שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ג' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

ביאורים- המספר בטובתו של חברו
"לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו".
מלמדים אותנו חז"ל שלא רק הסיפור בגנותו של חבר אסור, אלא אפילו לספר בטובתו אסור. מדוע? כיוון שהעיסוק בטובתו של החבר יכול להביא את האדם ששמע את הדברים לעיסוק גם בגנותו. אף על פי שהאדם שמספר לא מתכוון כלל לרעת חברו, האדם ששומע יכול להיות אדם ש'לא לגמרי מחבב' את מי שמדברים עליו, ויכול להגיע לסיפור בגנותו.
חז"ל רוצים ללמד אותנו בדברים אלה שנחשוב היטב לפני שאנו מוציאים דבר כלשהו מהפה. לדיבור שלנו יש השלכות מרחיקות לכת, אפילו אם זה לא נראה בטווח הקצר. גם אם כוונתי טובה לגמרי, יכול להיות שמהדיבור שלי יצא רע, וצריך להיזהר זהירות יתרה שלא להגיע למצב זה.

הלכה- לסרב להורים או למורה
מי שהוריו, רבו או מורו שואלים אותו על מקרה כלשהו והוא יודע שבתשובתו יוכרח לבוא לידי לשון הרע , אסור לו להשיב להם על אף חובתו לכבד אותם. עם זאת, מובן שעליו להיות זהיר בכבודם ולסרב באדיבות, נימוס ודרך ארץ.
לעומת זאת, אם הדברים שהוא נדרש לספר עשויים להביא תועלת ולמנוע נזק או רעה כלשהי, והוא עצמו אינו מסוגל לנזוף בעושה הרעה או למנוע את הנזק – מותר לו לספר את הידוע לו.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לב)

דברים שבלב- דיבור יוצר
"עליה לא הייתי מאמינה";
"שמעת? מה שמספרים עליו זה נכון...";
"הוא סתם שקרן";
"היא משעממת לאללה, את ישנה אצלה חופשי...";
"ראית מה היא לבשה?";
"ראית איזה מכנסים הוא מצא? מסבא שלו הוא לקח אותם".
מזכיר משהו? מעלה חיוך? קל מאוד להיות בצד המחייך, פחות נחמד להיות בצד השני. מספיקה מילה אחת כדי לחרוץ את גורלו של מישהו או מישהי. משפט שקובע מה האופי יכול ללוות הרבה זמן. לעומת זאת, מילה טובה יכולה באמת להפוך למישהו את היום. מחמאה שבאה במקום יכולה להרים למישהו את מצב הרוח ולהזרים לו חיים ממש.
לפעמים עולה מחשבה: "כולה מה אמרתי?". מילה יכולה להגדיר מחדש התייחסות למצב, לאדם ובעצם לכל דבר. אפשר לחשוב בלב הרבה מחשבות, בסופו של דבר הדיבור הוא מה שיקבע את ההתייחסות שלנו, את זווית המבט. מה שאנחנו אומרים יכול להפוך יום בינוני ליום מוצלח, השאלה היא איך מגדירים מה שקורה.
הכלי הזה שיש לנו הוא מתנה נפלאה, אבל חשוב להשתמש בו בזהירות. להיזהר מלומר מילים פוגעות שעלולות לגרום לרצח אופי, ולהפך – לראות איך אפשר להשתמש במילים כדי לשמח אנשים. להחיות אותם.
אפשר להרים את הארץ לשמים ואפשר גם להוריד את השמים מתחת לארץ. הכול תלוי בגישה.
מקורות: חפץ חיים, הלימוד היומי, מבוא, עמ' 30–32

סיפור- עוד התחלה
נכנסתי בשער ופסעתי לאט לתוך הרחבה. כרי דשא מוריקים וגינות מטופחות נגלו לנגד עיני. יפה כל כך וקר כל כך. אני כבר מכיר את היופי המנוכר הזה שנשאר יפה עד כאב גם כשקשה כל כך. לפעמים לאט לאט אני מוצא את המקום שלי. את הנחת, את השלווה. לא 'כוכב הערב' אך גם לא 'שקיעה נוגה'. חבר או שניים. מקום טוב באמצע. אבל ההתחלה... אותה תחושה מוכרת של חוסר וודאות, חוסר יציבות, ספקות...
המשכתי ללכת עד שהגעתי ללוח מודעות. "ברוכים הבאים לישיבה!" הכריז הלוח.
"ברוכים הנמצאים", עניתי בשקט וחיפשתי את שמי ברשימת השמות. "דוד בן שלום – חדר 35". טוב, לפחות יש לי שם ומקום.
שבוע חלף. התמונה מתחילה להצטייר. החדר מזכיר חדר רפאים. יש בו כמה שותפים שיד גורל אכזרית החליטה שהם כמעט לעולם לא ייפגשו. בין 3 ל–5 בבוקר כל שוכני החדר נמצאים בו, במצב מאוזן, בין ה'דייט' שהסתיים ובין תפילת ותיקין שממשמשת ובאה. אני הולך לישון לבד, וכך גם קם.
יש לי חברותא בוגרת שסידרו לי, אך מעבר לרש"י ותוספות הדיבור ענייני מכדי לעבור את ה'בוקר טוב'. חוץ מזה לא מצאתי עם מי ללמוד. השיעורים נחמדים, אך הם לא כל היום. ויש גם ארוחות... לועס בדממה את האוכל כשמדי פעם מוחלפים משפטים סתמיים עם השותפים לשולחן.
נאמר זאת בעדינות: הישיבה לא יצאה מגדרה כדי להכניס אותי לחברה.
חודש חלף, ועוד אחד. אני עומד עם תיק גדול על הגב ליד משרדי הישיבה. תחושה של כאב והחמצה. ויותר מזאת – ניכור. אני דופק בעדינות ונכנס. להפתעתי אני רואה את הרב ליד השולחן, לומד. הוא הרים לרגע את עיניו ואמר: "שלום".
"שלום, אה... באתי להגיד שאני עוזב, אההה...".
"למה?"
רגע של שתיקה ודמעות שחונקות את הגרון ומאיימות להתפרץ... "אההה... אין לי חברים".
רגע קצר יותר של שתיקה.
הרב הרים שוב את עיניו ואמר "רוצה להיות חבר שלי? זה החדר שלי, בכל פעם שאתה צריך חבר, אני נמצא כאן. אני רוצה לשמוע אותך, להכיר אותך. מעכשיו אין 'הרב'...".
נבוכותי. לא ידעתי מה לומר.
מאז עברו כמה שנים, אך נדמה שזה היה רק עכשיו. באמת כל פעם שהייתי צריך הייתי קופץ אל הרב ומדבר איתו כשווה אל שווה. לפעמים גם הוא היה מספר על עצמו, והרגשי באמת שווה. כך גם למדתי היטב והייתי מאושר. רכשתי עוד חברים והביקורים אצל הרב הלכו והתמעטו.
הייתי הולך לשיעורים שלו כדי לשמוע אותו. הרבה דברים שמעתי ולמדתי מהרב, אך את המשפט הזה, הקטן, שהציל אותי, לא אשכח לעולם.