גבורות השם פרק נ"א חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

2933

5 דק' קריאה

פסח, מצה ומרור, כנגד השעבוד, עונש המצרים והגאולה
וּרְאָיָה בְּרוּרָה לָזֶה שֶׁלֶּחֶם הָעֹנִי מִצַּד עַצְמוֹ הוּא הַחֵרוּת וְהַגְּאֻלָּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם הַגְּאֻלָּה בְּעוֹדָם בְּמִצְרַיִם אָכְלוּ בַּלַּיְלָה הַזֶּה מַצּוֹת, כְּדִכְתִיב (במדבר ט, יא): עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ, שֶׁמִּזֶּה תִּלְמֹד וְתֵדַע כִּי לֶחֶם מִצַּד עַצְמוֹ הוּא רָאוּי לְחֵרוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין דְּבָרִים לִהְיוֹת נִמְשָׁכִין אַחַר הַחֵרוּת, 1 שֶׁעַל יָדוֹ יִזְכּוּ לִגְאֻלָּה. כִּי שְׁלשָׁה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּהַבְטָחַת אַבְרָהָם (בראשית טו, יג-יד): כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. הֲרֵי שְׁלשָׁה דְבָרִים: הָאֶחָד, שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁעְבְּדִין אֶת יִשְׂרָאֵל. הַשֵּׁנִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ אוֹתָם לָדוּן אֶת מִצְרַיִם. הַשְּׁלִישִׁי, לִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם. לְכָךְ עָשׂוּ זֵכֶר בַּמָּרוֹר, עַל הַשִּׁעְבּוּד, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א, יד). וּכְנֶגֶד: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְזֶהוּ מַכּוֹת בְּכוֹרוֹת שֶׁהוּא גְּמַר מַכּוֹת מִצְרַיִם, וּרְמוּזָה הַמַּכָּה בְּמִלַּת: דָּן אָנֹכִי. הַדָּלֶ"ת מִן דָּן רֶמֶז דָּם, רֵאשִׁית הַמַּכּוֹת. הַנּוּ"ן מִן דָּן הוּא נֶגַע, וְהִיא שְׁקוּלָה נֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת. וְלָזֶה עָשׂוּ זֵכֶר בַּלַּיְלָה הַזֶּה פֶּסַח שֶׁאָכְלוּ, כִּי שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וַאֲכִילָתוֹ בְּעַצְמוֹ שֶׁיַּהֲרֹג בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְיִפְסַח עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל. וּבְמִדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בֹּא (פרשה טו, יב): וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל (שמות יב, ו), אַתֶּם שׁוֹחֲטִים אֶת הַפְּסָחִים, וַאֲנִי שׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹרוֹת, כְּדִלְעֵיל. וְהַהוֹצָאָה, דִּכְתִיב: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל, הָרֶמֶז עָלָיו הַמַּצָּה שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בַּלַּיְלָה, שֶׁהַמַּצָּה הִיא זֵכֶר לְחֵרוּת. וּלְפִיכָךְ צִוָּה לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כִּי אֵלּוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה. כִּי מִצַּד שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ בְּעַבְדוּת גָּדוֹל רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ נִגְאָלִים, וּמִי שֶׁשִּׁעְבֵּד אוֹתָם רָאוּי לְעֹנֶשׁ. וְזֶהוּ: פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר שֶׁנֶּאֱכָלִים כְּאֶחָד. אָמְנָם לְקַמָּן אֵצֶל פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר יִתְבָּאֵר זֶה עוֹד בְּעִנְיָן אַחֵר. אָמְנָם עַל כָּל פָּנִים בְּלֵיל הַיְצִיאָה אָכְלוּ מַצָּה, מִפְּנֵי שֶׁעַל יָדָהּ יִקְנוּ הַחֵרוּת.

המצה נאכלת בחיפזון המורה על הגאולה
וְהָרַמְבָּ"ן תֵּרֵץ: כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ הוּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיִּהְיוּ יוֹצְאִים בְּחִפָּזוֹן וְלֹא יִתְחַמֵּץ הָעִסָּה, לְכָךְ צִוָּה קֹדֶם שֶׁיָּצְאוּ עַל מִצְוַת מַצָּה. אֲבָל עִקַּר הַפֵּרוּשׁ: כִּי מִצְוַת מַצָּה הִיא בְּעַצְמָהּ זֵכֶר לְחֵרוּת, וּלְפִיכָךְ אָכְלוּ מַצָּה בַּלַּיְלָה קֹדֶם שֶׁיָּצְאוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיאָם בְּחִפָּזוֹן שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ מִן הַטַּעַם אֲשֶׁר נִתְבָּאֵר, וְהִיא חָכְמָה נִפְלָאָה. וְעוֹד יִתְבָּאֵר לְךָ דָּבָר זֶה בְּמַאֲמַר מַצָּה זוֹ. וְכֵן רָאוּי לִהְיוֹת עוֹשֶׂה כָּל עִנְיַן הַמַּצָּה כְּדֶרֶךְ הֶעָנִי.
____________________________

גבורות השם (75)

בשביל הנשמה

32 - לימוד שבועי באמונה יא-יז תמוז תשע"ו

33 - גבורות השם פרק נ"א חלק ד'

34 - גבורות השם פרק נ"ב חלק א'

טען עוד

ניתן להביא הוכחה למה שאמרנו, שלחם עוני הוא ביטוי לחירות ולגאולה, מהעובדה שבלילה שקודם ליציאתם ממצרים נצטוו לאכול מצות, שנאמר: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. מ כאן אנו למדים שהמצה היא ביטוי לחירות. רצה הקב"ה שבאותו הלילה יעשו דברים השייכים לחירות, 1 שבקיומם יזכו לגאולה. שלושה דברים הובטחו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. הרי שלושת הדברים: האחד, שישעבדו את ישראל. השני, שהקב"ה ידון את המצרים. והשלישי, שבני ישראל יצאו ממצרים. לכן עשו בליל היציאה זכר לדברים אלו. המרור זכר לשעבוד, כמו שנאמר: וימררו את חייהם. וכנגד קיום הבטחת: וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, שהתקיימה במכת בכורות שהיא גמר מכות מצרים ונרמזה במילה דן, האות ד' כנגד המכה הראשונה דם, והאות נ' רומזת לנגע, שהיא מכה השקולה כנגד כל המכות, כנגדה עשו את קרבן הפסח, כי שחיטת הפסח ואכילתו כנגד הריגת בכורי מצרים, ויפסח על בתי בני ישראל. וכך נאמר במדרש רבה פרשת בא: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, אתם שוחטים את הפסחים ואני שוחט את הבכורות. וכנגד קיום ההבטחה להוציאם, שנאמר: ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, נצטוו לאכול מצה באותו לילה, כי המצה זכר לחירות. לכן ציווה הקב"ה לעשות את שלושת הדברים האלו בלילה הזה, כי שלושת הדברים קשורים זה בזה. בגלל שהיו משועבדים במצרים היה צריך לגאול אותם, ומי ששעבד אותם ראוי לעונש, לכן אכלו פסח, מצה ומרור כאחד. אמנם לקמן בביאור פסח מצה ומרור נבאר בעניין נוסף, בכל אופן בליל היציאה אכלו מצה, מפני שעל ידה יצאו לחירות.
הרמב"ן הסביר את ציווי אכילת המצה עוד בהיותם במצרים באופן אחר. הוא מבאר שנצטוו לאכול מצה בלילה על שם העתיד, כי גלוי וידוע לפני הבורא שיצאו בחפזון ולא תתחמץ העיסה, לכן ציווה על אכילת מצות כבר בלילה שלפני יציאתם ממצרים. אבל עיקר הפירוש הוא כמו שאמרנו, שהמצה עצמה זכר לחירות, לכן אכלו מצות קודם ליציאתם. הקב"ה הוציאם בחפזון ולא יכלו להתמהמה ולכן לא הספיק בצקם להחמיץ מהטעם שבארנו למעלה, והיא חכמה נפלאה, ועוד יתבאר דבר זה בביאור מצה זו. וכך ראוי לעשות כל עניני המצה כדרך העני.

ביאורים
בימים הקודמים למדנו שבשונה מהמרור, המצה היא זכר לגאולה ולא לשעבוד. היא מסמלת את העצמיות ואת הפשטות. גם החיפזון מבטא עניינים אלו. החיפזון מביא למפגש עם העצמיות, בלי תוספות. וכן לגבי הפשטות – הפשטות העליונה פועלת בחיפזון, באופן פשוט ומיידי, בלי סיבוכים ותהליכים.
על פי דברים אלו מתבררת תמיהה שעליה התעכבו מפרשים רבים. הרי מצד אחד בפסוקים מבואר כי המצה היא זכר ללחץ של המצריים על בני ישראל לצאת ממצרים, כשבידם אין אוכל מוכן: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" [דברים טז, ג]. היינו, שהמצוות הן זכר למה שקרה לעם ישראל אחרי מכת בכורות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹֽרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָֽכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹֽא עָשׂוּ לָהֶֽם" [שמות יב, לט]. ואולם מצד שני, אנו מוצאים במפורש בפסוקים כי כבר בא' בניסן, שבועיים לפני היציאה ממצרים, הצטוו עם ישראל לאכול מצות עם קרבן הפסח, בתחילת הלילה, הרבה לפני מכת בכורות והלחץ שבעקבותיה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ... שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ ..." [שמות יב, ב-טו]. קשה אם-כן: מדוע הפסוק תולה את המצה בלחץ שהגיע אלינו אחרי מכת בכורות?
לפי מה שלמדנו נוכל להבין את עומק הנימוק של החיפזון: לא לחינם עם ישראל לא הספיקו להכין חמץ. הם היו באמצע הגאולה ממצרים, ומצות וחיפזון מתאימים באופן מהותי לזמן של גאולה. המצה שייכת לגאולתיות (ולכן גם קדם ציוויה מראש), כמו שהחיפזון מתאים למפגש גאולי עם העצמיות שלנו ועם הפשטות העליונה.

הרחבות
כל זמן מאיר בתכונתו
כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ הוּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיִּהְיוּ יוֹצְאִים בְּחִפָּזוֹן וְלֹא יִתְחַמֵּץ הָעִסָּה, לְכָךְ צִוָּה קֹדֶם שֶׁיָּצְאוּ עַל מִצְוַת מַצָּה. את העובדה שאכילת מצה יכולה להיות גם על שם העתיד, ולא רק כזכר למה שהיה בעבר, אנו מוצאים לא רק בסמוך ליציאת מצרים אלא עוד בזמן האבות. התורה מספרת על כך שלוט אירח את המלאכים ואפה להם מצות: "וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" [בראשית יט, ג]. רש"י במקום מפרש: "ומצות אפה – פסח היה ".
הרמח"ל בספרו דרך השם כותב: "יש עוד עניינים-פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי עניינו. ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון " [חלק רביעי פרק ז]. גם לרעה אנו מוצאים ימים 'מסוגלים', למשל תשעה באב ושבעה עשר בתמוז כמובא במסכת תענית: "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר" [דף כו.]. אפשר לדמות את העולם למציאות שעולה בספירלה, כך שבכל מעגל שהיא משלימה היא ניצבת מבחינת מֵמד הגובה במקום אחר, אך מבחינת מֵמד האורך והרוחב היא נמצאת בדיוק באותו המקום. כך, בכל שנה המציאות מתקדמת ועולה מבחינה רוחנית, אך מעגל השנה מאיר את אותן הארות מיוחדות בכל שנה.

לעילוי נשמת משה בן שמחה בניטח ז"ל