חובת התלמידים חלק ד' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חינוך

קטגוריה משנית

6556

2 דק' קריאה

היום נראה כלל חשוב ומהותי מאוד בישראל, שמלמד אותנו האדמו"ר מפיאסצ'נה. לפעמים אנחנו עלולים לראות אצל ילד, או אפילו אצל אדם מבוגר, שמעשיו כל-כך שליליים שקשה להאמין שהאדם הזה יכול להיות – ממש הוא עצמו – טוב, 'איך אפשר להדריך אדם כזה להגיע לעשות טוב?!' הוא נראה רחוק משם באין חזור. וכאן בדיוק מלמד אותנו האדמו"ר מפיאסצ'נה – אין 'אדם רע'. אלא רק כוחותיו לא מכוונים:

"אֵין מִדָּה וְטֶבַע רַע בְּהֶחְלֵט בְּיֶלֶד יִשְׂרָאֵל – הוֹרוּנוּ קְדוֹשֵׁי יִשְׂרָאֵל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתַלְמִידָיו אַחֲרָיו זַצַ"ל, רַק שֶׁצְּרִיכִים לָדַעַת אֵיךְ לְשַׁמֵּשׁ בָּהֶם וּלְגַדְּלָם. לְמָשָׁל אִם יֵשׁ לְפָנָיו תַּלְמִיד בְּמִדַּת עַקְשָׁנוּת שֶׁהִיא רָעָה, וְסוֹבֵל הַמְּלַמֵּד מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, יִתְבּוֹנֵן וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יִתְגַּדֵּל וִיקַבֵּל עֹל תּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה' – כַּמָּה תִהְיֶה כָּל עֲבוֹדָתוֹ בְּעַקְשָׁנוּת וּבִמְסִירוּת נֶפֶשׁ, לֹא קַל וְלֹא הֲפַכְפָּךְ יִהְיֶה, אִישׁ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁדּוֹרֵשׁ הַמִּדְרָשׁ יִהְיֶה ׳אִם מַעֲמִיד דְּבָרִים כַּחוֹמָה׳, עַיֵּן שָׁם [בראשית רבה לט, ג]. בְּכָל דִּבְרֵי עֲבוֹדָה יִהְיֶה חָזָק כְּחוֹמָה בְּצוּרָה.
וְאִם יִרְאֶה תַּלְמִיד בְּמִדַּת הַכַּעַס, הֵן אֱמֶת שֶׁבְּאֹפֶן זֶה שֶׁהַנַּעַר מְשַׁמֵּשׁ עַתָּה בְּמִדַּת כַּעֲסוֹ רָעָה הִיא עַד מְאֹד, אֲבָל הַאִם בִּשְׁבִיל זֶה יְכוֹלִים לְהַחְלִיט עָלָיו לֵאמֹר שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה בוֹ?! נָמוּךְ וְגָרוּעַ הוּא בְּטִבְעוֹ?! הַאִם לֹא נִשְׂחַק אָנוּ עַל שׁוֹטֶה שֶׁשָּׁמַע אֶת תְּהִלַּת הָאֶתְרוֹג וְחָטַף לֶאֱכֹל זֶרַע גַּרְעִין אוֹ בֹּסֶר מִמֶּנּוּ, וְיִצְעַק וִיעוֹלֵל עָלָיו לֵאמֹר, 'פְּרִי מַר וְאַרְסִי הוּא הָאֶתְרוֹג'?!
וְהַאִם יְכוֹלִים לְשַׁעֵר מֵרֹאשׁ אֶת גֹּדֶל הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר יָכוֹל הַמְּנַהֵל וְהַמְחַנֵּךְ לְהוֹצִיא מִן רָעַת כַּעַס הַכַּעְסָן, כַּאֲשֶׁר יַחְדֹּר אֶל קִרְבּוֹ וִיקָּרְבֵהוּ וְיַלְהִיב אֶת לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ שֶׁיִּהְיוּ מְסוּרִים לַד'? – לְאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה יִתְהַפֵּךְ כַּעֲסוֹ! כָּל מַעֲשֵׂה עֲבוֹדָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה – כְּגַחֲלֵי אֵשׁ יִתְלַהֲבוּ, וְכָל דִּבּוּרָיו אֲשֶׁר יְדַבֵּר לַה' בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה – בְּקוֹל חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ יִרְעַם. וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַב זַ"ל עַל 'כְּגַוְנָא' בְּסִדּוּרוֹ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "הַחֲמִימוּת שֶׁבְּכַעַס שֶׁמִּסְתָּעֵף מִן הַחֲמִימוּת שֶׁבַּלֵּב, וְכָל אָדָם הָרַתְחָן בְּטִבְעוֹ עָלוּל טֶבַע לְבָבוֹ לְהִתְלַהֵב בְּרִשְׁפֵי אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה" עַיֵּן שָׁם. מִכָּל שֶׁכֵּן כַּאֲשֶׁר יִמְצָא אִישׁ כָּזֶה בְּקֶרֶב גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ (-של עצמו) אֵיזֶה שֶׁמֶץ וְכֶתֶם – כַּמָּה כַּעַס וְחֵמָה יִתְמַלֵּא! אֶת יִצְרוֹ הַטּוֹב יַרְגִּיז וְאֶת הָרַע מִקִּרְבּוֹ יַשְׁלִיךְ אַף יַשְׁמִיד, וְאִם אֶת זוּלָתוֹ יְיַסֵּר עַל נְמִיכוּתוֹ עַל פָּנָיו יוֹכִיחַ – לֹא יְזַלְזֵל וְלֹא יְחָרֵף רַק דִּבּוּרִים פְּשׁוּטִים יְדַבֵּר, אֲבָל דִּבּוּרִים אֲשֶׁר כְּיוֹרָה קֹלַחַת יְרוּתְחוּ וּכְיָם זוֹעֵף מִקִּרְבּוֹ יִשְׁטֹפוּ, וְגַם מִנִּשְׁמַת זוּלָתוֹ כָּל חֳלִי וָכֶתֶם יִמַּסּוּ וְיֵעָקְרוּ".
(חובת התלמידים, הקדמה, שִׂיחַ עִם הַמְּלַמְּדִים וַאֲבוֹת הַבָּנִים)

האדמו"ר מסביר כאן עיקרון מהותי וחשוב מאין כמותו, ועם זאת, פשוט להפליא: לא קיים מושג שנקרא 'יצר-טוב' או 'יצר-רע'. יש 'יצר' בלבד. כלומר, יש בנפש האדם נטיות לכיוונים מסויימים במציאות. יש אדם בעל נטיה נפשית להקפדה יסודית על פרטים, יש אדם בעל סף רגשי גבוה ויש אדם בעל נטיה פעלתנית-תזזיתית. אלו נטיות אובייקטיביות, ניטרליות, אין להן כוונה או רצון להגיע למקום מסויים. השאלה הקובעת היא לאן יקח האדם, בעל הנטיות, את כוחותיו. אם למקומות חיוביים או שליליים, להוסיף טוב בעולם או לתת לדחפיו לשלוט בו ללא רסן. זהו תפקידו של המחנך וזהו החינוך. אדם צעיר – ילד, טרם חי עם עצמו במשך שנים רבות ולכן לא יודע כיצד לשלוט בכוחותיו ולכוון אותם. פעמים רבות אינו מודע אפילו לעצם קיומם, סוגיהם או צורת התבטאותם. תפקידו של המחנך – לעזור לילד, ללמד אותו על כוחותיו שלו, להראות לו כיצד לכוון את כוחותיו למקומות בונים וגדולים, לגלות לו עד כמה רחוק וגבוה, אולי הרבה מעבר למה שחשב על עצמו, הוא מסוגל להגיע בעוצמת הכוחות הגדולים שיש בו.