מ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" אל "פָּנִים בְּפָנִים" | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך

קטגוריה משנית

מדורים

265

3 דק' קריאה

בפרשתנו, מחזיר משה רבנו את בני הדור השני ליציאת מצרים, ואותנו, אל המעמד היחיד והמיוחד בתולדות האנושות = מעמד הר סיני. מעמד זה, היה המעמד המכונן של עם ישראל כעמו של הקב"ה, העם היחיד שהקב"ה נגלה אליו כעם. לכן, חז"ל ראו בשש מאות אלף הגברים שעמדו בתחתית ההר, נציגים של כל עם ישראל בכל הדורות. הברית נכרתה גם עם אלה שנכחו שם רוחנית ולא רק פיזית. קרבה זו הייתה מיוחדת במינה והפכה את כל העם לנביאים ובני נביאים.
ננסה בדברינו הקצרים לעמוד על תופעה מיוחדת שרמוזה דווקא בפרשתנו.
פרשת מעמד הר סיני פותחת בהכרזה של משה רבנו:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה' א).
לאחר מכן משה מגדיר את הרמה הרוחנית של מתן תורה:
"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (שם ד) .
רמת קרבה שכזו גרמה לפחד גדול:
"כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ" (שם ה).
לאחר מכן מפרש משה את עשרת הדיברות וחוזר שוב לפרש את פשר היראה שאחזה בעם:
"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ ... וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. (שם, כ-כה).
הפרשה מסתיימת בהכרזה:
"וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם ו' ג).
מיד אחר כך מופיעה הפרשיה שעתידה ללוות כל יהודי בכל בוקר וערב, הפרשיה הראשונה שלומד כל ילד יהודי, הפרשיה שעם מילותיה נפרדו יהודים מחייהם בעולם הזה, כשמסרו את נפשם על קידוש השם:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ יְקֹוָק אֶחָד...".
נסביר את העניין בדרך הבאה.
פָּנִים בְּפָנִים היא מדרגה גבוהה מאוד, קירבה שאין למעלה ממנה. לקירבה מעין זו צריך כל יהודי לשאוף, אף על פי שאי אפשר לעמוד בה.
גם משה רבנו שזכה ל: "וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שמות ל"ג יא), כשביקש "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שם יח), קיבל תשובה שלילית מהקב"ה: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם כ).
אף על פי כן, המשיך דוד המלך לבקש:
"לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְקֹוָק אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כ"ז ח).
זו השאיפה! (שאינה ניתנת למימוש). הפתרון הוא: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים.
אם נעמוד בתנאי זה, נוכל מכח מעמד הר סיני, בו זכינו עם ישראל לדורותיו, באופן חד פעמי, לפָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם, להיות תמיד במצב של שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹקינוּ יְקֹוָק אֶחָד.

זכינו לעבור משלשת השבועות, שבהם התאבלנו על החורבן, ל'שבע דנחמתא', שהפטרותיהן עוסקות בגאולה. החורבן היה תוצאה של שנאת חינם. במקרים רבים השנאה היא תוצאה של חוסר נכונות להקשבה וחוסר נכונות לשמוע את דבריו של יהודי אחר.
אם נהיה יותר קשובים לשמוע את קולותיהם של אחינו, גם אם לא תמיד נסכים עמם, נזכה יותר להארת פנים ואלי נזכה שוב, להיות עוד יותר קרובים אל הקב"ה בבחינת פָּנִים בְּפָנִים.