תהליך התשובה באלול | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
תשובה

391

6 דק' קריאה

מה היחס הנכון בין השמחה של קרבת ה' שבתשובה, לבין הצער הנובע מהחרטה על העברות?

הרב צבי ישראל טאו / שמחה רצינית
באגרת התשובה כותב הרב לרב חרל"פ: "ביסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועֹצם השלוה, ושמחת עֹז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו".
בספרי מוסר נכתב רבות על דכדוכה של נפש, "תשב אנוֹש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". למשל, בספר 'שערי תשובה' מפרט רבינו יונה את כל שלבי הצער, החרטה והכאב שבתהליך התשובה – דברים קדושים ועליונים, אמיתיים ונצחיים!
בא הרב ומדבר על תשובה שנעשית בשמחה וברוממות, וספרו 'אורות התשובה' הוא ספר מרומם ומאיר, מלא עידוד וחיזוק והבטחת תשובה. ובאמת, הרב מדגיש את השלוה והביטחון, השמחה והעוז שהעוסק בתשובה צריך להתמלא מהם, משום שהוא הולך להדריך את הדור בהדרכה של תשובה עליונה, תשובה מאהבה, שבה עניינים אלה תופסים מקום חשוב.

קרוב אליך (598)

הרב נחמיה וילהלם

209 - אתה המנהל!

210 - תהליך התשובה באלול

211 - הרב זצ"ל והרבנים שליט"א

טען עוד

אך יש בכך גם סכנה. כשהרב מעמיד את הביטחון, עוצם השלוה ושמחת העוז, כמטרה עליונה – ישנה סכנה שכל מושג התשובה יתפס בצורה חיצונית ודמיונית, לא רצינית ולא אמיתית, כאילו הכל שעשוע ברעיונות יפים, באין צורך להיות אחראי על המעשים, לתקן את החיים, הדרכים והמידות, ולטהר את החיים מזוהמתם, אלא רק לתפוס את השלוה ושמחת העוז. לכן יש עוד עניין: "ולכוֵן עם זה לבאר איך שמחת אמת זאת ונֹעם זיו קֹדש זה איננו מפר יראה, חלילה", – שמחת אמת, נועם, תנחומים – הכל אמת! אך אין זה סותר את מידת הדין, הרצינות ויראת השמים. זה הקושי שעומד כאן בפני הרב, לכוון את המידה כמה לעסוק בעידוד ונחמה, ברוממות הרוח ושמחת העוז, בוודאות התשובה – אולם, באופן שלא יפר יראה, שהדברים לא ייתפסו בצורה שטחית של שעשועים ודמיונות, אלא באופן עמוק, אמיתי ורציני, שיעורר באדם את הזהירות והזריזות, האחריות וההשקעה. הרבה דברים מאירים ומשמחים יש באורות התשובה, אך אין הם באים לפטור מעומק האחריות והרצינות.
מבאר הרב (אורות התשובה יב, י): "התשובה היא חִדוש החיים. אי אפשר לתשובה שלא תשנה את ערך החיים כֻלם, כשהחיים נמשכים, וממילא הרי היא משנה את ערכם לטובה אפילו כשהיא נעשית ביום האחרון, 'וּזכֹר את בוראך בימי בחֻרֹתיך, עד אשר לא יבֹאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר: אין לי בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש והאור, והירח והכוכבים'";
התשובה, צריכה היא לחולל מהפכה בחיים, לשנותם ולחדשם, ומובן אפוא שהיא איננה רק אמירת כמה מילים של סליחה, או איזו בקשה גרידא. כשאדם מתוודה, אף אם הוא מתוודה לפני פטירתו, פירושו של דבר שמעומקא דליבא מתחוללת בו מהפכה, אין אלו מילים בעלמא. יתכן, אמנם, שאחר כך הוא אנוס מלהוציא את רצונו אל הפועל, אבל יש בכדי הסכמתו העמוקה את הנכונות לעשות ולתקן את הכל, באמת ובתמים. זה עניין איכותי של עומק הסכמה, החלטה ורצון. וכשהרב מדבר על תשובה הנעשית ביום האחרון – באופן כזה עסקינן, כשיש בה רצון חדש שנובע מהסכמה פנימית, רצון אדיר וחזק של טוב.
מפני שהדרכת התשובה הראויה לדור היא הסברת התשובה מאהבה, בה מופיעים הצדדים הרוחניים של התשובה בצורה מודגשת, לכן יש צורך לכוון אל השערה שהדברים לא יביאו לקלות ראש ולהפרת יראה. יש להבין, שכשהדברים מוסברים בצורה הנכונה לא רק שאינם מפירים יראה אלא עוד מוסיפים, ו"שמחת אמת זאת ונֹעם זיו קֹדש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית, הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה" – זה כולל את יראת העונש. "יראה תתאה" פירושה יראת שמים, להיות חרדים אל דבר ד' – כל הדקדוק והאחריות, הזהירות והזריזות, של עבודת ד' – "אדרבה, עוד הוא מרבה את הכח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית", עד שיש בו יותר יראת שמים. הזהירות והזריזות, הדקדוק והאחריות, עוד מתעלים ונהיים יותר גדולים ואיומים, לא מחשיכים אלא מרוממים, אימת האחריות.
דומה הדבר לגנרל היודע שכל המערכה תלויה בו, ועל כן הוא נזהר שלא להסיח את דעתו מהמערכה הגדולה אף לא לרגע אחד. הוא אחראי על כל תנועה שלו, כי הוא יודע עד היכן הדברים מגיעים, ומתוך שהוא יודע את גודל האחריות, הוא עוד יותר זהיר וזריז במעשיו. כן הוא גם במדרגת התשובה מאהבה; כל ענייני עומק הדין וחומרתו אינם תופסים אצלו מקום רק מפני פחד עונש ודאגה לגורלו הפרטי, אלא משום שכלל ישראל יסבול, תיקון העולם יסבול, המגמה האלוקית תסבול – והוא יהיה הגורם והמקלקל, זה נוגע לליבו עוד יותר מהדאגה הפרטית לגורלו, ומתוך כך יש בו יותר אחריות ודקדוק בפרטי המעשים. אך אם הדברים הגדולים אינם גורמים לכך, אז הכל שעשוע, זה צריך להדליק נורה אדומה.
בימי התשובה היה הרב עוסק ב'יסוד ושורש העבודה' וב'ראשית חכמה'. ספרים אלו מלאים הדרכות מדוקדקות וחמורות, יראת שמים פרטנית על כל צעד ושעל ותפילה על כל דבר. נראה שהרב נהג כך משום שהוא עסק בדברים כל כך גדולים ועליונים, דברים החובקים זרועות עולם, כפי שרואים ב'אורות הקודש', והוא מדד את התעלותו הכללית על פי ספרים אלה שהיה רגיל בהם עוד מנערותו, אם נגרע אצלו משהו מהכתוב בהם; אם ה'טמפרטורה' נשארת אזי הולך הוא בדרך בטח, אך אם כבר אינו יכול לקרוא את 'יסוד ושורש העבודה' – אז אוי ואבוי, זהו אסון.
*הדברים נערכו מתוך שיעורים של הרב טאו בעניני תשובה ועתידים לראות אור בספר.

הרב יצחק גינזבורג / תשובה מהפכנית
לא צריך להבהל מהפכים. משפט יסוד של התניא הוא ביטוי מהזוהר הקדוש: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (בכיה תקועה בלבי מצד זה וחדוה תקועה בלבי מצד זה). אדמו"ר הזקן מסביר שלבו של היהודי נושא־הפכים, והוא מסוגל להכיל בו־זמנית גם צער על חטאיו ומצבו הירוד, שמצד נפשו הבהמית, וגם שמחה על נפשו האלקית ועל קרבת ה' בקיום התורה והמצוות.
נשיאת ההפכים בו־זמנית אינה פשוטה, ולעתים יש להקדיש זמן מיוחד להדגשת כל צד בפני עצמו (תניא אגה"ת פ"י), אך אפשר וצריך להגיע למצב בו הצער מהצד השלילי והירוד אינו מעיב על השמחה מהצד החיובי ו"תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש [האלקית] בעצבון הגוף [והנפש הבהמית־החיונית]" (תניא פל"א).
נשיאת ההפכים הזו בלב היהודי היא־היא מהותה הפנימית של התשובה, ומי שמאמץ אותה כחוית חיים קבועה "כל ימיו בתשובה". תשובה נעשית "בשעתא חדא וברגעא חדא" – בהרהור תשובה ברגע אחד האדם יוצא מהשאול־תחתית ושב לה'. אותו רגע־של־תשובה כורך צער ושמחה, ששייכים לשני זמנים – הצער על העבר וחטאיו והשמחה בעתיד הטוב שיבוא לאחר התשובה. צער העבר ושמחת העתיד נפגשים ברגע אחד בהוה, רגע של תשובה המורכבת מחרטה על העבר וקבלה לעתיד.
יחוס הצער לעבר והשמחה לעתיד מתבטא בשני כללי־לשון: "אין 'ויהי' אלא לשון צער" ו"אין 'והיה' אלא לשון שמחה" – הצער שייך ל"ויהי", לשון עבר ("ויהי בימי אחשורוש"), והשמחה שייכת ל"והיה", לשון עתיד ("והיה באחרית הימים"). העבר והעתיד נבחנים בהוה, ברגע זה, שעליו אמרו חז"ל "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". ורמז יפהפה: צער (חרטה על העבר) ועוד שמחה (מתוך הקבלה לעתיד) בגימטריא תשובה (עבודת "ועתה")!
בתהליך המתואר כאן יש חבור הפכים מהפכני: שלשת ביטויי־הזמן שהוזכר פותחים באות ו – ויהי, והיה, ועתה. ב"ויהי" ו"והיה" זו היא ו ההיפוך – יהי הוא לשון עתיד, אך ו ההיפוך הופכת את "ויהי" ללשון עבר; היה הוא לשון עבר, אך ו ההיפוך הופכת את "והיה" ללשון עתיד. ה־ו של "ועתה", בפשט, היא ו החבור, המחברת בין העבר והעתיד: הכתוב מתאר את המציאות עד כה (העבר) ומחבר לכך את המסקנה המתבקשת לעתיד.
אכן, בעצם חבור העבר (המצער) לעתיד (המשמח) יש היפוך פנימי: "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" אומר שהרגע מתחולל שינוי, מתקבלת תובנה חדשה או מתחיל להעשות משהו אחר. עד כה העתיד המשיך מהעבר בטבעיות, ללא שינוי, "ועתה" הגיע הזמן לשינוי – ברגע הזה העבר הבלתי־רצוי מפנה את מקומו לעתיד טוב יותר.
ו החבור בין העבר והעתיד, ה־ו של "ועתה", המחייבת שינוי תודעתי בהוה, גורמת למהפך ביחס לעבר ולעתיד גופא. כלומר, הצער על העבר והשמחה על העתיד כוללים בתוכם היפוך־תודעתי, בעטיו העדיפה התורה צורה יחודית של ו ההיפוך על פני לשונות עבר/עתיד רגילות.
כפי שהוקדם מהתניא, הצער שייך לזהות האנושית המוגבלת (המתבטאת בגוף ובחוויות הנפש הבהמית) והשמחה נובעת מקרבת ה' (שחווה הנפש האלקית) – עלי להצטער בעצמי ולשמוח בה'. עומק התשובה הוא ההכרה המצערת בהיותי מוגבל ומלא נטיות שליליות, עד שבלי עזרת ה' לא אוכל להתגבר על עצמי ("בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו להחטיאו ואלמלא ה' עוזרו אין יכול לו"), המלווה בבטחון שמח שאם רק ארצה ה' בטובו יעזרני להתגבר וחיי ימלאו באור וטוב.
לכן, החרטה על העבר אינה נטישתו מאחור, אלא התבוננות שנפילות העבר מלמדות שאני, למרבה הצער, חלש ונוטה לרע. החרטה חורטת על הלב את פחיתוּתי ומדגישה כי בלי התערבות אלקית המצב ימשך כפי שהוא, ללא שינוי. לכך רומזת לשון ההיפוך "ויהי" – צער העבר ("ויהי") הוא בהכרה המייאשת שבאופן טבעי, מצד אופיי האישי, מה שהיה הוא ש"יהי" ולא ממני ומנחישות החלטותי תבוא הישועה.
לאידך, הקבלה לעתיד מלאה שמחה בה' שעוזר לי ומושיע אותי משופטי נפשי, יצרי הרעים – לבדי איני יכול להתגבר, אך בעזרת ה' הכל אפשרי. מתוך ההכרה שה' מנחה אותי ומאפשר לי לבחור בטוב, וההתמסרות השמחה אליו, נבחן העבר מחדש ומתגלות גם בו 'טביעות האצבע' האלוקית, כשכל נפילה מתגלה גם כ'אזהרה חינוכית' ו"ירידה צורך עליה" שה' חולל. הלב מתמלא אהבה כלפיו, והתשובה גורמת ש"זדונות נעשו לו כזכויות" – מה ש"היה" שלילי בעבר מתהפך ל"והיה" עתידי משמח.
מזוית נוספת, בקצרה ובעומק, תשובת "ועתה" בנקודת ההוה הופכת את ציר הזמן עצמו: הפיכת העבר לעתיד ("והיה") היא הפנית כח הבחירה, המשמש כרגיל להחלטות עתידיות, לתקן ואף להפוך את העבר – בתשובה בוחרים־מחדש עבר. הפיכת העתיד לעבר ("ויהי") היא הפיכת הצער, שברגיל מתייחס לעבר, לחרטה־מראש על החלטות שליליות עתידיות וההתמסרות לידי ה' שיתקן־מראש את החלטתנו ויצילנו מחטא – בחירה כזו היא תשובה־מראש על העתיד.
ו החבור של התשובה מחברת לממד שמעל המקום והזמן, "תשובה קדמה לעולם", וכך הופכת־לטובה את סדריו.
*נרשם עפ"י שיעורים על ידי איתיאל גלעדי.