצה נמוכה כמו העני. טעם נוסף שנקראת המצה לחם עוני: כי היא מתעכלת 3 בקיבה לאט, ולכן עניים אוכלים אותה שלא יצטרכו להרבה מזון. ומה שאומרים שאכלו אבותינו בארץ מצרים, פירושו: שהמצרים היו מאכילים אותם בלחם זה כדי שישהה הרבה זמן במעיהם ולא יתעכל, וזו הדרך להאכיל עבדים. עד כאן דבריהם.
דברים אלו מוכחשים מהכתוב ומהאמת, כי לא מצאנו בשום מקום בתורה שהמצרים היו מאכילים את ישראל מצות, אדרבא, אמרו בספרי על הפסוק: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, האם המצרים נתנו להם דגים חינם, הרי תבן לעשות לבנים לא נתנו להם חינם, כיצד דגים נתנו להם חינם?! אלא חינם מהמצוות. אם כן ברור שלא נתנו המצרים לישראל לאכול מצות. ועוד, נאמר בתורה שלא לאכול על קורבן הפסח חמץ: שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, אם המצה נקראת לחם עוני כי אותה אוכלים עניים, למה נימקה התורה לאכול את המצה כי בחפזון יצאת ממצרים, ולמה נקראת המצה לחם עוני אם המטרה לציין את הגאולה, הרי אין מקום לעניות בעשירות הגאולה?
אלא הסיבה לכך שהמצה נקראת לחם עוני, כי היא ההפך ממצה עשירה, שהיא מצה שיש בה שמן או דבש המעשירים את הלחם. ביאור הדבר: לעני אין אלא את עצמו, כי אין לו ממון אלא רק את גופו. לכן המצה שאין בה אלא מים וקמח, שזה עצם העיסה, נקראת: לחם עוני. שאור או מחמצת הם דבר הנוסף על עצם העיסה, וכאשר יש בה דברים אלה היא העיסה יותר עשירה ממצה עשירה, כי במצה עשירה העושר הוא מהמשקה הנוסף שיש בה, ואילו עיסה שיש בה שאור או מחמצת יוצאת לגמרי מגדר מצה. לכן המצה היא לחם עוני.

הקדמה
המצה, שאותה אנו אוכלים בחג הפסח, טומנת בחובה עומק גדול מאוד. אף שבעבר, כשבית המקדש עמד על תִלו, הקרבנות הם שתפסו את המקום המרכזי, בכל זאת שמו של החג בתורה הוא 'חג המצות'.
המצה היא המאכל היחיד שנותר לנו בזמן הזה, שיש באכילתו מצווה דאורייתא. היא מלווה את עם ישראל כבר מימי אברהם אבינו, שלימד את לוט לאכול מצה בפסח ("וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" [בראשית יט ג]), והיא הלחם שעם ישראל מצווים לאכול לפני מכת בכורות, יחד עם קרבן הפסח. לא במקרה, היא גם הלחם שמאוחר יותר הם נאלצים להכין, בעת היחפזם לצאת ממצרים.
האיסור על החמץ גם הוא ייחודי. בשונה מהאיסורים האחרים, החמץ אסור בתכלית האיסור רק בזמן מסוים, ובשאר ימות השנה הוא ראוי ומשובח. בדברי הגמרא החמץ מסמל את היצר הרע. אם-כן, מדוע הוא אינו נאסר בכל השנה? כנראה יש בו משהו שלילי דווקא בתחילת הדרך, בזמן לידת העם, וכן בכל שנה בתקופה שבה אנו חוגגים לידה זו ועסוקים בביסוס כוח החירות מחדש. בהלכה מצאנו חומרה לא שגרתית ביחס לאיסור החמץ, חומרה שנובעת בין היתר מייחודיות זו – כיוון שבכל השנה הוא מותר, הרי שהסכנה להיכשל בו גדולה יותר.
בפרק זה המהר"ל מעמיק במהות המצה ובאיסור החמץ. מהו סודה של המצה? מהו האור הגדול הטמון בה?

ביאורים
יש כאלו שמתחילת הסעודה מצפים למנה העיקרית. אחרים אוהבים רק את המנה האחרונה. עם זאת, מה שנותן לסעודה את הקביעות, שתיחשב כסעודה, הוא הלחם. לכן ההגדה מתחילה עם התייחסות אל הלחם המיוחד של פסח, לחם העוני, לומר: כל הסעודה שלפנינו, עם המאכלים המיוחדים, אינם סתמיים, וכל הסיפורים והדיבורים שעוד יעלו סביב ההגדה אינם מנותקים מהאוכל. יש קשר מהותי בין השניים. הסעודה נועדה עבור ההגדה, וההגדה מיוסדת על הסעודה. ההגדה אינה במתכונת של שיעור או הרצאה עיונית. הלחם מקיים את האדם, וכך המסורת שלנו – העוברת בהגדה – מקיימת אותנו.
אמנם, אף שדורשים את הביטוי 'לחם עוני' כ'לחם שעונים עליו', עיקר משמעותו הוא לחם עניות. ביטוי זה דורש הבנה, שהרי לעומת המרור, שבא לזכר העבדות, המצה היא חלק מסמלי הגאולה. "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם" [דברים טז, ג]. אין לנו שום עדויות לאכילת מצה אצל עם ישראל בתקופת עבדותם. את המצה אנו פוגשים לראשונה דווקא מליל מכת בכורות ואילך, רק מראשית הגאולה.

לעילוי נשמת אליעזר בן וידה ז"ל